בעבר סיפרנו כאן על קירה בל, נערה אשר ביצעה מעבר מגדרי והתחרטה על כך. הכתבה הזו מספרת את סיפורה במילים שלה.
כך זה מרגיש להיכנס להיסטוריה של הוויכוח הטרנסי.
קישור למקור. תרגום מאת נעמה עציץ
כבר מההתחלה, החיים שלי בבית היו אומללים. ההורים שלי – אנגלייה לבנה ואמריקאי שחור, שנפגשו בזמן שהותו בבריטניה עם חיל האוויר האמריקני – התגרשו כשהייתי בערך בת 5. אמי, עובדת בשירותי סעד, התמודדה עם אלכוהוליזם ומחלת נפש. למרות שאבי נשאר באנגליה, הוא היה מרוחק רגשית ממני ומאחותי הצעירה.
הייתי ילדת טומבוי קלאסית, היה זה אחד החלקים הבריאים יותר בחיי המוקדמים בלצ’וורת’, עיירה של כ-30,000 איש השוכנת במרחק שעה מלונדון. בילדותי המוקדמת התקבלתי על ידי הבנים – התלבשתי בבגדי בנים טיפוסיים והייתי אתלטית. מעולם לא הייתה לי בעיה עם המין שלי; זה לא עלה בדעתי.
ואז הגיע גיל ההתבגרות והכל השתנה לרעה. להרבה בני נוער, במיוחד בנות, קשה עם גיל ההתבגרות, אבל אני לא ידעתי את זה. חשבתי שאני היחידה ששונאת את איך שהירכיים והשדיים שלי גדלים. ואז הגיע המחזור והוא השבית אותי, לעתים קרובות סבלתי מכאבים וחוסר אנרגיה.
כמו כן, לא יכולתי יותר לעבור בתור “אחת מהבנים”, אז איבדתי את קהילת החברים הזכרים שלי, אך גם עם הבנות לא הרגשתי שאני באמת שייכת. האלכוהוליזם של אמא שלי התגבר כל כך שלא רציתי להביא חברים הביתה. בסופו של דבר, לא היו לי חברים להזמין. הפכתי ליותר מנוכרת ומתבודדת. עברנו גם הרבה דירות והייתי צריכה כל פעם להתחיל מחדש בבתי ספר שונים, מה שהחריף את הבעיות שלי.
עד שהגעתי לגיל 14, הייתי בדיכאון חמור ובייאוש. הפסקתי ללכת לבית הספר, הפסקתי לצאת החוצה. פשוט נשארתי בחדר שלי, נמנעת מאמא שלי, משחקת במשחקי וידאו, הולכת לאיבוד בתוך המוזיקה האהובה עליי וגולשת באינטרנט.
משהו נוסף התרחש: הרגשתי משיכה לבנות. מעולם לא הייתה לי קונוטציה חיובית למונח “לסבית” או לרעיון ששתי בנות יכולות להיות במערכת יחסים. זה גרם לי לתהות אם משהו לא בסדר בי. בערך בזמן הזה, אמא שלי שאלה פתאום אם אני רוצה להיות בן, משהו שאפילו לא עלה בראשי. אחר כך מצאתי כמה אתרים על בנות שביצעו מעבר מגדרי להיות בנים. זמן קצר לאחר מכן עברתי לגור עם אבי ובת זוגו דאז. היא שאלה אותי את אותה שאלה שהייתה לאמי. אמרתי לה שאני חושבת שאני בן ושאני רוצה להפוך לכזאת.
במבט לאחור, אני יכולה לראות איך כל ההתרחשויות הובילו אותי למסקנה שהכי טוב יהיה אם אפסיק להיות אישה. המחשבה שלי הייתה שאם אקח הורמונים, אני אגבה ולא אראה שונה בהרבה מגברים ביולוגיים.
התחלתי ללכת לפסיכולוג דרך שירות הבריאות הלאומי, או ה- NHS. בגלל שכל הזמן התעקשתי שאני רוצה להיות בן, הופניתי בגיל 15 למרפאת המגדר של טביסטוק ופורטמן בלונדון. שם אובחנתי עם דיספוריה מגדרית, שהיא מצוקה פסיכולוגית בגלל חוסר התאמה בין המין הביולוגי שלך לתפיסת הזהות המגדרית שלך.
עד שהגעתי לטביסטוק, כבר הייתי נחושה בדעתי שאני צריכה לעבור מעבר מגדרי. זה היה סוג של קביעה נועזת האופיינית לבני נוער. מה שבאמת קרה זה שהייתי ילדה עם חוסר ביטחון לגבי גופה, שחוותה נטישה הורית, הרגישה ניכור לבני גילה, סבלה מחרדות ודיכאון ונאבקת בנטייה המינית שלה.
בגיל 16, לאחר סדרה של שיחות שטחיות עם עובדים סוציאליים, קיבלתי בלוקרים לחסימת ההתבגרות המינית. שנה לאחר מכן קיבלתי זריקות טסטוסטרון. בגיל 20 עברתי כריתת שדיים כפולה. בנקודה זו היה לי מראה עם מבנה גברי יותר, קול של גבר, זקן של גבר ושם של גבר: קווינסי, על שם קווינסי ג’ונס.
אבל ככל שהמעבר המגדרי שלי התקדם – כך אני הבנתי שאני לא גבר, ולעולם לא אהיה.
בימים אלו נאמר לנו שכאשר מישהו מתמודד עם דיספוריה מגדרית, הדבר למעשה משקף את ה”אני האמיתי” שלו, ושהרצון שלו לשנות מגדר הוא דבר קבוע. זה לא היה כך עבורי. כאשר התבגרתי, הבנתי שהדיספוריה המגדרית היא סימפטום של האומללות הכללית שלי, ולא הסיבה שלה.
חמש שנים לאחר שהתחלתי את המעבר הרפואי להיות גבר, התחלתי בתהליך של ביצוע מעבר חוזר.
הרבה גברים-טרנסים (נ”ע: נשים במקור) מדברות על כך שאי אפשר לבכות עם מינון גבוה של טסטוסטרון בגוף. זה השפיע גם עליי, לא הצלחתי לבטא את הרגשות שלי. אחד הסימנים הראשונים לכך שחזרתי להיות קירה, היה שלמרבה המזל, סוף-סוף הצלחתי לבכות. והיה לי הרבה על מה לבכות.
ההשלכות של מה שעבר עליי היו עמוקות: אופציה לאי פוריות, אובדן שדיים וחוסר יכולת להניק, איברי מין מנוונים, קול שהשתנה לצמיתות, שיער פנים. כשהגעתי למרפאת טביסטוק הייתי עם כל כך הרבה בעיות, שהמחשבה שלמעשה יש לי רק בעיה אחת שצריך לפתור – היותי זכר בגוף נשי – ניחמה אותי. היה זה תפקידם של אנשי המקצוע לקחת בחשבון את כל המחלות הנלוות שלי, ולא רק לאשרר את תקוותי הנאיבית שניתן לפתור הכל עם הורמונים וניתוחים.
בשנה שעברה הגשתי תביעה נגד ‘קרן NHS טביסטוק ופורטמן’ בתיק לביקורת משפטית, המאפשר לעותרים בבריטניה להגיש תביעה נגד גוף ציבורי שלדעתם הפר את חובותיו המשפטיות. סקירות משפטיות מעטות מגיעות לאנשהו. רק חלק קטנטן מקבל שימוע מלא. אנחנו קיבלנו שימוע עם הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון שבחן האם בני נוער הנמצאים תחת טיפול במרפאה, יכולים לתת הסכמה מדעת להתערבויות רפואיות מסוג זה.
הצוות שטיפל בתיק שלי טען שמרפאת טביסטוק לא הגנה על המטופלים הצעירים שביקשו את שירותיה, וכי במקום מתן טיפול זהיר ופרטני, המרפאה ערכה עלינו ניסויים בלתי מבוקרים. בדצמבר האחרון זכינו בפסק הדין פה אחד. השופטים הביעו ספקות רציניים בכך שהמטופלים הצעירים ביותר במרפאה מסוגלים להבין את ההשלכות של טיפול ניסיוני שכזה, עם תוצאות משנות חיים.
בפסיקתם, השופטים הביעו שוב ושוב תמיהה על הנעשה בטביסטוק, במיוחד על כישלונם באיסוף נתונים בסיסיים על המטופלים. הם ציינו את העדר הראיות לרישום בלוקרים לילדים צעירים כבני 10, טיפול המהווה כמעט באופן אוניברסלי צעד מקדים למתן הורמונים חוצי-מין, אותם יש לקחת לכל החיים כדי להתמיד במעבר המגדרי. היו להם גם חששות לגבי היעדר נתוני מעקב, לאור “האופי הניסיוני של הטיפול וההשפעה העמוקה שיש לו”.
יש לציין שישנו גל הולך וגובר של בנות התרות אחר טיפול לדיספוריה מגדרית. בשנים 2009-10 הופנו 77 ילדים לשירות לפיתוח זהות מגדרית, 52% מהם היו בנים. היחס הזה התחיל להתהפך כמה שנים מאוחר יותר, כאשר המספר הכולל של הפניות זינק. באנגליה בשנים 2018-19, היו 624 פניות של בנים ו-1,740 של בנות, 74% מהכלל. למעלה ממחצית מהפניות היו של בני 14 ומטה; חלקם היו של ילדים בני 3. בית המשפט ציין שצוות טביסטוק לא הציג “שום הסבר קליני” לעלייה הדרמטית במספר הפניות של בנות, וגם הביע תמיהה על כישלונם באיסוף נתונים על גיל המטופלים שהחלו בנטילת בלוקרים.
פסק הדין אינו מונע לחלוטין מקטין להתחיל במעבר רפואי, אך השופטים המליצו לרופאים לשקול קבלת אישור בית משפט לפני תחילת טיפול כזה עבור בני 16 עד 17; הם הגיעו למסקנה ש”ספק רב” אם מטופלים בני 14 ו-15 יכולים להבין מספיק את ההשלכות של הטיפול כדי לתת הסכמה; ושזה “מאוד לא סביר” לבני 13 ומטה.
בתגובה, ה-NHS אמר כי מרפאת טביסטוק “השעתה לאלתר פניות חדשות לקבלת בלוקרים והורמונים חוצי-מין עבור מטופלים מתחת לגיל 16, דבר שיהיה אפשרי בעתיד רק אם בית המשפט יאשר זאת באופן ספציפי”. טביסטוק ערערו על פסק הדין, ובית המשפט עתיד לדון בערעור שלהם ביוני (הערת האתר: המאמר המקורי הוא מאפריל 2021. הערעור של טביסטוק התקבל בסופו של דבר).
הבלוקרים שקיבלתי בגיל 16 נועדו לעצור את ההתבגרות המינית שלי: הרעיון היה לתת לי “הפסקה” לחשוב אם אני רוצה להמשיך במעבר המגדרי. “הפסקה” זו הכניסה אותי למה שהרגיש כמו גיל המעבר, עם גלי חום, הזעות לילה וערפול מוחי. כל זה הקשה על חשיבה ברורה בנוגע למה שעליי לעשות.
בתום שנה של טיפול כזה, כאשר הוצגה בפניי האפשרות להמשיך לנטילת טסטוסטרון, קפצתי על זה – רציתי להרגיש כמו גבר צעיר, ולא כמו אישה זקנה. הייתי להוטה להתחיל בזריקות ולחוות את השינויים שהן יביאו. בהתחלה, הטסטוסטרון נתן לי דחיפה גדולה לביטחון. אחת ההשפעות המוקדמות ביותר הייתה שהקול שלי הפך נמוך, מה שגרם לי להרגיש יותר כבעלת נוכחות סמכותית.
במהלך השנים הבאות, הקול שלי העמיק עוד יותר, הזקן שלי צמח והשומן שלי שינה את הרכבו בגופי. המשכתי ללבוש את הביינדר (משטיח חזה) שלי כל יום, במיוחד כעת, שעברתי לגמרי כגבר (נ”ע: נתפסה כגבר מבחינה חברתית), אבל זה כאב והפריע לי לנשום. בגיל 20 כבר טופלתי במרפאת המבוגרים. הטסטוסטרון והביינדר השפיעו על מראה השדיים שלי ושנאתי אותם אפילו יותר. רציתי גם לסדר את הפנים והגוף שלי, אז קיבלתי הפניה לכריתת שד כפולה.
הקשר שלי עם הוריי המשיך להיות קשה. עם אמא שלי כבר לא דיברתי. אבא שלי העיף אותי מדירתו זמן קצר אחרי שמלאו לי 17 ואני הלכתי לגור באכסניית נוער. הוא ואני עדיין היינו בקשר, למרות שהוא התנגד נחרצות למעבר המגדרי שלי. באי רצון, הוא לקח אותי לניתוח. הייתי מבוגרת מבחינה חוקית כשזה התרחש ואני לא פוטרת את עצמי מאחריות, אבל נדחפתי אל תוך מסלול – מבלוקרים לטסטוסטרון ולניתוח – בזמן שהייתי נערה עם בעיות. כתוצאה מהניתוח, יש לי נזק עצבי בחזה, ואין לי תחושה כמו פעם. אם אוכל להביא ילדים לעולם, לעולם לא אניק אותם.
בערך בסוף השנה הראשונה שלאחר הניתוח, משהו התחיל לקרות: המוח שלי התבגר. חשבתי על איך זה שהגעתי לאן שהגעתי, ונתתי לעצמי להרהר בשאלות. אחת מהשאלות הגדולות היו: “מה הופך אותי לגבר?”
התחלתי להבין כמה פגמים היו בתהליך החשיבה שלי, ואיך פגמים אלו היו קשורים לטענות המגדר שנמצאות יותר ויותר בתרבות שלנו ואומצו בטביסטוק. זכרתי את הרעיון שהיה לי בראש בתור ילדה בת 14 לגבי כך שהורמונים וניתוחים יהפכו אותי למישהו שנראה כגבר. עכשיו הייתי האדם הזה, אבל הבנתי שאני מאוד שונה פיזית מגברים. החיים כגבר-טרנס עזרו לי להכיר בכך שאני עדיין אישה.
התחלתי גם להבין שההשקפה דרכה אני חיה מתבססת על סטריאוטיפים, ושאני מחזיקה בהנחות מצומצמות בנוגע להגדרה של זהות גברית. הכל הפך פחות ופחות הגיוני. הייתי גם מודאגת מההשפעה שתהיה למעבר המגדרי שלי על היכולת שלי למצוא שותפים מיניים.
בנוסף, הייתה העובדה שאף אחד לא באמת ידע מה הן ההשפעות ארוכות הטווח של הטיפול. למשל, הבלוקרים והטסטוסטרון אילצו אותי להתמודד עם ניוון נרתיקי, הידלדלות ורגישות של דפנות הנרתיק, המתרחשות בדרך כלל לאחר גיל המעבר. התחלתי שוב להרגיש מאוד רע עם עצמי.
החלטתי להפסיק, בבת אחת. כשהייתי אמורה ללכת לקבל את זריקת הטסטוסטרון הבאה שלי – ביטלתי את התור.
אחרי שהגעתי להחלטה הזו, מצאתי קבוצה של טרנסים לשעבר בפלטפורמה רדיט. מספר האנשים בקבוצה החל לעלות, כאילו כל הצעירות הללו הגיעו להבנה קולקטיבית לגבי השערורייה הרפואית שהיינו כולנו חלק ממנה. זה היה מקום שבו יכולנו לדבר על החוויות שלנו ולתמוך אחת בשניה. הרגשתי משוחררת.
מה שקרה לי קורה ברחבי כל העולם המערבי.
אלה ששמו לב לחושפי השחיתויות בטביסטוק שבשנים האחרונות הביעו דאגה בתקשורת, לפעמים בעילום שם, לא מאוד יופתעו מהמקרה שלי. חלקם עזבו את עבודתם בגלל דאגות אלו, אבל נושא הטרנסג’נדריזם הוא היום מאוד פוליטי, ועטוף בשאלות פוליטיות על זהויות. זה עלול להיות מסוכן להעלות שאלות או ספקות לגבי מעברים מגדריים רפואיים בצעירים, חלק מהאנשים שעשו זאת הושמצו, והקריירות שלהם אוימו.
בטביסטוק, אנשי הצוות מספקים “טיפול מאשרר מגדר”. המשמעות של זה בפועל אומרת שכאשר ילדים ובני נוער מצהירים על רצון לעבור מגדר, האמירות שלהם מתקבלות בדרך כלל כאמירות מוחלטות. טיפול מאשרר מגדר אומץ כמודל במקומות רבים. בשנת 2018, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים פרסמה הצהרת מדיניות בנושא טיפול בצעירים המזדהים כטרנסג’נדרים או ‘מגווני מגדר’, הדוגלת בגישת “טיפול מאשרר מגדר”.
אך עובדים לשעבר בטביסטוק הצביעו על בעיות שונות מהן סבלו הילדים שהגיעו עם בקשת עזרה, בעיות כמו התעללות מינית, טראומה, נטישה הורית, הומופוביה במשפחה או בבית הספר, דיכאון, חרדה, הימצאות על הספקטרום האוטיסטי והפרעות קשב וריכוז. הבעיות העמוקות הללו, והאופן שבו הן עשויות להיות קשורות לתחושות של דיספוריה, זכו לעתים קרובות להתעלמות, לטובת הפיכת המעבר המגדרי פתרון להכל.
כפי שקבע בית המשפט העליון, חלק ניכר מהטיפול במרפאה אינו מבוסס על ראיות מוצקות. בזמן שהמקרה שלנו התקבל, ה-NHS טען שהשפעות הבלוקרים הן “לגמרי הפיכות”. לאחרונה, ה-NHS שינה את דעתו והכיר בכך ש”הידע לגבי תופעות לוואי ארוכות טווח על גופו או מוחו של נער הוא מועט”. זה לא מנע מהם לרשום את התרופות האלה לאנשים כמוני.
ד”ר כריסטופר גילברג, פרופסור לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים באוניברסיטת גטבורג בשבדיה ומומחה לאוטיזם, היה עד מומחה בתיק שלנו. גילברג אמר בהודעת בית המשפט שלו כי במשך 45 שנות טיפול בילדים עם אוטיזם, נדיר שיהיו חולים עם דיספוריה מגדרית – אך מספרם זינק ב-2013, ורובן בנות ביולוגיות. גילברג אמר לבית המשפט שמה שקורה בטביסטוק הוא “ניסוי חי” על ילדים ובני נוער.
הורים שנרתעים או אפילו נבהלים מלאפשר לילדיהם להתחיל במעבר רפואי עשויים לקבל אזהרה: “האם אתם מעדיפים שתהיה לכם בת מתה או בן חי?” (או הפוך). כנערה, היו לי מחשבות אובדניות. מחשבות אובדניות מעידות על בעיות נפשיות חמורות הדורשות אבחון וטיפול הולם. כשסיפרתי להם בטביסטוק על המחשבות האלה, הן הפכו לסיבה נוספת לרשום לי הורמונים במהירות כדי לשפר את תחושת הרווחה שלי, אבל לאחר פסיקת בית המשפט, טביסטוק פרסמו מחקר פנימי על קבוצה של 44 מטופלים שהחלו ליטול בלוקרים בגילאי 12 עד 15. הם אמרו כי טיפול זה לא הצליח לשפר את מצבם הנפשי של המטופלים, שלא הייתה השפעה משמעותית על התפקוד הפסיכולוגי שלהם ועל מחשבות של פגיעה עצמית או דימוי גוף”. בנוסף, 43 מטופלים מתוך אותם 44, המשיכו לנטילת הורמונים חוצי-מין. זה מצביע על כך שנטילת בלוקרים אינה מספקת השהייה, אלא נותנת דחיפה.
לפני שהתחלתי ליטול טסטוסטרון, שאלו אותי אם אני רוצה ילדים או אם אני רוצה לשקול להקפיא את הביציות שלי, בגלל האפשרות שהמעבר המגדרי יגרום לי להיות עקרה. כנערה, לא יכולתי לדמיין את עצמי מביאה ילדים, וההליך גם לא היה ממומן על ידי ה-NHS. אמרתי שאין לי בעיה כך שלא אוכל להביא ילדים ואני לא צריכה להקפיא ביציות, אבל עכשיו, בתור מבוגרת צעירה, אני מבינה שלא באמת הבנתי אז את ההשלכות של אי פוריות. להביא ילדים לעולם זו זכות בסיסית, ואני לא יודעת אם זה נלקח ממני.
כחלק מההגנה שלה, טביסטוק הביאה הצהרות של כמה צעירים טרנסים המרוצים מהטיפול. אחת מהם היא ס’, נערה (נ”ע: נער-טרנס) בת 13 שקיבלה בלוקרים מספק פרטי, בגלל רשימת ההמתנה המאוד ארוכה בשירות לפיתוח זהות מגדרית. ס’ אמרה לבית המשפט כי “אין לי מושג מה אני אחשוב בעתיד” לגבי היכולת להביא ילדים לעולם, וכי מאחר שהיא מעולם לא הייתה ב”קשר רומנטי”, הרעיון של קשר כזה אינו “על הרדאר שלי כרגע.”
בני נוער רבים מרגישים מבולבלים ואפילו מוטרדים מהמחשבה על קשרים מיניים עתידיים. אותם צעירים מרגישים לעתים קרובות אחרת לגמרי בתור מבוגרים. אני יודעת כי זה קרה לי. בזמן המעבר המגדרי שלי לא הייתי מעולם בקשר מיני, אז לא באמת הבנתי מה המשמעות של המעבר מבחינה מינית.
ההצהרה של ס’ מוכיחה עד כמה קשה לקטינים לתת הסכמה להליכים שהם עדיין לא יכולים להבין. כפי שכתבו השופטים, “אין דרך מתאימה להסביר לרבים מהילדים הללו, מה תהיה המשמעות של אובדן פוריות או תפקוד מיני מלא בהמשך חייהם”.
היום, בגיל 24, אני במערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי.
בת הזוג שלי מאוד תומכת בכל מה שאני עושה, ואני בה. יש לה קבוצה גדולה של חברות שמקבלות אותי; זה מאוד מרפא. בינתיים, אני לא מדברת עם אף אחד מההורים שלי ולא מנהלת איתם מערכת יחסים.
עדיין חושבים שאני זכר לפעמים. זה צפוי, אני לא כועסת על זה. אני יודעת שזה ימשיך עד סוף חיי. מה שאני כועסת עליו זה שהגוף שלי עבר שינוי בגיל כל כך צעיר. אנשים רוצים לדעת אם אני הולכת לעבור ניתוח לשחזור שדיים או אם אני הולכת לעשות דברים אחרים כדי לגרום לעצמי להיראות יותר נשית, אבל עוד לא עיבדתי לגמרי את העובדה שעברתי ניתוח לכריתת השדיים שלי. לעת עתה, אני רוצה להימנע מעוד הליכים כירורגיים כאלה.
כשהצטרפתי לתיק המשפטי, לא הבנתי כמה גדול הוא יהפוך. מה שקרה מאז פסק הדין הוא כמו רכבת הרים. הרבה אנשים הודו לי, וגם הותקפתי באינטרנט. אם אתה מישהו שמתחרט על המעבר המגדרי ומחליט לדבר על החוויות שלך, אתה נחשב בעל דעה קדומה. עשויים להגיד לך שאתה מנסה לקחת זכויות מטרנסים, שילדים יודעים הכי טוב מה נכון לעצמם ולגופם, ושאתה הורס לילדים את החיים.
אבל אני מתמקדת במה שהכי טוב לצעירים השרויים במצוקה. הרבה בנות עוברות מעבר מגדרי בגלל שהן בסבל, בין אם זה מהפרעות נפשיות, טראומות או סיבות אחרות. אני יודעת מה זה להיאחז בחלום שהמעבר המגדרי יתקן את הכל.
למרות שהשיתוף בסיפור שלי היה משחרר, אני עדיין נאבקת, ועדיין לא קיבלתי טיפול מתאים. אני ממשיכה בחיי, ומתכננת להמשיך לפעול למען מטרה זו. אני רוצה שהמסר לגבי מקרים כמו שלי יעזור להגן על ילדים אחרים מלבחור בדרך שגויה. השנה עזרתי ליצור את יום המודעות הראשון לטרנסים לשעבר, הוא ב-12 במרץ. אני מקווה שבשנים הבאות, היום הזה יהווה מגדלור להעצמה של אחרים.
אני לא מאמינה בביטוי מגדרי נוקשה. אנשים צריכים להיות נינוחים ולהרגיש מקובלים, בזמן שהם חוקרים דרכים שונות בנוגע לדרך הביטוי שלהם בעולם. כפי שאמרתי בהצהרה שלי לאחר פסק הדין, משמעות הדבר היא הפסקת ההומופוביה, המיזוגניה והבריונות כלפי השונים.
אני גם קוראת לאנשי מקצוע ומטפלים ליצור שירותים ומודלים טובים בבריאות הנפש כדי לעזור לאלו המתמודדים עם דיספוריה מגדרית. אני לא רוצה שאף צעיר אחר הנמצא במצוקה, מבולבל ובודד כפי שהייתי אני, יידחף אל המסקנה שהמעבר המגדרי היא התשובה האפשרית היחידה.
הייתי ילדה אומללה שזקוקה לעזרה. במקום זאת, התייחסו אליי כאל ניסוי.