להורים – מה אפשר לעשות אם בכיתה של ילדכם יש ילד/ה שעובר/ת מעבר חברתי?

מה כדאי לדעת ומה ניתן לעשות אם יש בכיתה של ילדכם ילד שטוען שהוא ילדה או ילדה שטוענת שהיא ילד? קודם כל יש רקע שהכרחי להבין לפני שתוכלו לפעול לפי צו מצפונכם באופן מושכל: מעבר חברתי (שינוי המראה החיצוני ושפת הדיבור, כך שהחברה תתיחס לילדה כאילו היא ילד, ולילד כאילו היא ילדה) הוא לא צעד תמים והפיך, אלא צעד מזיק גם לילד או לילדה נשואי המעבר החברתי וגם לילדי הכיתה והילדים בסביבתו, כולל לילד שלכם.

מדוע זה מזיק לילד או לילדה נשואי המעבר החברתי

בטווח הקצר הם שבעי רצון, איזה ילד לא יהיה מרוצה אם קיבל משהו שרצה? פשוט לילדים אין את היכולת לשקלל את ההשלכות בטווח הבינוני והארוך בשל העדר פרספקטיבה. מה קורה לילד שעובר מעבר חברתי בטווח הבינוני והארוך? המצוקה שלו הולכת וגוברת ומחריפה. מדוע? אם כל המחקרים מראים שרוב הילדים עם דיספוריה מגדרית (ילד שרוצה להיות ילדה, וההפך) מחלימים ממנה ומקבלים את גופם לאחר גיל ההתבגרות, הרי שמעבר חברתי פוגע בסיכויי ההחלמה. ילד שממשיך לסבול מדיספוריה מגדרית זה נער ואז בוגר שממשיך לסבול מדיספוריה מגדרית. זה לא מצב רצוי להמשיך להיות במצוקה רגשית בשל מציאות ביולוגית שאיננה בת שינוי (לא ניתן הרי לשנות מין בפועל בקרב יונקים) במקום להחלים ממנה. המעבר החברתי מגביר באופן הולך ומחריף את המצוקה הרגשית בטווח הבינוני והארוך כי הוא פוגע קשות בסיכויי ההחלמה. כיצד הוא עושה זאת?

1. הסביבה שמשתפת פעולה עם המעבר החברתי, חוזרת על המסרים ההפוכים מהחלמה בכך שמאשררת ומחזקת את התחושה של ‘גוף לא נכון’. תארו לכם שילדה הסובלת מבעיה אחרת בתפיסת גוף, הפרעת אכילה, עכשיו כל סביבתה הייתה חוזרת ומסכימה איתה שהיא שמנה ועליה לרזות, מה היו סיכוייה להתחבר למציאות ההפוכה ממסרים אלו, ולהחלים? מה סיכויי הילד להתחבר חזרה לגופו אם חוזרים על המסרים שוב ושוב, כמו שטיפת מוח, כמו אפירמציות, כמו שינון, רק לכיוון ההפוך מהחלמה? לא פלא שדינמיקה זו משמרת את הדיספוריה המגדרית
2. בגילאים צעירים קל יותר להעמיד פנים, אבל כשהילד קצת גדל הגוף מתפתח לפי המין לא לפי הרצון, ואז המצוקה והפער בין המדומיין (שלכאורה הוא לפי החלטתו בן המין השני) לבין המצב בפועל הולך וגדל, בפרט אם הילד לא עובר סוציאליזציה לקראת ההתפתחות הפיזית של מינו בפועל, אלא סוציאליזציה של התפתחות פיזית של מין שמעולם לא היה לו ולעולם לא יוכל להיות לו. ככל שהפער בין מה שרוצים להעמיד פנים לבין המצב בפועל גדל, המצוקה הולכת ומחריפה בהתאם לגידול בפער.

התוצאה של 1+2 זו מצוקה נפשית הולכת וגוברת, ולכן ישנה הסללה הולכת וגוברת של הילד למדיקליזציה של סירוס כימי ופיזי, בפרט כשילדים הם תמימים ויכולים להאמין כאילו פשוטו כמשמעו אפשר לשנות מין, ושזו החלטה שלהם איזה מין הם וכד’ (הרי בפועל יונקים לא יכולים לשנות מין, אפשר לעשות רק ניתוחים קוסמטים מלאי סיבוכים, עם תוצרים שמחקים את הדבר האמיתי, שפשוטו כמשמעו מקצרי חיים). אם הם יגלו שלא באמת ניתן לפני מדיקליזציה זה משבר רגשי גדול אחרי שנים בהן גרמו להם להאמין כאילו ניתן לשנות מין, ואם הם יגלו כמו מתחרטים רבים רק אחרי מדיקליזציה שלא באמת ניתן, זה משבר רגשי ופיזי גדול מאד, ולכן לא מפתיע שנמצא מחקרית ששיאי האובדנות אינם לפני המדיקליזציה אלא כמה שנים לאחריה, כשהנזקים הפיזיים מצטברים וכשנופל האסימון שנמצאים במרדף אחרי מטרה שאיננה בת השגה.

מדוע מעבר חברתי בעל פוטנציאל נזק גבוה גם לילדים בכיתה ובסביבה – כלומר גם לילד שלכם

המסר הרעיל והרגרסיבי (וגם ההומופובי) של ‘מוח של בן’ אם את ילדה שאוהבת ‘דברים של בנים’ ו’מוח של בת’ אם אתה ילד שאוהב ‘דברים של בנות’, המסר שמוביל ילדים לחשוב שלכן הם ‘בגוף הלא נכון’, ולכן אין מנוס מהמסלול של מעבר חברתי -> סירוס כימי -> סירוס פיזי, הוא מסר לא רק רעיל ורגרסיבי אלא גם מדבק לילדים אחרים. יש נתונים המגיעים מחו”ל של גדילה מטורפת של לא עשרות, לא מאות אלא של אלפי אחוזים תוך שנים ספורות בפניית נוער (ובפרט נערות) למרפאות מגדר. המסרים האלו מדבקים מאד חברתית אם לא עוצרים אותם, בשל אותה תמימות של ילדים על כך שניתן לכאורה לשנות מין. בפרט אם הם רואים מבוגרים שהם סומכים עליהם תומכים בכך. למשל מבוגרים שמקריאים להם ספר תעמולה כמו “אני ג’ז” או מבוגרים בעלי תפקידים במערכת שמבקשים מהם להתעלם מהמציאות ולהתייחס עכשיו לילדה כאל ילד וההפך.

הופחדנו במיתוס האובדנות כאילו אין מנוס – או מעבר מגדרי בהול או שהילד חלילה יתאבד . צריך לדעת ש:

1. למרבה השמחה, במציאות האובדנות בפועל בקרב ילדים ונוער עם דיספוריה מגדרית נדירה מאד והמחקר היחיד, נכון למועד כתיבת הטור, שבדק אובדנות בפועל אצל ילדים ונוער עם דיספוריה מגדרית (אובדנות בפועל שניתן אכן לבדוק, להבדיל מדיווחים עצמיים בסקרים אנונימיים באינטרנט שהניבו מספרים אסטרונומים שמצטטים אותם על אף העדר מהימנותם ובכך מטעים את הציבור), מצא אובדנות בפועל של 0.0003, דהיינו 0.03%. מתוך אוכלוסיית המחקר של כ15,000 ילדים ונוער עם דיספוריה מגדרית על פני תקופה של 11 שנים. במספרים מוחלטים התאבדו במצטבר במהלך קצת מעל לעשור, מכל הסיבות, 4 (ארבעה). לא 4 בשנה חלילה, 4 בכל ה11 השנים במצטבר, כשלא נמצא הבדל בין אלו שהתחילו טיפול ואלו שרק פנו והיו ברשימות המתנה.
2. ישנם נזקים חריפים וערעור הבטחון של ילדים כאשר מבוגרים מלמדים ילדים באמצעות היענות שאיום באובדנות משיג לילדים מה שירצו. ילד או צעיר במצוקה צריך לדעת שאובדנות חלילה מובילה לטיפול באובדנות, ואובדנות איננה משמשת אמצעי להשפעה על מבוגרים לרוץ לעשות את רצונם של הילדים.
3. מחקר אורך מצא ששיאי האובדנות מגיעים מספר שנים לאחר המדיקליזציה.

ילד יכול לרצות דברים רבים, ואפשר לגלות אמפטיה לרצון, אך יש לשקול היטב האם לקחת חלק בעידוד ילדים לרדוף אחרי מטרה שאיננה בת השגה ואיננה בתחום האפשרי – תוך ניצול תמימותם לשם הטעייתם לחשוב שניתן לשנות מין.

מה כן לעשות