מאת ד”ר דילן וילסון, רופא ילדים, 6 ביוני 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור: https://drdylanwilson.substack.com/p/on-the-myth-that-puberty-blockers
הפיך (נ”ע: הגדרה מילונית של המילה reversible באנגלית)
תואר.
- ניתן לסיבוב אל הכיוון השני
“מושב כיסא מתהפך”
- ניתן לשינוי בחזרה למצבו הקודם
“מצבי אי ספיקת כליות הפיכים פוטנציאלית”
הפסקה/השהייה (נ”ע: הגדרה מילונית של המילה pause באנגלית)
פועל.
- הפסקת מעשה או דיבור בצורה קצרה
“היא השתתקה, מאבדת את המילים”
שם עצם.
- עצירה זמנית בפעולה או בדיבור
“היא הורידה אותי בחוץ כשהגשם עצר”
אי-כנות (נ”ע: הגדרה מילונית של המילה disingenuous באנגלית)
תואר.
- לא גלוי לב או כן, בדרך כלל על ידי העמדת פנים שאדם יודע פחות בנוגע למשהו ממה שהוא באמת יודע.
“הוא היה קצת לא כנה וגם ציני”
אחד החלקים הכי חשובים בפוסט שפרסמנו לאחרונה מאת אותו כותב עסק בחשיבות של ההבנה כיצד חוסמי גיל ההתבגרות משמשים בפועל. העובדות לגבי זה חיוניות להבנת המסלול.
יש הרבה מאוד מידע מוטעה לגבי השימוש בהם, ורובו מונצח על ידי אלה שמשתמשים בהם. המילה “הפיך” עולה באופן קבוע. חוסמי גיל ההתבגרות שימשו במשך עשרות שנים לטיפול בהתבגרות מוקדמת מרכזית (CPP), מצב שבו ההתבגרות מתחילה מוקדם בהרבה מהמקובל (לפני גיל 8 לבנות, לפני גיל 9 לבנים). אנדוקרינולוגים אומרים לעתים קרובות “השתמשנו בחוסמי גיל ההתבגרות במשך עשרות שנים, על כל המהומה?” כאשר הם מתכוונים בחוסר תום לב ל-CPP, ולא לילדים שאינם תואמי-מגדר. עבור מצבי CPP, חוסמי גיל ההתבגרות “חוסמים” את התהליך הזה ומאפשרים לילד להתבגר מבחינה כרונולוגית. לפני הפסקת הזריקות, השפעת החסימה “מתהפכת” וההתבגרות ממשיכה בגיל מתאים יותר.
אבל זה לא מה שקורה בטיפול בילדים שאינם תואמי-מגדר. השיקוף המכריע לכך התרחש במקרה של “בל נגד טביסטוק”. החלק הרלוונטי מתחיל בסעיף 48. יש שם דיון טוב סביב התפתחות השימוש בחוסמי גיל ההתבגרות, ואז דיון סביב הסיבה לכאורה לשימוש בהם. האם זה נועד לתת לילדים זמן לחשוב, למנוע התאבדות או לעזור לילדים “לעבור” טוב יותר בשלב מאוחר יותר? (נ”ע: הכוונה לכך שהחברה תראה באדם הטרנס את המגדר שבו הוא בחר להזדהות).
לאחר מכן מופיעה הפסקה המכרעת (עם ההדגשה שלי):
“57. אין מספרים מדויקים זמינים מ-GIDS (באשר לאחוז החולים שממשיכים מ-PBs {חוסמי גיל התבגרות} ל-CSH {הורמונים חוצי מין}). היו כמה ראיות המבוססות על מדגם אקראי מהשנים 2019-2020 של אלו ששוחררו או שעברו לפי מה שתואר כ’סיכום סופי’ על ידי GIDS. אולם לבית המשפט היו עדויותיו של ד”ר דה פריס. ד”ר דה פריס היא חברת מועצת המנהלים של EPATH (האגודה המקצועית האירופית לבריאות טרנסג’נדרים) וחברה בוועדת WPATH (האגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג’נדרים) לילדים ומתבגרים ויו”ר שלה בין השנים 2010 ל-2016, ומובילה את המרכז של מומחיות בנושא דיספוריה מגדרית במרכז הרפואי האוניברסיטאי באמסטרדם בהולנד (CEGD). זהו המוסד שהוביל את השימוש ב-PBs {חוסמי גיל התבגרות} בצעירים בהולנד; והוא המקור הבלעדי של נתוני ביקורת עמיתים (לגבי הטיפול המדוברים) שהוצגו לבית המשפט. לדבריה, מבין המתבגרים שהחלו בדיכוי גיל ההתבגרות, רק 1.9% הפסיקו את הטיפול ולא המשיכו ל-CSH {הורמונים חוצי מין}.”
ד”ר אנלו דה ורייס היא אחת מן החוקרים ההולנדים המובילים בפרוטוקול זה. העבודה שלה ושל עמיתיה מצוטטת לעתים קרובות על ידי מרפאות מגדר כהצדקה לטיפול שלהן (ולעתים קרובות מוצגת בצורה שגויה, במיוחד סביב נושא החרטה, אליה אתייחס עוד מעט). כאן היא מציינת בבירור שחוסמי גיל ההתבגרות אינם מהווים השהייה, הם אינם הפיכים, ועבור הרוב המכריע של הילדים הם הצעד הראשון במסלול מתקדם.
היו לכך שתי השלכות חשובות:
הראשונה היא ש’טביסטוק’ לא יכלו להנגיש שום מידע לכאן או לכאן בנוגע לשאלה האם זה טיפול נכון או לא. אם תמשיכו לקרוא אחרי סעיף 57 – לא היה להם מושג אמיתי לגבי זה, אך הייתה הסכמה אחידה באופן כללי (59). ישנו מחסור מדאיג בנתונים במרפאות מגדר.
ההשלכה השנייה היא שהשופטים ראו בכך חלק חשוב בפסיקתם, במיוחד סביב נושא ההסכמה. אם ילדים שמתחילים חוסמי גיל התבגרות ממשיכים אל הורמונים חוצי מין בשיעור של יותר מ-98%, אז תהליך ההסכמה עם תחילת נטילת חוסמי התבגרות צריך לקחת זאת בחשבון. האם ילד יכול להבין את ההשלכות הללו במלואן? שקלו את שתי הפסקאות הבאות (שוב, עם הדגשות שלי):
137. “הנאשם טוען כי חוסמי גיל התבגרות נותנים לילד “זמן לחשוב”, כלומר להחליט אם להמשיך או לא להמשיך להורמונים חוצי מין או לחזור להתפתחות במִין המולד, אבל השימוש בחוסמי גיל התבגרות אינו תהליך נייטרלי כשלעצמו שבו הזמן עומד מלכת עבור הילד הנוטל חוסמי גיל התבגרות, בין אם פיזית או פסיכולוגית. חוסמי גיל התבגרות מונעים מהילד לעבור את גיל ההתבגרות בהתאם לתהליך הביולוגי הרגיל. לכל הפחות נראה לנו שמשמעות הדבר היא שהילד אינו עובר את השינויים הפיזיים והפסיכולוגיים התורמים להבנת זהותו של האדם. יש טענה שלפחות עבור חלק מהילדים, הדבר עשוי לאשר את הזהות המגדרית שהילד בחר בזמן שהוא מתחיל ליטול חוסמי גיל התבגרות ובכך לאשר את הדיספוריה המגדרית שלו ולהגביר את הסבירות שחלק מהילדים ימשיכו להורמונים חוצי-מין. ואכן, המתאם הסטטיסטי בין השימוש בחוסמי גיל התבגרות והורמונים חוצי-מין תומך בטענה שראוי לראות בחוסמי גיל התבגרות אבן דרך להורמונים חוצי-מין.
138. מכאן נובע שכדי להשיג מצב ‘גיליק’ (הסכמה מדעת של ילד מתחת לגיל 16 ללא הצורך באישור הוריו), הילד או הצעיר יצטרך להבין לא רק את ההשלכות של נטילת חוסמי גיל התבגרות, אלא את ההשלכות של ההתקדמות להורמונים חוצי-מין. לפיכך, המידע הרלוונטי שילד יצטרך להבין, להכיל ולשקול כדי לקבל את הכשירות הנדרשת ביחס לחוסמי גיל התבגרות, יהיה כדלקמן: (i) ההשלכות המיידיות של הטיפול במונחים פיזיים ופסיכולוגיים; (ii) העובדה שרובם המכריע של החולים הנוטלים חוסמי גיל התבגרות ממשיכים להורמונים חוצי-מין ולכן הוא/היא נמצאים בדרך להתערבויות רפואיות גדולות בהרבה; (iii) הקשר בין נטילת הורמונים חוצי-מין לניתוח שלאחר מכן, עם ההשלכות של ניתוח כזה; (iv) העובדה כי הורמונים חוצי-מין עשויים בהחלט להוביל לאובדן פוריות; (v) ההשפעה של הורמונים חוצי-מין על התפקוד המיני; (vi) ההשפעה של הבחירה במסלול טיפול זה העשויה להיות על מערכות יחסים עתידיות ולאורך החיים; (vii) ההשלכות הפיזיות הבלתי ידועות של נטילת חוסמי גיל התבגרות; ו-(viii) העובדה שבסיס הראיות לטיפול זה עדיין אינו מאוד ודאי.”
במסגרת הטיפול בילדים עם חוסר התאמה מגדרית, חוסמי גיל ההתבגרות כמעט אף פעם לא הפיכים. ההשלכות הן לכל החיים. בסיס הראיות לטיפול זה עדיין אינו מאוד ודאי. ה’טביסטוק’, מרכז עולמי חשוב לטיפול בילדים, לא יכול היה להציג כל בסיס ראיות טוב בפני השופטים.
מדוע אם כן, מרפאות מגדר טוענות באופן עקבי כי חוסמי גיל ההתבגרות הם הפיכים? רבים מהציבור מאמינים ש”הפסקה” זו נותנת לילדים זמן לחשוב על זהותם. הציבור סבור כי במהלך הזמן הזה הילדים מחליטים אם להתקדם או לא להתקדם אל הטיפול בהורמונים חוצי מין. רבים מהציבור חושבים שילדים עשויים להחליט שלא להמשיך, אבל אנחנו וכמעט לא מכירים כאלה, אז מדוע מרפאות המגדר מתעקשות להטעות את הציבור בכך שזו היא תוצאה שכיחה?
באוסטרליה, איננו יודעים את מספר הילדים הנוטלים חוסמי גיל התבגרות וכמה מהם ממשיכים להורמונים חוצי מין. שאלתי את מרפאת המגדר המקומית שלי והם סרבו להשיב. אף מרפאה מקומית לא פרסמה נתונים על המטופלים שלה, וגם לא שום מעקב ארוך טווח, אני חושד כי אין להם מושג בעצמם, אך הנתון של 98% בהחלט משקף את הניסיון של מרפאות אחרות ברחבי העולם. ד”ר נורמן ספאק, הרופא האחראי להחדרת הפרוטוקול ההולנדי לארה”ב (שנותר “מרייר” אחרי שראה אותו מוצג בפגישה) הצהיר בגאווה בראיון ב-2016 כי 100% מ-200 המטופלים שלו להם הוא רשם חוסמי גיל התבגרות באותה תקופה, המשיכו אל הורמונים חוצי מין.
נוסף על כך באוסטרליה, רופאים וסנגורים קובעים שהעובדה שרוב הילדים ממשיכים היא סימן ברור לכך שרופאים במרפאות מגדר בוחרים את הילדים הנכונים. ד”ר פיונה בישופ, נשיאת AusPATH, טענה זאת במאמר ב-Sydney Morning Herald בדצמבר 2020.
מה מהם הוא הנכון? או שחוסמי גיל התבגרות הם “הפיכים” ונותנים לילדים “זמן לחשוב” או שחוסמי גיל התבגרות הם הצעד הראשון בתהליך, לילדים שהם בחרו בוודאי כמועמדים נכונים להיות מבוגרים טרנסג’נדרים. זה לא יכול להיות שניהם, ההצהרות מנוגדות זו לזו. הדרך היחידה שבה הם יכולים לשבת בכפיפה אחת היא אם הדבר היחיד שהילדים באמת חושבים עליו הוא איזו החלטה מדהימה הם קיבלו, ולא אם זו ההחלטה הנכונה או אם יש אלטרנטיבה.
ישנו חשש משמעותי בנוגע לתהליך החשיבה המתרחש לאחר תחילת נטילת חוסמי גיל התבגרות. ילדים אלו נמצאים בסביבה מאשררת בלבד. מה אם יש להם ספקות? איזו אפשרות יש להם לחקור אפיקים אחרים? מה אם להורים יש ספקות? האם התהליך עצמו יוצר התמדה, במקום “לתת מקום להחליט”? חשש שהועלה על ידי רשות המחקר הבריאותית של בריטניה שהוזכר בביקורת המשפט.
התשובה אינה ברורה. זו היא עוד שאלה בוערת שאנשים מחוץ למרפאות מגדר רוצים לדון בה, אבל אלו שבתוך מרפאות המגדר חושבים שהפתרון כבר קיים – הם בוחרים רק את הילדים הנכונים, אז אין מקום לספק.
מדהים בעיני איך הם יכולים להיות כל כך בטוחים בעצמם. זה לא שהם לא אומרים שהם מאבחנים במדויק דיספוריה מגדרית עם דיוק של 98%, אלא הם אומרים שהם יכולים להיות בטוחים בזהות המגדרית העתידית של הילד עם דיוק של 98%. אף אחד לא יכריז בוודאות על הנטייה המינית של ילד בתחילת גיל ההתבגרות, אבל זהות מגדרית? בגיל 10 או 11? בטח! למה לא?
שוב יש לנו מצב שמרפאות המגדר יודעות משהו, אבל לא אומרות כלום. בדיוק כמו שהם יודעים שמסלול זה יכול להוביל לאי פוריות והפרעות בתפקוד המיני, הם גם יודעים שלעיתים רחוקות ילדים חוזרים בהם מנטילת חוסמי התבגרות, והם טוענים שהילדים האלה לא באמת צריכים זמן לחשוב כי הילדים יודעים שהם טרנסים, אפילו בגיל 10 , וכולם החליטו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא מעבר מגדרי מלא. אבל הם לא אומרים כלום. למה?
אז יש לי בקשה מהקולגות שלי במרפאות המגדר: אם אתם כל כך בטוחים שאתם בוחרים את הילדים הנכונים כבר מההתחלה ושאין צורך להשיב לאחור הפעולה של חוסמי גיל ההתבגרות, כשאתם רואים מישהו אומר ש”חוסמי גיל התבגרות הם הפיכים” – תקנו אותם! אל תאפשרו למידע השגוי הזה להמשיך.
כאשר אדם אקראי מצייץ בטוויטר “חוסמי גיל ההתבגרות הם הפיכים”, היו גאים בחוש הקליני שלכם ותקנו אותו כדי למנוע מידע שגוי בנוגע לטיפול בילדים. אתם יכולים לצייץ בתגובה:
“לעתים רחוקות אנו מפסיקים את חוסמי גיל ההתבגרות מכיוון שאנו בטוחים שזיהינו בהצלחה ילדים, חלקם בני 10, אשר יהיו בעלי זהות טרנסית כמבוגרים ולכן אנו בטוחים שהם יזדקקו לטיפול בהורמונים חוצי מין כדי לעזור להם לעבור כמבוגרים.”
(זה פחות מ-280 תווים, אז אל תהססו להעתיק ולהדביק).
כאשר מופיעה כתבה בתקשורת שתומכת במסלול המאשרר, למשל ב-ABC, או ב-Guardian Australia, אל תאפשרו להם להנציח את המיתוס שחוסמי גיל התבגרות הם הפיכים, במקום זאת היו גאים בעובדה שאתם בוחרים במדויק את הילדים הנכונים ופרסמו את העובדה הזו. ודאו שהתקשורת מדווחת בצורה מדויקת על המסלול הזה. בואו נפריך את המיתוס הזה אחת ולתמיד, ביחד. אל תניחו לי או לאחרים שמעלים דאגות לעשות את זה לבד.
תפסיקו להיות כל כך לא הגונים. אתם יודעים שאתם מקדמים ילדים (נ”ע: למסלול הטיפולי ההורמונלי) בקצב גבוה. אתם יודעים את ההשלכות של זה. אתם חייבים להיות משוכנעים שזה הדבר הנכון לעשות, אז מדוע אתם לא מציינים זאת בגאווה? בואו נהיה קצת כנים.
“אנחנו לא משיבים לאחור את פעולת חוסמי גיל ההתבגרות כי אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים לגבי הילדים שאנחנו בוחרים. כל הילדים האלה הולכים להיות מבוגרים טרנסים. כן, אפילו אלה בני ה- 10”.
“אנחנו יודעים שהמסלול הזה יכול להוביל לעקרות וחוסר תפקוד מיני, אבל אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים כי: [הכניסו כאן איזושהי הצדקה].”
אמרו את זה בקול רם וגאה. למה הפחד להיות כנים?
פינגבק:עזרה ראשונה להורים – ג'נדר קריטיקל ישראל