מחלת נפש היא יתרון חברתי

10 בפברואר 2023, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור:

https://pitt.substack.com/p/mental-illness-equals-social-credit

כאשר הבת שלי חוותה את אפיזודת הדיכאון הרציני הראשון שלה היא הייתה בחטיבת הביניים. שמתי לב שהיא שקטה מאוד אבל היא תמיד הייתה ילדה שקטה. ידעתי שיש לה בעיות חברתיות בבית הספר. הייתה לה חברה טובה אחת שעברה דירה ואיתה היא שמרה על קשר, ועוד כמה חברות חדשות. ידעתי שהיא מודאגת בנוגע לחברה שלה, עד כדי כך שהיא תהתה אם החברה נמצאת בסכנת התאבדות, אבל לא ידעתי שהיא משליכה את הבעיות של עצמה על החברה.

במהלך חופשת בית הספר גיליתי שהבת שלי אובדנית. היא פחדה לדבר איתי (לא ידעתי אז למה). אני חיבקתי אותה כמובן. אמרתי לה שנשיג לה כל עזרה שהיא צריכה וכל עוד היא צריכה, שאנחנו אוהבים אותה ושהיא אף פעם לא צריכה לפחד להגיד לנו משהו, אנחנו תמיד נקשיב. זו הייתה שיחה ארוכה וחשבתי שהיא הסתיימה טוב.

קבענו תור לרופאה הנפלאה שלנו, שטיפלה בכולנו. הרופאה דיברה איתה הרבה ובעדינות רבה. היא רשמה לה תרופה נוגדת דיכאון והמליצה על ייעוץ, שאני כבר הייתי בתהליך תיאום שלו.

במהלך השנה הבאה, יחד עם פגישות רפואיות ופגישות ייעוץ שונות, התאמות לתרופות ושיחות ארוכות רבות – נראה היה שמצבה משתפר. כמה חודשים לאחר מכן היא יצאה מהארון כדו-מינית, אחר כך כאתאיסטית ואז כלסבית. עשיתי כמיטב יכולתי לא להגיב באופן מוגזם ולא להגיב בדחייה לדברים שהיא אמרה. אני חושבת שהצלחתי בזה די טוב. עם זאת, בתוכי חשתי בלבול גובר ודאגה בנוגע לזהויות המשתנות שלה. קראתי וקראתי וקראתי עוד קצת, והמשכתי להקשיב לה עם כמה שפחות נתינת עצות מצידי (מכיוון שהיה נראה שזה מכעיס אותה, אבל היי, אני אמא. זה מה שאנחנו עושות).

ואז הגיעה המגיפה. במובנים מסוימים, זה לא היה רע. בית הספר תמיד היה נקודה כואבת ועכשיו היא לא הייתה צריכה לראות אנשים. היה אפשר לישון יותר כשבית הספר הוא אונליין, וזה שהיה לה יותר זמן לעצמה ולעיסוק בעניינים שלה – היה דבר טוב. ידעתי שיש קהילת להטב”ק גדולה בבית הספר, ולמען האמת, ככל שהיא בילתה איתם יותר זמן כך צורת החשיבה שלה נעשתה יותר מעוותת.

מה שלא ידעתי זה שההשפעה הרעה ביותר על הבת שלי היו הקהילות האינטרנטיות שהיא מצאה והצטרפה אליהן. במיוחד בפלטפורמות Reddit ו-Tumblr. אם קראתם את הספר ‘נזק בלתי הפיך’ של אביגיל שרייר, הבת שלי הייתה המקרה הקלאסי של דיספוריה מגדרית מהירה. בסוף שנת המגפה הראשונה היא הייתה א-בינארית והגישה את הבקשות לשינוי שם וכינויים חדשים. כל המטפלים שלה אמרו לי לא לדחוק בה, לא לריב איתה, אז זרמנו עם זה.

זה לא היה קל. היה קשה מאוד להסתגל לכינוי “הם”. הצלחתי לעזור לה לבחור שם חדש ששתינו אהבנו והיא לא הבינה שבחרתי אותו לפחות חלקית בגלל שהוא נשמע נשי.  כשהיא חזרה לבית הספר החברים שלה חשבו שזה נורא חמוד שיש לה אמא שמשתפת פעולה ואפילו יש לה כבר כינוי נחמד.

במהלך השנים האחרונות היו לנו הרבה מריבות. בפעם הראשונה שניסיתי לדון איתה בנושאי שירותים וספורט היא דיקלמה מילה במילה רשימה של טענות של טרנסים. השיחה הסתיימה בזה שהיא מאשימה אותי שאני טרפית (נ”ע: נשים המביעות התנגדות לאידיאולוגיית המגדר) וצרחות של “אם את נגד אחד מאיתנו – את נגד כולנו!”. אחר כך דמעות והסתתרות בחדרה. עוד על כך בהמשך.

עברנו בערך שנה ללא ייעוץ ואז הגיעה אפיזודה דיכאונית נוספת שגרמה לי לחפש יועץ חדש, אחרי שהקודם עבר דירה. עוד תרופות ועוד שינויים בתרופות, נסיעה לפסיכולוג לבדיקה מקיפה – וכעת אנחנו עם אבחנות רשמיות הכוללות: הפרעת קשב וריכוז, אבחון על הספקטרום האוטיסטי, הפרעת אישיות, דיכאון מג’ורי והפרעה דו-קוטבית. אני הייתי עדה לכל אלו, ובפעם הראשונה שהיא עברה התקף מאני נפקחו עיניי. כעת יש לה פסיכיאטר, רופאת המשפחה שלנו לא יכלה להתמודד עם כל זה.

אבל, למרות שזה משמח להיות חולה נפש באופן “רשמי”, זה כנראה לא מספיק. אתם מבינים, ישנה דינמיקה נוספת בעבודה עם הילדים האלה, מכיוון שמחלת נפש מהווה יתרון חברתי. הם חוקרים על הכל באינטרנט. ככל שיש לך יותר אבחנות – כן ייטב. “אהה, אני מספיק חכמה כדי לא לעשות אבחון עצמי, אבל יש לי את רשימת הסימפטומים הזו…” המבט על פניו של הפסיכיאטר בזמן שהיא שלפה את רשימת התסמינים היישר מתוך ה-DSM, תוך שימוש נכון בכל המילים והסבר מפורט כיצד הכל חל עליה – היה משהו יוצא דופן.

בין היתר, רופאים ויועצים אמרו לי בפרטיות שהם לא מאמינים לה אבל שלא כדאי להילחם נגדה, מכיוון שיש לה הפרעת זהות דיסוציאטיבית המכונה גם הפרעת אישיות מרובה. כל מה שאני יודעת זה שכאשר המצב מידרדר אני אף פעם לא יודעת עם מי אני מדברת: זכר, נקבה או א-בינארית, נערה, ילדה קטנה, רובוט או אדם מבוגר, או אולי מישהי שיש לה אילמות סלקטיבית. ה”שפה” שלי לא מצליחה לעמוד במשימה.

מישהו שלח לה בדואר ביינדר (נ”ע: משטיח-חזה). סירבתי לקנות לה ביינדר, אז היא מצאה דרך לעקוף אותי. החלטתי לא להילחם בזה, חוץ מזה אבל כן להעלות את העובדה שזה יכול לגרום נזק. “אני יודעת איך ללבוש אותו בצורה בטוחה אמא, אני לא טיפשה!” בסדר, שיהיה. אין לי רצון להיות בקרב בלתי פוסק. אני צריכה לבחור את המלחמות עליהן אני רוצה להילחם.

יש ימים שבהם היא מרגישה “פמית” (נ”ע: אדם, לרוב לסבית, המפגינה תכונות נשיות). אלה ימים בהם היא אוהבת כביכול את הקימורים שלה ואוהבת להיות ‘יפה’. היא עדיין אוהבת להתגנדר ולהיראות חמודה, וגם כשהיא מרגישה “זכרית” היא לא ‘עוברת’ חיצונית מבחינת אף אחד שיש לו עיניים (נ”ע: המילה עוברת מתייחסת לכך שהחברה תראה בה כמין השני). 

אולי היא תצליח ‘לעבור’ מול ילדים קטנים, אבל הפנים העצובות והמתוקות האלה, יחד עם השיער הקצר, הביינדר, היעדר האיפור והבגדים הרחבים והא-מגדריים האלה – צועקים “ילדה”. 

ואני תוהה אם היא שמה לב שהימים בהם היא עם “מסכה” – הם כמעט תמיד גם הימים עם הדיכאון.

לטענתה, הרבה מהבעיות שלה הן באשמתי, כמובן. ממש לא באשמת כל התוכן הלהטב”קי, אלה הרי ‘דברים מולדים’. ולגבי הדברים הקשורים לבריאות הנפש שלה – אני הייתי אמא מתעללת ומזניחה, וכעת יש לה טראומה מתמשכת בעקבות כך. היא עיצבה מחדש את כל עברה באמצעות מונחים שלמדה באינטרנט, אבל אתם מבינים, העניין הוא לא מה שקרה – אלא איך איזו משמעות מייחסים לזה. ואם אתם יכולים להפוך את אהוביכם לאויבים – אז אתם יכולים לזרוק אותם ואת הרעיונות הרעילים שלהם מהחיים שלכם, ללא אשמה.

אני הראשונה להודות שלא הייתי מושלמת, אבל איזה ילד מקבל הורה מושלם? יש הרבה דברים שהייתי עושה אחרת והראשון שבהם היה למנוע ממנה טלפון חכם או גישה לאינטרנט. הדבר השני הוא לא לרשום אותה לבית ספר ציבורי. הייתי מנסה למצוא דרך לעשות לה חינוך ביתי, אחרי שהיינו מטפלים בכמה בעיות פיננסיות.

אני אסירת תודה על כך שהתחלנו את הטיפול הרפואי והייעוץ בנוגע לדיכאון, ועכשיו גם בנוגע לכל שאר הבעיות העמוקות, לא כולל נושא הטרנס. לא הייתי צריכה להילחם על זה עם המטפלים.

ככל שהיא מתבגרת, יש לה מדי פעם הבזקים של מחשבה עצמאית. לאחרונה היה לנו דיון נוסף על שירותים וספורט – וזה לא היה נטו ריב. עלו שם כמה ניואנסים, למשל על כך שצריך לעשות הפרדה בספורט לפי גובה, משקל, רמות הורמונים ויכולות. לא על פי מגדר או מין! זה יהיה נורא! ואין לזה ‘שום קשר’, אבל בהתחשב במקום בו היינו – זו הייתה התקדמות, גם אם קטנה. חדרי השירותים צריכים להיות מחולקים ל’גברים’, ‘נשים’ ו’ללא-מגדר’. הצלחנו להסכים שבעוד שאנחנו לא מסכימות על האמצעים – אנחנו כן מסכימות ששתינו רוצות שכולם יהיו בטוחים ומאושרים.

ניסיתי להעלות את נושא תופעות הלוואי, הנזק לטווח ארוך של בלוקרים, ההורמונים, ההליכים הרפואיים, הסטטיסטיקות על מתחרטי מעבר מגדרי והמחקרים – אבל כמובן, כל אלה הם שקרים של אנשים עם שנאה. אבל כן הצגתי בפניה את המידע. אני מאוד מקווה שהיא תעשה קצת מחקר כדי לנסות להוכיח שאני טועה.

כן הצלחתי להעלות את הנושא של המרכז החדש לתמיכה באלימות מינית. הוא נקרא Beira’s Place ומי שייסדה אותו היא ג’יי קיי רולינג. כמובן שלא אמרתי את שמה בהתחלה, אבל שאלתי האם זה יהיה בסדר, בהתחשב בכך שכבר יש מרכז שכולל את כולם – האם זה יהיה בסדר אם מישהו עם מימון פרטי יקים מרכז נוסף שיהיה לאנשים המוקצים ‘נקבות’ בלידה (כלומר AFAB, וואו אני כבר מכירה את כל המושגים בעל פה!), וזה יהיה מרכז עבור אלה שעברו טראומה בגלל היותם בקרב כל האנשים המשתייכים לקבוצת AMAB (אנשים המוקצים ‘זכרים’ בלידה). האם נוכל לאפשר להם את הזכות להרגיש את רגשותיהם ולכבד את רצונותיהם? היא אמרה כן. ואז העליתי את שם המייסדת של המרכז. אוח, אז  הגיעה האש. “הראי לי ציטוטים שמראים על כך שהיא רוצה שכל הטרנסים יפגעו”, אמרתי לה, אבל לא היו כאלה. הייתה רק התעמולה. אפילו לא אכפת לי מג’יי קיי רולינג, רק מזה שכולם, טרפיות או לא, יישפטו על סמך ראיות ממשיות ולא על סמך צעקות חברתיות.

באופן מזעזע, נאמר לי שאמנם אני נשמעת לפעמים כמו טרפית, אבל לפחות אני לא מהרוצחים הנוראיים שרוצים למחוק ולהרוג את כל הטרנסים. אני אחת מהטובים, אם יכול להיות דבר כזה.

לפני כמה שנים התחלתי פשוט לנסות לתקן את מערכת היחסים שלנו. הפסקתי לדבר על דברים שקשורים ללהטב”ק, לרוב. וכשזה עולה – אני לא זו שמעלה את זה. אני מקשיבה, לפעמים הרבה מעבר למה שאני מסוגלת לשאת בתוכי. אני בעצמי הולכת לטיפול, אני זקוקה לזה! המטפלת שלי תומכת בהרבה דברים, כולל בניסיון לשמור על השקט. היא אמרה לי שעל דברים מסוימים לא כדאי להילחם, מכיוון שאלו נושאים שהבת שלי החליטה שהם “ייהרג ובל יעבור”.

ואני מביעה כלפיה חיבה פיזית, זה לא עבד כל כך טוב בהתחלה. זה משהו שהפסקנו כשהיא בגרה וכבר לא הייתה בגודל המתאים יותר לשבת בחיקי, אבל עכשיו יש לנו חיבוק לילה טוב כמעט בכל ערב. אנחנו משחקות קצת, גורמות לכלב לנבוח, משתעשעות. כשאנחנו לא עושות את זה, זה בגלל שמגיעה אפיזודה נפשית או שבדיוק רבנו, משהו די נדיר. היא מתגברת על זה די מהר, ובדרך כלל, עד הלילה של יום אחרי – אני כבר יכולה לקבל חיבוק. עליי לציין שהדבר היחידי הזה – החיבוקים – זה היה הדבר שהכי עזר לנו בתיקון מערכת היחסים.

אני ממשיכה קדימה ללא ציפיות. אנחנו מאפשרות אחת לשניה להיות עם דעות ואמונות משל עצמנו. אין לי מושג מתי או אם תתרחש התקדמות נוספת לכיוון של שפיות. בהתחשב בעובדה שהיא אוהבת להיות חולת נפש והיא לא יכולה לדמיין את עצמה בלי הנוירו-דיברג’נטיות (ספקטרום האוטיזם, המתר’) או כל השאר – אני לא חושבת שהתקדמות לקראת בריאות יכולה לקרות עדיין. אני הולכת על יציבות ושלום, בתקווה בלי הליכי מגדר רפואיים. הייתי מורידה אותה מהביטוח שלנו כדי שלא נצטרך לשלם על זה, אבל אני מעדיפה לשלם במזומן על הכל לפני שאאלץ לעשות את זה.

הבגרות החוקית שלה נמצאת ממש מעבר לפינה, יחד עם סיום התיכון. אני לא יכולה לחכות להוציא אותה מבית הספר ולהרחיק אותה מהחברה התומכת ב’הזדהות פנימית’ ואני חוששת שלא תהיה לי שום מילה בנושא. התקווה הכי גדולה שלי היא להעביר את העשור הבא שלה ללא נזקים עצמיים, להמשיך להיות שם בשבילה, לאהוב אותה, ופשוט לחכות ולראות. אולי עד אז, זה יעבור לה. אולי עד אז, האמת תזעק כל כך בקול – שהילדים האלה לא יוכלו להמשיך לשחק חירשים.