23 במאי 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/i-am-not-the-same-teacher
בתחילת שנת הלימודים השתתפתי בפגישה. נכנסתי לחדר בלי לדעת שהשנה הזו, אחרי יותר מרבע מאה שאני בתחום החינוך, עמדה להיות שונה באופן ניכר עבורי. באותו היום שוחחתי בקלילות עם חבריי לעבודה, כולנו רעננים מחופשת הקיץ. במבט לאחור, אני זוכרת היטב איך זרחה השמש דרך החלונות, כמה כולם התרגשו להיפגש באופן אישי ואיך הם היו לבושים בביגוד מקצועי חדש. לא היה לי מושג באותו הזמן שתוכן הפגישה ואירועים בחיי המשפחה שלי, יביאו אותי למחשבה על שינוי קריירה.
על הפרק: שוויון. המגישים, מנהלי המחוז, חייכו חיוך מאיר בזמן שהסבירו לנו שעלינו להשתמש בשם המועדף על התלמיד כאשר אנו מתבקשים; זה לא היה שונה משימוש בכינוי של תלמיד, הם הבטיחו לנו במהירות. אסור ליידע את ההורים. זה יהיה להוציא תלמיד מהארון ולהעמיד אותו במקום פגיע. אם לא נעשה זאת, הסביר המנהל בעודו ממשיך לחייך, זו תהיה הפרה של תקנה IX (תקנה אמריקאית נגד הטרדה מינית – המתר’). ההכרזה המהירה הזו הותירה את מוחי, גם כמורה וגם כהורה למתבגר עם התלבטויות מגדר – מלאה בשאלות.
אם לתלמידים הייתה סמכות לשנות את שמם ומגדרם ללא אישור ההורים, מדוע ביקשנו רשות מההורים בנוגע לטיולים?
- האם לקרוא לסטודנטית בשם גברי מסורתי היה דומה לשימוש בכינוי?
- האם התערבויות אלו הן משהו שבתי ספר צריכים להחליט ללא דעת הורים או מומחים?
- מדוע התייחסו להכרזה על זהות טרנסית באופן דומה להכרזה על זהות הומוסקסואלית?
- מה אם תלמיד, שעדיין לומד את המיניות שלו, הוא מבולבל?
- האם משפחות לא יבינו לבסוף את עניין השם החדש? האם זה יביא למצב גרוע יותר עבור התלמיד?
- איזו מומחיות הייתה למגישי הקביעה הזו עם נוער טרנס? מי כתב את ההנחיות להתנהלות עם נוער המזדהה כטרנס?
- מדוע שמענו על קווים מנחים חדשים רק עבור התלמידים המסוימים הללו ולא עבור אף אחד אחר תחת המטריה המתרחבת והולכת של קהילת ה LGBTQA+ ומדוע עכשיו?
- וגם, “תוכניות תמיכה מגדרית?”
אני בטוחה שהמחנכים הוותיקים הרבים היו המומים כמוני, ובאקלים הקוטבי הנוכחי, מפחדים לומר משהו שגוי ולהיחשב לא בסדר. אני בטוחה שלא הבנו לגמרי את ההשלכות של מה שנתבקשנו לקחת בו חלק.
הפגישה הרימה הילוך ועברה במהירות לרגישות תרבותית. אותו דובר ביקש ממשתתף לשתף בסיפור. מחנכת הסבירה שבאופן בלתי מוסבר, מורה בכיתה ב’ לא יכלה לבטא את השם ג’וזפינה והיא כונתה ג’ואן למשך שארית ימי הלימודים. חבריה הוותיקים מבית הספר עדיין מכירים אותה בתור ג’ואן. אנחה קולקטיבית נשמעה.
אני לא יכולה לדמיין שלא לעשות מאמץ לבטא את שמו של תלמיד. יחד עם זאת, מצאתי אירוניה עצובה בכך שלא הייתה לנו, המורים, תגובה נראית לעין בנוגע להודעה שאם ג’יימס אומר לנו שהוא עכשיו סנדרה, עלינו להתחייב לכך מיד. תהיתי, אם ההתייחסות לג’וזפינה כג’ואן שינתה את החיים עבור הקולגה שלנו, איך זה שבנוגע לכינוי תלמיד זכר ביולוגי בשם נשי מסורתי, מתייחסים בצורה כה קלילה?
מה יקרה אם מורה, וכל המורים הרי בקיאים בהתפתחות מתבגרים – יטיל ספק בחוכמת הגישה הזו?
סביר להניח שילוו אותו החוצה מהבניין. אז בגלל שהנושא הוא טאבו, האפשרות לשיח נסגרת בקרב אנשים עם ניסיון רב בעבודה עם ילדים ובני נוער, ויש להם את היכולת לאשרר זהות, גם אם ההורים לא מאמינים שזה לטובת הילד.
יתכן שהיום בו שיחקתי “חברו את הנקודות” בפגישה הזו, הוא היום שבו הבן שלי, שפעם הייתה לו חרדה כל כך קיצונית שהוא התקשה לפנות לאנשים מבוגרים, פנה לצוות בית הספר כדי לבקש שיפנו אליו בשם וכינויים חדשים. מהלך זה היה בניגוד לעצת הרופא שלו, שהכיר אותו כל חייו, וגם את הוריו.
כשהמגיפה התחילה, גם ההתבגרות של הבן שלי התחילה. בזמן שהוא סבל בשקט מדיכאון לא מאובחן, בני בעל החוש הטכנולוגי – פנה לאינטרנט. בחדר צ’אט של מתכנתים, הוא החל להתכתב עם כמה משתתפים המזדהים כטרנסים. גם הקהילה המקוונת החדשה שלו וגם המורים, ידעו על שמו המועדף החדש, לפני שאנחנו, הוריו, גילינו על כך.
אז היה לי מושג ממקור ראשון לגבי האופן בו בתי ספר, המחליפים את הסמכות ההורית, פועלים. זה היה מכוער. וזה היה מאוד מסוכן. בגלל שהיינו בחושך בנוגע לשינוי שם בני בבית הספר, לא קישרנו בין ההתפרצויות הפתאומיות שלו, לבין כך שבין השאר הן נגרמו בגלל שהוא הבין שגם אחרי שינוי שמו הוא עדיין סובל עמוקות מכאבים ודיכאונות. הוא דבק ברעיון הזה שאם הוא יעבור מגדר זה יפתור לו את החרדה והדיכאון, אבל הוא הבין שלא, ושהוא עשה טעות מאוד פומבית בהחלפת שמו. לא הייתה לנו את היכולת הטובה ביותר לתמוך בו כי לזמן מה לא ידענו.
כשהוא הודיע לי שהוא כבר לא רואה את עצמו כטרנס אלא כאדם שלא מאמין בסטריאוטיפים מגדריים, זה היה נראה פתאומי.
לא ממש חשבתי על היום הזה בו הבן שלי יבין שהוא כבר לא טרנסג’נדר, אבל אני בטח דמיינתי את עצמי חשה הקלה, שכן זו מעולם לא נראתה הדרך עבורו. במקום זאת, חודשים לאחר מכן, אני מרגישה כאילו השמים כל הזמן מעוננים. אני מוצאת את עצמי בוהה במהלך יום העבודה שלי. המוח שלי טרוד, כאילו יש בו ג’וק שכל הזמן מתרוצץ וחושב על מגפת הטרנס.
אולי זה הוביל לכמה דברים חיוביים, כמו המאמץ האישי הקטן שלי לדבר עם אחרים על הגידול החד בנוער המזדהה כטרנס. אז עכשיו אני מקיימת שיחות קטנות ומדברת על הנושא האסור.
דיברתי עם חבר ותיקה, ספרנית לסבית ליברלית, בנוגע לפוסט במדיה החברתית. יום לאחר מכן היא יצרה איתי קשר לגבי מקורות. לחברה שלה היו 8 בנות בקבוצת חינוך ביתי שהזדהו כטרנס.
דיברתי עם מורה עטורת פרסים וחברת קהילה מוערכת מאוד שסיפרה לי שבשנים האחרונות היו לה 2 תלמידים שיצאו כהומוסקסואלים ואז כטרנס. שניהם הבינו שהם הומוסקסואלים לפני שהם פנו למסלול רפואי. היא הביעה דאגה שבני נוער הומוסקסואלים שאינם תואמי מגדר, עלולים לפנות למסלול רפואי מבלי להיות מסוגלים התפתחותית להבין את ההשלכות לכל החיים.
דיברתי עם מורים שגילו בפגישות ובכנסים של IEP, שההורים לא קיבלו מידע על השם המועדף של התלמיד ועל עדכון הכינויים שלו. אחד מהם צפה אחר כך בסרט תיעודי שוודי מטריד ולמחרת ניגש אליי כדי לדון בו.
דיברתי עם שכנה, אמא לתיכוניסטים, שסיפרה לי על בחור צעיר בקהילה שזה עתה סיים תיכון, על כך שהוא עובר מעבר מגדרי חוזר ועכשיו הוא עקר.
דיברתי עם מחנכת אחרת שסיפרה על תלמיד שעבר מעבר מגדרי רפואי בזמן לימודיו בתיכון. התלמיד ניסה להתאבד זמן קצר לאחר סיום לימודיו.
דיברתי עם יועצת בתיכון לגבי 5 תלמידים שביקשו לשנות את השם והכינוי שלהם בסמסטר הראשון של שנת הלימודים הזו. ודיברתי עם הבוס שלה, היועץ הראשי, ששאל אותי מה זה מעבר חברתי.
אני עדיין כועסת מדי מכדי לדבר עם המורים של בני.
היום אני יודעת על מורה ששלחה לבני הודעה כמה היא גאה בכך שהוא יוצא וחי בצורה אותנטית. האם על פי חודש ההיכרות שלה עם בני ו-125 תלמידים אחרים, היא ידעה שהוא מעולם לא הראה סימנים של אי-התאמה מגדרית בילדותו? עם הידע השטחי שלה, האם היא הבינה מה כרוך בטיפול הורמונלי וב”ניתוח מאשרר מגדר”? נאלצתי לנסות להבין את העובדה שהבן שלי יושב כל יום בכיתה מול אדם שמתרגש מהרעיון שבני מתקדם לכיוון הזה.
חודשים לאחר מכן, מורה אחרת משכה את בני אל המחסן כדי לברר מדוע הוא חוזר עכשיו לשם הלידה שלו. למה לעזאזל היא האמינה שזה בסדר? האם באמת לא עלה בדעתה שבני נוער המזדהים כטרנסים, גם הם כמו אחרים בני גילם – נוטים לפעול באימפולסיביות ללא התחשבות בהשלכות? האם היא מעולם לא ראתה נער מתנסה בזהות או אמונה ואז מחזיר אותה כשהיא כבר לא מתאימה לו? או, האם היא האמינה שהיא יודעת מה טובת הילד שלי, יותר מהוריו ה”פסולים” שמכירים את ההיסטוריה שלו ודואגים לעתידו?
כהורים, אנחנו פחות מודאגים מהציונים, הספורט או הקבלה לאוניברסיטה. החיים לא קלים כטרנס לשעבר בבית הספר. עכשיו אנחנו פשוט מקווים שהבן שלנו יהיה מאושר ובריא. אנו מקווים שהוא ירכוש חברים שוב בקרוב.
אני לא אותו הורה, ואני לא אותה מורה.
לפעמים רעיון האישרור מבלי להטיל ספק בזהות המגדרית של התלמיד, גורם לי להרגיש בחילה בדרך לעבודה. אני מתקשה לישון בלילה. אני מתעוררת, מלאת חרדה, אני סובלת מכאבים פיזיים, מאוכזבת. יש לי מידע “מבפנים” בנוגע לדרך בה האישרור העיוור של המבוגרים בבית הספר בא לידי ביטוי בבית, כיצד הוא פוגע בצעירים עם בעיות פסיכולוגיות ובאלה שעדיין לא הספיקו לגלות את המיניות שלהם. אני יודעת שההחלטה לאשרר זהות טרנסית מתקבלת בבתי ספר על ידי אנשים שאינם מומחים ושהכירו את הילד אולי רק דקות.
משפחות מתעוררות לאט לאט, מריחות את הקפה ומבינות מה מתרחש בבתי הספר. ממעיטים בערך הכעס של הורים שילדיהם הוצגו בפני טרנס או שעברו מעבר מגדרי חברתי מאחורי גבם בבתי הספר. בתי ספר, המהווים מקור עיקרי לאישרור, הופכים במהירות לשדה הקרב הבא ואולי האחרון במלחמת המגדר.
משיחות פרטיות, אני יודעת שאני לא היחידה שתוהה עוד כמה זמן אצליח להחזיק מעמד בכיתה, אבל בכל מקום בו אהיה אני אעשה כמיטב יכולתי להפיץ את המידע בנוגע להתנהלות הפגומה מול תלמידים המזדהים כטרנס ובנוגע לסכנות של עקיפת זכויות ההורים, ואני אדחף לשנותם.