בשלב זה, אין דרך לדעת. אולי לעולם לא תהיה דרך לדעת.
מאמר מתוך הבלוג של מישל אלווה, טרנס לשעבר, 5 בנובמבר 2021. תרגום מאת נעמה עציץ.
קישור למקור:
https://somenuanceplease.substack.com/p/is-anyone-truly-transgender?s=r
התשובה הקצרה: כל עוד אין דרך לזהות מישהו כטרנסג’נדר באמצעות ראיות אמפיריות (כלומר, על ידי ביצוע סריקת מוח), אין דרך לדעת מי טרנסג’נדר “אמיתי”. באופן אישי, אני בספק שזה יהיה אי פעם אפשרי מכיוון שיש לי ספק לגבי טרנסג’נדריזם כדבר מולד אצל איזשהו יצור אנושי (*ראו הערה למטה)
זהות מגדרית היא אמונה לגבי עצמך – תחושה, מהות, לא משנה מה איך נקרא לזה. זה לגמרי סובייקטיבי. זה מטפיזי. אין דרך להוכיח את זה למישהו אחר.
אנשים רבים דוחים את המסגרת של זהות מגדרית, הרשו לי לשחק עם הרעיון לרגע. אם לכל אדם אינדיבידואל יש זהות מגדרית, העדויות למגדר זה עבור הרוב המכריע של האנשים מבוססות על המציאות החומרית. (כלומר, בין אם גופם התפתח ליצירת גמטות גדולות או גמטות קטנות (נ”ע: גמטות הם תאי רבייה המיועדים לרבייה זוויגית, כלומר הבנויה על זכר ונקבה). תחת אידיאולוגיה של זהות מגדרית, אנשים אלה נקראים “סיסג’נדר”. (נ”ע: כינוי למי שמזדהה עם המגדר הביולוגי שאיתו הוא נולד).
כל אדם סיסג’נדר שטוען שהוא “מרגיש” כמו המין שהוא (ללא התייחסות לגוף שלו) חייב להגדיר את התחושה הזו באמצעות שימוש בסטריאוטיפים מגדריים (למשל, “אני גבר כי כשגדלתי אהבתי משאיות ושנאתי בובות”) או על סמך חוסר מצוקה לגבי תפקידי המין או המגדר שלהם (למשל, “אני גבר כי הפין שלי לא מפריע לי”). אם הם לא מגדירים את זה באחד מהאמצעים האלה, הם בעצם מגדירים את זה בלי שום הוכחה בכלל – רק הרגשה שמעולם לא נבחנה.
אחוז קטן (אך הולך וגדל) של אנשים אומרים שיש להם זהות מגדרית שונה ממה שהמציאות המגדרית שלהם מעידה (למשל, הם עשויים לומר שהם גבר למרות שגופם פיתח באופן טבעי שדיים, רחם ונרתיק). תחת אידיאולוגיה של זהות מגדרית, זו הכוונה ל- “טרנסג’נדר”. קלישאה ישנה שיכולה להסביר את התופעה היא שיש להן “מוח נשי בגוף גברי” או להיפך (אין שום הוכחה לכך).
דחיית המין שהם, העדות לזהותו של אדם טרנסג’נדר מבוססת לחלוטין בתודעתם. תחושות אלו כאמור, חייבות להתבסס על השימוש בסטריאוטיפים מגדריים כהוכחה (למשל, “אני אישה כי אני אוהבת ללבוש שמלות”) או על בסיס מצוקה לגבי תפקידי המין או המגדר שלהם (למשל, “אני אישה בגלל שאני מאוד רוצה להסיר את איבר המין שלי”). ושוב, אם הם לא מגדירים את זה באף אחד מהאמצעים האלה, הם לא משתמשים בהוכחה בכלל – זו אך ורק תחושה ללא כל אפשרות בדיקה (ואני כוללת “אופוריה מגדרית” תחת רגשות בלתי מוסברים.)
לא מאמינים לי? הכנסו לפלטפורמה רדיט וקראו את הממים של אנשים שחושבים כיצד הם “יודעים” שהם טרנסים. כל פוסט בודד מתאים לשלוש הקטגוריות הללו:
- סטריאוטיפים מגדריים: “אני אוהב ללבוש חצאיות”; “אני אוהב ללבוש גרביים עד הברכיים”; “אני אוהב ללבוש חליפה”
- מצוקה גופנית: “אני שונא את הקול שלי”; “אני שונאת את החזה שלי”; “אני שונא את הכתפיים שלי”; “אני שונא את זה שאני גבוה”
- רגשות לא מוסברים: “אני רק רוצה להיות שייך למין השני”; “אני אוהב את הכינויים האלה”; “אני שייך לקטגוריה של בנות, לא של בנים”; “להיקרא ‘אדוני’ מרגיש לי נכון”; “אני מזדהה עם כל הממים האלה”
אף אחד מהדברים האלה אינו עדות אמפירית, אבל כולם מהווים טענות מרומזות ל “הוכחה שאני טרנסג’נדר”.
אני יכולה לשמוע את תגובת הנגד עכשיו: “למי אכפת?” “תנו לאנשים ליהנות!” ולרוב, זה בדיוק היחס שאני נוקטת כלפי אחרים – פשוט לתת להם לחיות את חייהם בדרך בה הם בוחרים, אבל מערכת האמונות הזו הפכה כיום למציאות מילולית על ידי דמויות סמכות רבות (שמסתמכות כמעט אך ורק על אמונה) והניסיון להסביר בצורה הגיונית כיצד אנשים מגיעים להזדהות כטרנסג’נדרים חשוב משתי סיבות:
(1) אין שום דרך לחזות מי עלול להתחרט על המעבר המגדרי, אז כל אדם בודד שרודף אחר המעבר הרפואי צריך להבין בדיוק למה הוא נכנס ולמה. אנשים לא צריכים לשנות את גופם בגלל אמונה שהם טרנסג’נדרים “אמיתיים” כאשר הוכחה שדבר כזה קיים. אני לא חושבת שלקטינים יש את היכולת להבין זאת או לשקול את הסיכונים ארוכי הטווח של הפיכתם לחולים רפואיים לכל החיים, אז אני אישית לא תומכת במעבר של קטינים.
אני כן חושבת שצריך לאפשר למבוגרים להמשיך במעבר רפואי כאמצעי להקל על הדיספוריה המגדרית שלהם מתוך הבנה שהם לעולם לא יהיו למעשה המין השני ושהם הולכים לפגוש אנשים שאינם מחויבים לחלוק את אמונותיהם לגבי המגדר. אני גם חושבת שטיפול חקרני והערכה פסיכולוגית צריכים להיות חובה לפני שמישהו יכול לתת הסכמה לכך. לאותם “רגשות בלתי מוסברים” שהתייחסתי קודם לכן יש הסברים, ו”בגלל שאני טרנסג’נדרית” היא לא התשובה. הבנת הרגשות הללו וידיעה על מצבים נלווים שיכולים להיות, יעזרו לנו לקבל החלטה מושכלת. הלוואי שהיה לי את כל אלו לפני שנתנו לי מרשם להורמונים.
האנשים הטרנסג’נדרים והטרנססקסואלים שאני מכירה ושנראים מאושרים בחייהם, נוטים להבין לחלוטין מדוע הם בחרו במעבר המגדרי ואינם מצפים מאנשים אחרים לאמת את זהותם (להשתחרר מהניסיון לשלוט באנשים יכול להיות מאוד משחרר!).
(2) המין הביולוגי (ולא ה”זהות המגדרית”) משנה במספר נסיבות, במיוחד במרחבים של נשים בלבד שבהם נוכחותו של זכר יכולה לסכן את הנשים במרחב הזה (למשל, בתי כלא או חדרי הלבשה) או כאשר נוכחותו של זכר מעניקה לאותו אדם יתרון לא הוגן (למשל, ספורט נשים). זה משנה גם בנסיבות רפואיות (למשל, להרבה מצבים בריאותיים יש תסמינים ספציפיים למין) ונסיבות משפטיות (למשל, הגנות מבוססות מין). זה משנה גם כשמדובר בדייטים ומערכות יחסים; נטייה מינית אינה מבוססת על המציאות הסובייקטיבית של מישהו.
לדחף להגדיר מחדש, פשוטו כמשמעו, את המילים “נשים” ו”גברים” ולהרחיק אותן מההגדרות המבוססות על מין ביולוגי – יש השלכות על החברה כולה. הדבר היחיד שהופך מישהו לטרנסג’נדר הוא הצהרה עצמית המבוססת על אמונה אישית. אנחנו לא אמורים לבנות מחדש את החברה סביבו.
אז זה עיקר התשובה, אבל רק כדי להבהיר כמה דברים:
- לא לאמת אמונה של מישהו – לא אומר שאני שונאת אותו
- לא לרצות לבנות מחדש את החברה כדי להתאים לאמונות לא מוכחות – לא אומר שאני לא רוצה שהאנשים האלה יתקיימו
- לא לרצות לוותר על מרחבים לנשים בלבד – לא אומר שאני רוצה שאנשים טרנסים יפגעו
- לא לרצות שלילדים תהיה נגישות למעבר מגדרי רפואי – לא אומר שאני רוצה שבני הנוער יסבלו או יפגעו בעצמם
. יש אפשרות לפשרה בכל אחד מהסעיפים האלה:
- אנחנו יכולים לשים גבולות לאנשים שאנחנו לא מרגישים בנוח לתקשר איתם
- אנחנו יכולים להבטיח זכויות אדם קבועות בנוגע לנישואין, תעסוקה, דיור ובטיחות כללית
- אנחנו יכולים לשקול יצירת מרחב יוניסקס שלישי לאנשים שלא חשים בנוח
- אנחנו יכולים לדחוף לתמיכה טובה יותר בבריאות הנפש לנוער במצוקה
הסיבה שהנושא הזה הפך להיות כל כך שנוי במחלוקת בחמש השנים האחרונות היא שהתנועה הטרנסית המודרנית לא הייתה מוכנה לחלוטין לדון במה שהם רוצים באופן רציונלי. כל סטייה מהנרטיב המאושר נחשבת כטרנספובית. יש חשיבה ביקורתית מעטה. אני עצמי ביליתי את עשר השנים בהן הזדהיתי כטרנסג’נדר מרוצה לחלוטין עם התשובה: “אין לי מושג!” לגבי השאלה: “מהו מגדר?” זה פשוט לא בר קיימא.
אני חושבת שזהות מגדרית צריכה להיות אמונה מוגנת, ואני לא חושבת שצריך לפגוע באף אחד בגלל זה, אבל כמו באמונות מוגנות אחרות, למאמין אין את הזכות לכפות את אמונתו על כל השאר. אין שום הוכחה לזהות מגדרית מלבד שיקוף של מציאות סובייקטיבית, כך שלמי שמצפים מאחרים לאמץ ללא עוררין את אמונתם צפויים חיים שלמים של אכזבה.
ככל שהגישה של “אין ויכוח” תימשך זמן רב יותר, כך קטן הסיכוי ששאר העולם יסכים להתפשר.
* הערה:
אני חושבת שזה אפשרי שיהיו לדיספוריה מינית מנגנונים ביולוגיים, אז אפשר לטעון שדיספוריה יכולה להיות תכונה מולדת (בניגוד לטרנסג’נדר, שהוא הבניה חברתית). אבל אני גם חושב שהמקרים האלה נדירים ביותר ואין זה סביר שהמספר המפוצץ של חולים עם דיספוריה מאוחרת הם כאלה (וזו בכל מקרה לא בהכרח סיבה טובה לביצוע מעבר מגדרי).