16 במאי 2022. תרגום מאת נעמה עציץ.
קישור למקור:
https://pitt.substack.com/p/above-all-i-love-my-daughter?s=r
מעל הכל – אני אוהבת את בתי. ובעיני, אף מטרה לא שווה מספיק בשביל להקריב אותה.
ג’ורדן פיטרסון (נ”ע: פסיכולוג ומבקר תרבות ידוע מקנדה) מדבר על צעירים שיוצרים מלחמות שלא קיימות. חלק מהילדים מצטרפים לקרקס, לצבא, ל”רופאים ללא גבולות” (נ”ע: ארגון רפואה הומניטרי), או ללהקת רוק עם סיבובי הופעות. הם עשויים להתחתן צעירים עם האדם הלא נכון, להצטרף לכמורה, להפוך לסיינטולוגים או להצטרף לקומונה. או, כמו במקרה של בתי, לאמץ אידיאולוגיה מגדרית. מגדר הוא המלחמה של דור הילדים שלנו, כך נראה. במובן זה, הכאב והעצב שלנו דומים אולי לאמהות של דורות קודמים, שילדיהן יצאו להילחם במלחמה רחוקה.
חלק מהילדים, הרחק במלחמה שהם יוצרים להם, מתמכרים לסמים או אלכוהול. חלקם לא חוזרים הביתה. חלקם חוזרים, פגומים, חכמים יותר, מלומדים או הכל יחד.
הבת שלי הלכה להילחם במלחמה שלה. יש פעמים שהמוח שלי נכבה ואני שוכחת שהיא איננה, שהיא עזבה את המשפחה שלנו.
לדעתי המלחמה שלה היא מלחמה מטופשת וחסרת טעם, אבל מנקודת מבט של הורה, האין כל המלחמות כאלה? אנשים, מוסדות וממשלות מדברים על טרנסג’נדריזם כעל דאגה לזכויות אדם שראוי להילחם עבורן, בעוד אני רותחת על הנזק שאני רואה שנגרם בעקבותיו לאנושות בכל כך הרבה רמות, פיזית ופסיכולוגית. הם חושבים שהמלחמה הזו שווה את ההקרבה של חיי בתי. אני לא.
כשילדים יוצאים למלחמה, החיים לא עוצרים עבור כל השאר. זה לא הולך ככה. הייתה תקופה של כמה שנים שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי חוץ מלבכות. הנישואים שלי היו סבל, הילד השני שלי סבל, היו לי מחשבות של הרס עצמי. כל אלו לא החזירו את הבת שלי.
בתקופות מלחמה, כאשר ילדינו עוזבים, הרבה פעמים קהילות מתאגדות למטרת תמיכה. זה הפוקוס שלי עכשיו. ההורים חזקים יותר ביחד, ואני אסירת תודה לכולם, כולל ג’נספקט (נ”ע: Genspect – ארגון תמיכה להורים של ילדים עם בעיות מגדר), שהחזיקו איתי ידיים ביחד. אנחנו בכניסה לבית, מחכים ומקווים שהילדים שלנו יחזרו אלינו.
אני יודעת שכל הדורות צריכים מלחמה, סיבה כדי לייחד את עצמם. אני מקווה שאהיה אחת מבני המזל שהילדה שלה תחזור הביתה משדות הקרב הרחוקים, מצולקת, אבל גם חזקה יותר.