ד”ר דילן וילסון, רופא ילדים
קישור למקור: https://drdylanwilson.substack.com/p/an-open-letter-to-australias-doctors
16 במאי 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
רופא יקר,
באוסטרליה יש לנו תבנית ברורה של מסלול הפניה סטנדרטי. רופאים כלליים מפנים למומחים והם מפנים לתת-מומחים. בכל פעם שאנו מרגישים צורך לחוות דעת מומחית יותר משלנו, אנו מפנים את המטופל לקולגה על פי מסלול זה. לעתים קרובות אנו יכולים לבחור למי להפנות; אנו עשויים להעריך את המומחיות של מטפל מסוים בעניין מסוים, או לדעת שמישהו עשוי להתאים למטופל מסוים בצורה טובה יותר. זה בולט בעיקר במערכת הפרטית. יש גם מקרים שבהם אין לנו ברירה ועלינו להפנות מטופל לשירות כללי במערכת הציבורית. למרות שעשויות להיות עם זה בעיות, לעתים קרובות יש לזה יתרונות, ויש פעמים רבות שבהן הפניית מטופל לשירות בית החולים הציבורי המקומי היא לטובתו.
זה לרוב נכון לגבי ילדים. בתי החולים לילדים, הממוקמים בערי הבירה של המדינות באוסטרליה, מציעים לא רק שירותים מיוחדים שאולי לא ניתן לגשת אליהם במקומות אחרים, אלא גם שפע של שירותים הנותנים מענה לכל הצרכים של הילד. ידוע כי עבור מחלות ומצבים רבים, שירות הוליסטי או מיוחד המוצע בבית החולים המקומי לילדים משרת הכי טוב את טובת הילד. הדוגמה הפשוטה ביותר היא סרטן; כל הילדים המאובחנים כחולי סרטן מטופלים על ידי צוות מומחים שהידע והמומחיות שלהם בצוות רב-תחומי, מספקים את הטיפול הטוב ביותר. אף אחד לא היה חולם אי פעם לטפל בילד בכימותרפיה ללא הידע וההשקעה של הצוות הזה.
אבל יש שירות בבית החולים המקומי לילדים באזור שלי, ובבתי חולים אחרים ברחבי הארץ, שאליו לעולם לא אפנה ילדים. אני מאמין ששירות זה אינו מתאים לילדים והוא גורם נזק באופן פעיל.
המכתב הפתוח הזה הוא הדרך שלי להגיע אליכם כדי לדרבן אתכם לשקול את תפקידכם במסלול ההפניה זה.
אני מדבר על השירות המגדרי לילדים בבית החולים המקומי באזורי.
אני מתכוון ספציפית לאנדוקרינולוגים לילדים, שהם חלק משירותי המגדר לילדים, אבל מכיוון שנראה שלא ניתן להתייחס לשירות המגדר לילדים מבלי שרופא אנדוקרינולוג ילדים יהיה מעורב בשלב כלשהו, צריך לכלול את כולם.
באוסטרליה, כמדינה ומקצוע הרפואה – אנחנו לגמרי בפיגור בנושא הזה. מעטים מכם הקוראים, ידעו מהו תפקידם של אנדוקרינולוגי ילדים בטיפול בילדים במרפאה זו. יכול שזה הגיע לראשונה לתשומת לבכם במהלך הבחירות, כשציוצים ישנים של המועמדת הליברלית במחוז ווארינגה, קתרין דבס, התגלו (המתר’ – המפלגה הליברלית באוסטרליה מייצגת את הימין המתון). באחד מהם היא צייצה על “ילדים פגיעים שהושחתו ועוקרו בניתוח”. המהומות והתגובות בתקשורת היו זועמות.
הסיבה לכך שגב’ דבס צייצה בטוויטר על ילדים שעברו הטלת מום ועיקור בניתוח היא פשוטה.
זה בגלל שילדים אכן עוברים הטלת מומים ועיקורים בניתוח.
התגובה נגד הציוץ הזה התמקדה בעובדה שבאוסטרליה מטופלים צריכים להגיע לגיל 18 לפני שניתן יהיה לבצע בהם ניתוח של איברי המין. נתעלם כרגע מהעובדה שהצורך להגיע לגיל 18 לפני שניתן יהיה להשחית בניתוח את איברי המין הלא מפותחים של המטופל, זה לא העניין האמיתי של מבקריה של גב’ דבס.
בואו נתמקד בעובדות.
ברחבי העולם, ישנן נערות בנות 13 שעברו כריתת שד כפולה בגלל הדיספוריה בהקשר לגופן. זה נעשה במרפאות מגדר על ידי מנתחים פרטיים חסרי מצפון, אשר עשויים לתאר את הניתוח הזה כ”נפטרים מהציצים” בתור אמצעי שיווק. גב’ דבס כנראה יודעת את זה. לא היה שום דבר ספציפי בציוץ שלה בנוגע לניתוח איברי מין באוסטרליה. זה היה משהו שמבקריה הסיקו.
גב’ דבס חושבת שכריתת שדיים בריאים לחלוטין אצל בנות בגיל הזה, שנעשית בגלל התמודדות עם בעיות נפשיות – היא הטלת מום. כך גם אני חושב.
תגובות הנגד, שהתמקדו בחלק של ה”השחתה בניתוח”, נכשלו באופן נוח, מלהתמודד עם עניין העיקור של ילדים. כאן נכנסים לתמונה אנדוקרינולוגים לילדים.
המסלול הרפואי המאשרר לילדים מגוונים מגדרית ידוע בשם “הפרוטוקול ההולנדי”, משום שהתחיל בהולנד.
הוא מורכב משלושה שלבים:
- אגוניסטים לשחרור הורמון גונדוטרופין (GnRH), הידועים בדרך כלל כחוסמי גיל ההתבגרות ומטרתם היא לדכא את רמות ה-LH וה-FSH, ובכך לדכא את תהליך ההתבגרות.
- הורמונים “מאשררי מגדר” או “חוצי מין”, בדרך כלל החל מגיל 16. מטרתם “לאשרר” את גופו של הילד עם מראה המין שהוא רוצה להיות; זכרים מקבלים אסטרוגן, נקבות מקבלות טסטוסטרון.
- ניתוחים במגוון צורות, החל מהליכים קוסמטיים פשוטים ועד לניתוחים גדולים כמו כריתת שדיים וניתוחים באיברי המין.
הבעיה היא חוסמי גיל ההתבגרות והיא כזו:
אנדוקרינולוגי ילדים במרפאות מגדר באוסטרליה וברחבי העולם לוקחים קבוצה של ילדים בריאים פיזית ומדכאים את ההתבגרות של ילדים אלו בשלב הפעיל המוקדם ביותר שלה – שלב טאנר 2. ההתבגרות של הילדים האלו לא מורשית להמשיך לעולם, היא מוקפאת לנצח, זאת למרות שהם ממשיכים להתבגר מבחינה כרונולוגית. בניגוד לדעה הרווחת, חוסמי גיל ההתבגרות הם אינם “הפוגה”. כעת אנו יודעים שלפחות 98% מהילדים שמתחילים בנטילת חוסמי גיל ההתבגרות ממשיכים במסלול האישרור אל הורמונים חוצי מין.
כשמרפאות מגדר טוענות שחוסמי גיל התבגרות הם הפיכים הם דוברים אמת אך הם לא הגונים. כשהם אומרים שחוסמי גיל התבגרות הם “הפוגה” כדי לתת לילדים זמן לחשוב, הם בהחלט מתקמצנים על האמת. הם יודעים שהילדים האלה נמצאים כעת על מסלול שבו אין הפסקה ואין חזרה לאחור.
לאחר מכן, האנדוקרינולוג ילדים ייקח את הגוף הזה, הקפוא בתוך מצב פיזי של התבגרות מוקדמת, ויהפוך אותו לגבר או לאישה, בהתאם למין של הילד.
הם יוצרים קבוצה של מבוגרים עם גוף של ילדים, מהול בטסטוסטרון או אסטרוגן.
אם גופו של ילד נעצר בשלב ה- טאנר 2 להתפתחות שלו – כיצד הילד יפתח פוריות? התשובה הפשוטה היא שהוא לא יכול. כולנו זקוקים לשלבים המאוחרים של ההתבגרות כדי לפתח באופן מלא זרעים וביציות. הם עוברים עיקור דרך אמצעים רפואיים. הם עוברים עיקור על ידי רופאים בבתי החולים לילדים שלנו.
אם גופו של ילד נעצר בשלב ה- טאנר 2 להתפתחות שלו – כיצד הילד יפתח תפקוד מיני? התשובה הפשוטה היא שהוא לא יכול. הם הופכים למבוגרים נטולי תפקוד מיני דרך אמצעים רפואיים, על ידי רופאים בבתי החולים לילדים שלנו.
אם גופו של ילד נעצר בשלב ה-טאנר 2 להתפתחות שלו – הוא נתון לרמות חריגות של הורמונים, הניתנים באופן אקסוגני (נ”ע: באופן חיצוני) כאשר גופו אינו ערוך להם, כיצד הוא ימלט מהנזק? התשובה הפשוטה היא שהם לא יכולים. הם הופכים מחויבים לכל החיים למשטר של זריקות הורמונים תחת מחלה יאטרוגנית (נ”ע: מצב המתפתח כתוצאה מטיפול רפואי), הנגרמת על ידי רופאים בבתי החולים לילדים שלנו.
כאן טמונה הבעיה הראשונה שלי עם אנדוקרינולוגים מגדריים לילדים. הם עושים בדיוק את ההפך מכל שאר האנדוקרינולוגים. כל הפואנטה של האנדוקרינולוגיה היא לטפל במחלה הנגרמת על ידי עלייה או ירידה פתולוגית ברמות ההורמונים. כל המטרה של האנדוקרינולוגיה היא להחזיר את רמות ההורמונים לטווח הנורמלי. זה נכון לגבי כל מחלה אנדוקרינית – סוכרת, מחלת בלוטת התריס, אי ספיקת יותרת הכליה וכן הלאה.
אבל לא כשמדובר בטיפול בילדים מגווני מגדר. כאשר ילד נכנס למרפאה של אנדוקרינולוג ילדים לזריקה ראשונה של חוסם גיל התבגרות, יש לו אפס מחלה אנדוקרינית. רמות ההורמונים של הילד הזה הן בדיוק היכן שהן צריכות להיות. הגונדוטרופינים (נ”ע: הורמונים מעודדי גיל התבגרות) שלהם תקינים, הורמוני המין שלהם תקינים לשלב ההתבגרות. אין להם מחלה.
עם זאת, כאשר הם יוצאים מהאנדוקרינולוג המגדרי לילדים, הם עם רמות הורמונים חריגות, רמות שהאנדוקרינולוג גרם להן. אצל אותו ילד, הרופא דיכא בכוונה את רמות ההורמונים הנורמליות, לא למטרה של טיפול במחלה אנדוקרינית – אלא למטרת טיפול במצוקה הנפשית של הילד.
כשהילד הזה יגיע לגיל 16, דיכוי ההורמונים היאטרוגני הזה נמשך. האנדוקרינולוג המגדרי לילדים הולך צעד אחד קדימה, ומציג בכוונה הורמוני מין אקסוגניים (נ”ע: חיצוניים). הם מעלים בכוונה את הטסטוסטרון של נקבה לרמות שניתן לתאר רק כפתולוגיות. הם מעלים בכוונה גם את רמות האסטרוגן של הזכר. הם ממשיכים לדכא את רמות הורמוני המין הטבעיים של הילד עצמו.
הם גורמים למחלה יאטרוגנית. בכוונה. לא כתופעת לוואי, אלא בכוונה.
באילו עוד נסיבות דבר כזה ייחשב מקובל? האם אתם מסוגלים לדמיין נסיבות דומות לאלו בתוך עולם האנדוקרינולוגיה? אם אנדוקרינולוג כלשהו היה מעלה או מדכא בכוונה את רמת התירוקסין של מטופל מחוץ לטווח הנורמלי, הוא היה נתון לדין משמעתי. אבל עבור אנדוקרינולוגים מגדריים לילדים זה נחשב מקובל לעשות זאת עם גונדוטרופינים והורמוני מין. למה?
באיזו התמחות אחרת זה ייחשב מקובל? ילד בריא פיזית אף פעם לא נכנס למרפאה של גסטרואנטרולוג ילדים ויוצא עם מחלת מערכת העיכול שלא הייתה שם קודם. מדוע ילדים בריאים פוגשים מומחים המטפלים במחלות שאין להם?
כל מה שאנדוקרינולוגים מגדריים לילדים עושים הוא מנוגד הן לרפואת ילדים והן לאנדוקרינולוגיה.
מטרת רפואת הילדים היא להבטיח שילדים יגיעו לבגרות בריאים ככל האפשר. אנדוקרינולוגים מגדריים לילדים לוקחים ילדים בריאים פיזית והופכים אותם למחויבי טיפול רפואי לכל חייהם.
אם לילד בן 16 יש עיכוב משמעותי בהתבגרות, אנדוקרינולוג ילדים יעזור ליזום זאת, מכיוון שכולנו מכירים בכך שהתבגרות היא מרכיב חיוני בהתפתחות האדם שנותן לנו את כל מה שאנחנו צריכים כדי להיות מבוגרים בריאים. אנדוקרינולוגים מגדריים לילדים החליטו שהתבגרות היא כעת אופציונלית עבור חלק מהילדים, והדברים החיוניים הללו אינם נדרשים.
הראיות בנוגע למסלול זה הן מעטות. מטרתו של מסלול זה בשיפור מצב בריאות הנפש – נותרה חלשה מבחינת תמיכה מדעית. וכולם יודעים את זה. הם מדברים על זה. המכון הלאומי למצוינות בבריאות וטיפול (NICE) של בריטניה בצע הערכה של ראיות, הן בנוגע לחוסמי גיל ההתבגרות והן בנוגע להורמונים צולבים, ומצא אותן “מעטות מאוד”. מסלול זה היה נתון לביקורת משפטית. ה-NHS ביקש מד”ר הילארי קאס, לשעבר נשיאת הקולג’ המלכותי לרפואת ילדים ובריאות ילדים, לבדוק את הטיפול בילדים מגווני מגדר.
בדו”ח הביניים שלה היא כתבה כי:
“בשלב זה, אין בידי הסקירה את היכולת לספק ייעוץ בנוגע לשימוש בטיפולים הורמונליים, עקב פערים בבסיס הראיות”.
מכון קרולינסקה, מקום מושבו של פרס נובל לרפואה, המליץ על הפסקה מיידית של המסלול הזה לכל הילדים מתחת לגיל 18. אפילו אחד מהרופאים ההולנדים המקוריים, הביע דאגה לגבי שאר העולם שמאמץ את המסלול הזה בצורה עיוורת.
העולם החל לשים לב לבעיות שהמסלול הזה מביא איתו ובוחן את הנושא.
מה שמביא אותי לסיבה השנייה והחשובה ביותר, מדוע לעולם לא כדאי לכם לפנות למרפאת המגדר המקומית לילדים כאן באוסטרליה – הם יודעים את כל זה.
הם יודעים את ההשלכות של המסלול הזה. הם יודעים שיש עם זה בעיות כמו אי פוריות. הם יודעים שהראיות (נ”ע: התומכות) הן חלשות. הם יודעים שהנושא נבחן במקומות אחרים. הם יודעים את זה אבל הם ממשיכים בכל זאת. ישנה הכרה מועטה, מלבד הרופאים בווסטמיד, בנוגע לכך שיש מה לבחון כאן. על פי רוב המרפאות המגדריות באוסטרליה, הכל בסדר ומצויין.
בחודשים נובמבר ודצמבר בשנה שעברה, השתתפתי בסדרת העשרה מקוונת, המנוהלת על ידי מרפאת המגדר המקומית באזורי. באמת התעניינתי במה שיש להם לומר. היו כל כך הרבה התפתחויות במהלך השנה-שנתיים האחרונות שהייתי בטוח שהם ידונו בקשיים ובחילוקי הדעות.
אבל לא היה שם כלום. אף אזכור אחד לאף אחת מהחששות. הם אמרו לקהל ברחבי המדינה שהכל בסדר. זה היה מפגן של אידיאולוגיה, לא של רפואה.
אין לטפל בשום ילד במרפאה המנוהלת על ידי בית חולים לילדים, המציבה אידיאולוגיה מעל בחינה עצמית וראיות. אין לטפל באף ילד במרפאה שאין לה אומץ לצאת עם חולשותיה ולהודות בפומבי בכך שהיא למעשה מעקרת ילדים. אין לטפל בשום ילד במרפאה שאינה חושפת את הטיפולים שלה, את המספרים או הסטטיסטיקה שלה.
שאלתי את מרפאת המגדר של בית החולים לילדים המקומי באזורי, מה ההסתברות שאם מפנים אליהם ילד – הוא יקבל חוסמי גיל התבגרות? מה הסיכוי שהם לא ימנעו את זה? הם לא השיבו לי.
אנחנו בעיצומה של שערורייה רפואית. זה קורה מתחת לאף שלנו. כולנו שותפים במקצת; נכשלנו בלתמוך בעמיתינו שהעלו דאגות בעבר. הנחנו באופן עיוור שבית חולים לילדים חייב לעשות את הדבר הנכון, פשוט כי זה בית חולים לילדים. לא שאלנו שאלות, או שחששנו מדי. יכול להיות שהאנשים שעושים את זה הם קולגות שאנחנו עובדים לצידם ויודעים שהם אנשים טובים ונראה לנו שזה לא נכון לבקר אותם, אבל הדרך היחידה להביא זאת לידי ביטוי היא אם נעמוד כמקצוענים ונדחף לבחינה של הנושא. אנחנו צריכים פתיחות מהמרפאות. אנחנו צריכים כנות. אנחנו צריכים הכרה באמת.
אנחנו צריכים לדון בכל הנושאים שלגביהם בקושי גירדתי את פני השטח כאן – השיעור העצום של בנות, השיעורים הגבוהים של אוטיזם וטראומה, הדאגה בנוגע להתבגרות המוחית, הילדים המטופלים על פי מסלול זה בזמן שהם תחת אחריותם של שירותי הרווחה, השפעת המדיה החברתית, סיפוריהם של מי שעוברים מעבר חוזר זמן רב לאחר ששירותי המגדר לילדים סיימו איתם, ומעל לכל -נושא ההסכמה.
האם ילד בגיל 11 או 12, כאשר ההתבגרות שלו רק מתחילה, יכול להסכים למסלול כזה, על כל תוצאותיו, הידועות והלא ידועות? זו השאלה החשובה מכולן.
סביר להניח שאמשוך ביקורת בנוגע ל “פוליטיזציה של ילדים”, בהתחשב בקיומן של הבחירות, אבל מתי אנחנו מתכוונים לנהל את השיחה הזאת באוסטרליה? מתי אנחנו מתכוונים להתעמת ולהכיר במציאות של מה שאנחנו עושים לילדים, גם אם אתם משוכנעים שזו הדרך הנכונה? אם לא עכשיו אז אימתי?
כאשר מספר קריטי מאותם ילדים יסתכלו אחורה על החיים שלהם וישאלו מדוע זה קרה?
זה יהיה מאוחר מדי. זה כבר מאוחר מדי עבור חלקם.
נכון לעכשיו, באוסטרליה, יש בינינו ילדים, בני נוער ומבוגרים שהפכו למטופלים רפואיים לכל חייהם.
אני רוצה לוודא שלא יהיו עוד.
“ראשית, אל תזיק”.