סיפור ההתנגדות שלנו

31 במאי 2022, תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/our-story-of-desistance

היום הבן שלנו בן 20 והוא תלמיד שנה שנייה במכללה לאמנויות. הוא סיפור הצלחה מהלך עם מלגת הצטיינות וציונים מעולים. הוא דובר יפנית ופרסם שני רומנים בהוצאה עצמית. הוא בריא פיזית ונפשית וסומך על עצמו, הוא במערכת יחסים אוהבת עם בן זוג ויש לו קבוצת חברים נהדרת. הוא משגשג.

מלבד כאשר הוא שוב בבית, המקום שמטרגר אותו כל כך רק מעצם היותו שוב בשכונה שלו, בבית שלו, בחדר השינה שלו, עד כדי כך שהוא לא יכול לישון. למה זה כך? כי למרבה הצער, הוא רדוף בזיכרונות מתקופת התבגרות של שלוש שנים, שהייתה מלאה בדיכאון, חרדה ופגיעה עצמית. שלוש השנים שבהן הוא הזדהה כנערה.

הוא תמיד היה ילד מיוחד – סוג של חייזר, ילד משונה מבחינה חברתית שהעדיף את חברת המבוגרים על פני בילוי עם בני גילו. הוא רגיש, אמפתי, בוגר ואינטליגנטי, אבל הוא אף פעם לא ממש הצליח להשתלב בבית הספר.

במהלך שנות העשרה שלו, הוא נכנס אל הבור של הפלטפורמות טאמבלר ורדיט בחיפוש אחר השבט שלו. נחשפתם לסיפור שלו בעבר ב-PITT, הוא סיפור ידוע.

בגיל 12 וחצי הוא אמר לנו שהוא הומו. הגבנו באהבה ובתמיכה, אבל החרדה החברתית שלו רק גברה והוא התחיל לחתוך את עצמו. בגיל 13 וחצי הוא ביקש מטפל הומו, ומנהל בית הספר שלנו המליץ ​​על אחד כזה. אחרי שלוש פגישות הבן שלנו אמר לנו שהוא צריך ‘לצאת’ מולנו שוב. “אני בת, אני טרנסית.” שוב הגילוי שלו התקבל באהבה ובתמיכה אך הפעם גם בהפתעה, ובתוכנו החבאנו תחושת חוסר אמון וביטחון.

מיד קבענו תור לפגישה משפחתית עם המטפל שלו, שם נאמר לנו “להתאבל על אובדן בננו ולחבק את בתנו”. זה נראה קיצוני ומהיר בצורה יוצאת דופן. הבן שלנו מעולם לא הפגין התנהגויות או תכונות נשיות, אבל למרות זאת בחרנו לסמוך על המומחים ולפעול על פי ההנחיות של איש המקצוע הרפואי הזה, שבחר מיד לאשרר את הילד שלנו.

איש המקצוע הזה, כביכול, החליט להגיע אל בית הספר של בננו ולבקש מהם לשנות את שמו בשנתון. הוא ביקש מהמורים להשתמש בכינויים החדשים של בננו ולתת לו גישה לשירותים של הבנות. בית הספר עשה את כל זה, ללא שאלה או היסוס.

היינו המומים לגלות כמה מהר נאמר לבננו הצעיר שהיה בגיל ההתבגרות, שהסיבה שהוא חש חרדה חברתית ואי נוחות בתוך העור שלו היא שהוא נולד בגוף הלא נכון.

היום, הבן שלנו מאשים אותנו שלא נרתענו מהאבחנה האבסורדית הזו. הוא לא מבין איך קנינו את זה. למה לא סמכנו על תחושת הבטן שלנו לגבי שזה לא בסדר? למה נתנו לו לקנות בגדים של בנות שהוא מעולם לא לבש? למה שלחנו אותו למחנה קיץ להט”בי, שם היועצים אמרו לילדים: “כאן אתה יכול להיות עצמך, זה המקום שבו אתה בטוח, ההורים שלך לא מבינים אותך, אנחנו מבינים אותך”. מדוע שיתפנו פעולה עם כל זה כאשר הוא מעולם לא הראה “עקביות, התמדה או התעקשות” בנוגע לדיספוריה מגדרית?

למה? נתנו לו את התשובה הפשוטה: פַּחַד. הוא היה חותך את עצמו, חולק איתנו כל הזמן סטטיסטיקות על שיעורי התאבדות של טרנסים ואומר לנו שיש לו רק סיכוי של 40% לחיות אחרי 18. הלכנו עם הדברים, בידיעה שזו לא האמת שלו, כי פחדנו שהוא יתאבד. ובכל פעם שחיפשנו עצה וחכמה – לא מצאנו.

הלכתי בעצמי לפגוש מטפלת שהתמחתה בתחום זה. היא הייתה חביבה, פתוחה, היה קל מאוד לדבר איתה… עד שאמרתי לה כמה לא נוח לי מהמצב הזה ומהמהירות שבה הכל קורה עם הבן שלי. שיתפתי אותה בתחושת הבטן האימהית שלי אמרה לי שזו לא האמת שלו ואיך הייתי בטוחה שהבן שלי סובל מדיכאון ולא מאי התאמה מינית. היא אמרה לי בחומרה שאני בהכחשה. מיד החלטתי להצטרף לפגישה בארגון אליו היא הייתה קשורה: “מעבר משפחות”. יצאתי החוצה בהרגשה שהגעתי בראש פתוח ובתקווה לשיחה מבוססת ראיות, רק כדי לקבל אגרוף בבטן.

לאורך כל התקופה הזו הילד שלנו לא שינה את המראה שלו, לא גידל את שערו ולא אימץ סגנון לבוש חדש מלבד ארנק וחזייה קטנה מרופדת, למשך כמה ימים בשבוע. הוא לא חיפש קבוצת חברים חדשה. הוא כן הזדהה בשם נשי ובכינויים נשיים, והשתמש בשירותים ניטרליים מגדרית. במקרה, כל הדברים שהמטפל שלו ובית הספר עשו הסתדרו לו. הוא גם שמח לתקן אותנו, לא להסכים איתנו, לשלוף סטטיסטיקות ולעורר אנקדוטות פרו-טרנס אקטיביסטיות, אבל כמעט לפי כל מדד – הוא חי את חייו כנער מתבגר.

יחד עם זאת, כל אותו הזמן, הבן שלנו אמר לנו שהוא זקוק נואשות להורמונים ושהוא “עלול לחזור להיות בן אם הוא לא יקבל אותם מיד”. רצינו לכל הפחות להתייעץ עם רופא. עם זאת, על פי ידיעות משני מקורות נפרדים, הבנו שהרופאה ב-CHLA לא עושה לילדים שום הערכות פסיכולוגיות, אלא רק משחקת איתם במעין משחק בחשבונייה שבאמצעות הזזת החרוזים הם מספרים לה איך הם מזדהים. אחר כך היא רושמת להם הורמונים או חוסמי גיל התבגרות, בהתאם לשלב ההתפתחות שלהם. אז האפשרות הזו לא באה בחשבון. במקום זאת, התקשרתי לאנדוקרינולוג ילדים מקומי כדי לקבל ייעוץ. הרופאה הזאת אמרה לי את מה שרציתי לשמוע וזה שהיא לא תתן לבננו הורמונים. אז הבאתי אותו לראות אותה, מעמידה פנים שהיא ואני מעולם לא נפגשנו.

עד החודש הקודם עוד עסקנו בהסברים לבן שלנו. הסברנו לו כיצד עבדנו מאחורי הקלעים כדי למנוע כל שינוי קבוע בגופו או בזהותו המשפטית, בזמן שתמיד הצגנו לו חזית אוהבת ותומכת. מאז שהבין זאת, הכעס שלו כלפינו פחת.

בזמנו, נהגנו לתרץ לו (נ”ע: את המניעה מנטילת הורמונים) בסיבות כמו: אתה צעיר מדי מבחינה חוקית, או: הביטוח שלנו לא יכסה את העלות של טיפול הורמונלי. כל מה שהיינו צריכים היה לקנות לו זמן להתנסות בזהות החדשה הזו, לעבוד על הדיכאון והחרדה ללא כל מעורבות רפואית מבוססת מגדר, וליצור לו מרחב וזמן שבו הוא יוכל לחקור ולצמוח מבחינה רגשית.

בסופו של דבר, העניין במעבר המגדרי החל לדעוך. הארנק (נ”ע: הארנק הנשי) שלו נשאר על המדף והחזייה נשארה במגירה. הוא נראה קליל יותר, כאילו הדיכאון כבר לא גובר עליו. אולי הייתה זו האהבה החדשה לנגינה בגיטרה בלהקת מטאל כבד עם חברים, או הסיפוק שמצא בכתיבה יצירתית. לא משנה מה הייתה הסיבה, הרגשנו שהוא מחפש דרך לחזור למסלול.

קבענו תור לפגישה עם המטפל שלו כדי לדון בנושא. המטפל לא הסכים עם הגישה שלנו וטען שבננו נמצא בסכנה להתנהגות פזיזה. בכל זאת בבית ראינו את ההיפך המוחלט – חזרה לרגיעה, כמעט עד ללא פציעה עצמית אם בכלל, לא עוד דיבורים על אקטיביים על טרנס. המטפל אמר שהוא לא מסכים ולא רוצה שמשהו דרסטי יקרה תחת משמרתו. הוא אמר שהוא כבר לא יכול לטפל בבננו. היינו לבד.

כעת, ללא כל הדרכה מקצועית בנוגע לצעדים הבאים, הצענו לבננו לצאת קצת מהבועה. מה דעתך על טיול קיץ עם סיור נוער? הילד שלנו התלהב מהרעיון לבקר ביפן למשך שבועיים. כאשר הוא חזר הביתה אחרי ההרפתקה הזו, הוא הסביר לנו בשלווה: “אני לא ילדה, אני לא טרנס.”

במבט לאחור, הבן שלנו מרגיש שהוא היה קורבן למניפולציה. הוא קיבל אישרור מיידי על ידי מבוגרים, מטפלים, יועצים במחנות קיץ, יועצי בתי ספר, האנשים בפלטפורמות Tumblr, DBT, Reddit, האינטרנט והחברה בכלל – בנוגע לכך שהוא לא כמו כל נער אחר שמחפש מקום להשתייך אליו בזמן ההתבגרות. הם דחפו אותו בנתיב האמונה שהוא נולד לגוף הלא נכון. למרבה המזל הוא קיבל את הזמן והמקום להבין לבד שזה לא המקרה. כעת, למרות שהוא מעולם לא חווה התערבויות רפואיות, הוא חש חוסר אמון במערכת שמיהרה להצמיד לו תווית ונכשלה, כפי שהוא מאמין, בלתמוך באמת. כלומר שהוא “לא ילדה, אני לא טרנס.”

הבן שלנו הוא לא היחיד שמרגיש מאוכזב על ידי אנשי בריאות הנפש והרפואה. לא קיבלנו התייחסות תקינה משום בחינה, אך לולא התושיה ההורית שלנו, השימוש בשכל הישר, החשיבה הביקורתית, וכן, התחבולות שלנו – הילד שלנו עלול היה לסיים כשהוא מצולק פיזית לכל החיים ו/או להתמודד עם המורכבות של טיפול תרופתי, לכוד בתוך גוף שהוא לא נולד לתוכו.

כרגע, הטראומה של בננו מורכבת מכעס וסיוטים, כולם מהווים מזכרת לא רצויה מאותן 3 שנים מצולקות שנגנבו מילדותו. למרות ההצלחה שלו בקולג’, הוא ממשיך עם נטילת תרופות נוגדות דיכאון. אנו מקווים שעם הזמן הוא יצליח לרפא את הפוסט טראומה שלו ולהיפטר ממנה, כמו שהוא עשה עם החזייה והארנק.