פורסם ב-28 בפברואר 2021, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור: https://www.detransvoices.org/detrans-story-sarah/
הכל התחיל אצלי כשהחלפתי בית ספר. תמיד הייתי לא-קונפורמית מבחינה מגדרית, אבל הייתי שמחה וגאה בכך. בית הספר החדש לא חשב כמוני. התלמידים חשבו אני – ילדה שלובשת בגדי בנים ובעלת שיער קצר – זה דבר מוזר. גם לא הייתי ממש רזה. הבנות דיברו הרבה על בנים ואני לא מצאתי בהם עניין, ילדה אחרת בכיתה עניינה אותי הרבה יותר. הבנים הפסיקו לדבר עם הבנות. זה היה שתי קבוצות נפרדות, וממש התגעגעתי לחברים הבנים שלי מקבוצות החברים הוקדמות. כמו כן, נפרדתי כעת ממעמד הפועלים ומהדרך בה הם תופסים את הדברים.
במהלך התקופה ההיא בכיתי כל ערב, בסופו של דבר אמא שלי רצתה להעביר אותי לבית ספר אחר אבל אבי לא תמך בכך כי המשמעות של זה הייתה לאבד את הסטטוס החברתי, ואני פחדתי לאבד את מעט החברים שעדיין היו לי (לא עלה בדעתי שאכיר חברים חדשים בבית הספר החדש).
שנה לאחר מכן הייתי אנורקסית. הייתה לי דלקת שקדים ובגלל זה לא הייתי כל כך רעבה, אז שמרתי על דלקת השקדים שלי על ידי כך שיצאתי החוצה בבגדים דקים מדי כדי שאוכל להמשיך לאכול פחות. שקלתי 30 ק”ג על גובה של 1.60 מ’. רופא המשפחה שלי אמר לי שאם אני אמשיך, אני אגרום נזק לאיברים הפנימיים שלי. אמא שלי אמרה לי בדרך אגב, שאם אני לא אוכל אז יהיה לי אסור לשוט בקאנו ולטפס. אז התחלתי לאכול שוב בסתר, אבל הבטחתי לעצמי שלא לאכול יותר מדי שומן בעתיד.
המשכתי להתאהב בבנות, וממש לא רציתי. שכנעתי את עצמי להאמין שאני מאוהבת בבנים מהכיתה שלי, אבל לא הייתי. הרגשתי כמו סוטה בגלל ההתאהבות בבנות. אף פעם לא דיברתי על זה. הייתה לי הרגשה פנימית שלהיות מי שאני זה בסדר, אבל להיכנע לתשוקות הפנימיים שלי זה לא (כמו לפלרטט בגלוי ולהתנשק). למעשה, לצאת מהארון בבית הספר ההוא היה לבצע התאבדות חברתית, ולא הייתי בטוחה שאזכה לגיבוי רגשי על ידי ההורים והמשפחה שלי. אז בשבילי זה היה עניין של הישרדות.
באותה תקופה הייתה לאמי תת פעילות בבלוטת התריס והיא נכנסה לדיכאון. האישיות שלה השתנתה. לפני כן היא תמכה בי (אפילו שהיא לא ראתה את האנורקסיה הברורה), כעת היא הפסיקה עם התמיכה והפכה לאדם מרושע שלא זיהיתי כאמא. היא המשיכה להיות רעה אליי מול קרובי משפחה, היא אמרה שאני אגואיסטית שאף פעם לא עוזרת וכו’.
במהלך הזמן הזה נהגתי ללכת לפסיכותרפיסטית. הפסיכותרפיסטית הקשיבה לי בסבלנות, ואז היא רצתה לארגן פגישה משפחתית. הפגישה המשפחתית לא עלתה יפה, היו הרבה דמעות וצעקות של כעס. אחרי זה הפסיכותרפיסטית אמרה לי שאני צריכה לנסות לצאת מהמשפחה הזו. היא גם אמרה לי שזה לא מעשי להמשיך איתה בפסיכותרפיה, כשהמשפחה לא תהיה מעורבת (היא לא האמינה שגם לבית הספר יש השפעה גדולה).
כמו ילדה נאיבית בת 16, הלכתי לשירותי הרווחה בעיר שלי ואמרתי להם שאני רוצה לצאת מהבית. הם כמובן צחקו לי בפנים. אז נסעתי לעיר אחרת ונשארתי במקלט לבני נוער וצעירים שגרו ברחוב. במשך שבועיים, שירותי הרווחה וההורים שלי לא ידעו איפה אני. זה עבד. עברתי לדירה משותפת לבני נוער של שירותי הרווחה, מה שלא עזר בכלל לבריאות הנפשית שלי.
הרבה קרה בין לבין, אבל בגיל 19 החלטתי לגור ברחוב. היו לי תסמינים של פוסט טראומה, ובכל אופן, אני החלטתי שהרחוב והצעירים בו (עוסקי זנות ופולשים לא חוקיים למבנים) היו הרבה יותר מעניינים.
מצאתי קבוצה של אנשים שנסעו בטרמפים באירופה והחלטתי להצטרף. בהמשך, נסעתי לבדי בטרמפים מגרמניה ליוון וישבתי לזמן קצר בכלא הבולגרי (כי איבדתי את הדרכון).
מאוחר יותר, כשחזרתי לברלין, החלטתי שהחוויה ששמעתי מגבר טרנס שפגשתי בוינה, שהיה במקור מהונגריה, הייתה בדיוק החוויה שלי, אז התחלתי לבדוק את נושא המעבר המגדרי. לא הייתי בכלל במקום נפשי להתחיל במעבר וגם כמה פסיכותרפיסטים אמרו לי את זה (הם אמרו שלרגשות שלי יש סיבה אחרת), אבל זה החזיר לי תחושה של יומיומיות. התחלתי ללמוד חשמלאות, הלכתי בקביעות לקבוצת המפגש הטרנסית המקומית והמשכתי לתור אחר טסטוסטרון. בהתמחות שלי היו רק גברים כי עבדתי בתחום הבניין. לא הייתי חשופה לשום פרספקטיבה של נשים. הכרתי את הגברים האלה, שמעולם לא חוו את ניסיון האפליה שלי, והכרתי את האנשים המקומיים מהקבוצה הטרנסית. הייתי מבודדת לגמרי. התחלתי להאמין במנטרות שהם סיפרו (למשל שאהיה הרבה יותר מאושרת כשאעבור מגדר). זה היה הקשר החברתי היחיד שלי.
מצאתי רופא משפחה שרשם לי טסטוסטרון ללא ייעוץ פסיכולוגי. שלוש שנים אחר כך עדיין לא הצלחתי להיכנס לטיפול פסיכולוגי טוב. היה פסיכותרפיסט אחד שנפגשתי איתו כל שבוע, אבל רק דיברנו על חיי היומיום, לא דיברנו פעם אחת על העבר שלי.
החלטתי שאני רוצה לעשות כריתת שדיים ושזה עשוי לפתור את כל הבעיות שלי, כי כך נאמר בקבוצת הטרנס. התחלתי לחפש רופאים, אבל לא עברתי את זמן הטיפול הדרוש כדי לקבל את האישור לכריתת שדיים בתשלום של מערכת הבריאות הגרמנית, אז החלטתי לשלם על זה לבד. היה קשה למצוא רופאים שהבינו שאני רוצה לשלם בעצמי ולא שישלמו לי את זה ממערכת הבריאות. לבסוף מצאתי אחד, החלטתי ללכת על זה.
זה התברר כרעיון רע. היה לי דימום פנימי (הייתי צריכה להיכנס שוב לניתוח) והמנתח כנראה חתך עצב כלשהו (או שהוא תפר אותו), כי עכשיו יש לי כאבים יומיומיים (לפעמים גם ביד שמאל). זה כנראה מה שהם קוראים לו ‘תסמונת כאב לאחר כריתת שד’ (pmps), אבל מעולם לא שמעתי על זה לפני כריתת השד (ברמה של הסכמה מדעת). כמו כן, אני לא יכולה לשאת את התחושה החדשה והמוזרה באראולה (נ”ע: הילת הפטמה, העיגול שסביב הפטמה). בראש שלך יש לך מפה של הגוף שלך, עכשיו היא השתנתה וקשה להתמודד עם זה.
אבל הכאב הזה היה גם קריאת ההשכמה שלי לגבי כך שכל מה שעשיתי היה הרבה שטויות. עברתי עיר אחרי זה, שיניתי את האנשים שהקפתי את עצמי בהם. הפסקתי את הטסטוסטרון שנה לאחר מכן.
כרגע אני לומדת, אבל בכנות, אני עושה את זה רק כי אני לא בטוחה שאהיה מספיק יציבה נפשית כדי לעבוד.
אני חושבת שלמעבר המגדרי יש הרבה קשר לפגיעה עצמית ולניסיון להרוס חלק ממך. כריתת השד מרגישה לי כאילו חתכתי חלק קטן מהנשמה שלי. אני לא רוצה להפסיד עוד. היום אני מנסה לשמור על קשר עם מעמד הפועלים ועם הרבה אנשים שונים מקהילות שונות. אני חושב שזה ממש חשוב להישאר מקורקעת. מצאתי גם את הפמיניזם הרדיקלי, גם אם אני לא מאמינה בכל מה שזה אומר. נראה לי מגוחך שהפמיניסטיות תומכות בימינו בסרסורים ובפגיעה עצמית.
אני מניחה שאני עדיין צריכה לעבור טיפול. אני מניחה שיש לי טראומה בעקבות החוויה של הכלא הנפשי כשהייתי בבית הספר. כל יום הייתי צריכה לשרוד את היום. אני צריכה גם להתמודד עם הומופוביה פנימית, gnc-פוביה (נ”ע: פוביה ממגדר לא קונפורמי), לקבל את העובדה שיש לי הפרעת דיסמורפיה גופנית ולעבוד על לתת אמון באנשים (כשאנשים בדרך כלל לא משנים את אישיותם).
מה שקרה לי יכול היה לקרות לכל מי שנראה קצת לא קונפורמי מגדרית.
שרה היא אשה בת 27 שעברה מעבר חוזר. כיום היא סטודנטית בגרמניה. היא לרוב מבלה יותר מדי זמן במדיה החברתית ומאוד אוהבת את האוכל של חבריה לדירה.