תרגום מאת נעמה עציץ. קישור למקור.
הפרקטיקות של אישרור, מעבר חברתי וקשירת חזה (נ”ע: ביינדינג) מקודמות לעתים קרובות כלא מזיקות מכיוון שאינן כרוכות בשום טיפול או התערבות רפואית. כאן אנו נתבונן על העדויות בנוגע לבטיחות וההשפעות הפוטנציאליות של ההתפתחויות האחרונות בנושא, שהפכו במהירות לנפוצות. קראו כאן את שני המאמרים שלנו מאת פסיכולוג קליני מנוסה על הסיכונים במעבר חברתי:
ילדים לפני גיל ההתבגרות: ילדות אינה הפיכה
מתבגרים: כאשר בני נוער אומרים שהם טרנסג’נדרים
מהו אישרור?
אישרור, או גישת ‘אישרור מגדרי’, היא אישרור (affirmation) של הזהות המגדרית של הילד. בפועל זה אומר לאשר את אמונתו של נער שהוא באמת בת, או לאשר את אמונתה של נערה שהיא באמת בן.
מהו מעבר חברתי?
מעבר חברתי הוא כאשר מישהו מחליט לחיות בתפקיד המין הנבחר שלו. זה עשוי לכלול שינוי שם ושימוש בכינויים שונים. המין החדש של האדם יכול לבוא לידי ביטוי בשימוש בתסרוקות ובבגדים. זה יכול להיות במשרה מלאה, רק במסגרות מסוימות או רק בבית. מעברים אלו אינם כרוכים בהתערבות רפואית, פיזיולוגית או הורמונלית כלשהי. המעבר החברתי שנוי במחלוקת כיום בפסיכולוגיה הקלינית ובפסיכיאטריה, אך הוא מקבל יותר ויותר תמיכה על ידי ההורים. יותר ויותר רופאי ילדים, מטפלים ומורים תומכים במעברים אלו. בתי הספר מגדילים יותר ויותר את שיתוף פעולתם עם המעבר החברתי של תלמידים באמצעות שינויי שמות, תלבושת אחידה ודאגה לשירותים.
ישנן כמה דוגמאות למעברים חברתיים המתרחשים בילדים בגילאי 2-3 שנים.
לא ידוע כמה ילדים כבר עברו מעבר חברתי או אם ילדים אלה עושים זאת בהנחיית מומחים למגדר או באופן עצמאי. לאחרונה הגשנו בקשה לחופש המידע (FOI) למרפאת זהות מגדרית לילדים (Tavistock). שאלנו כמה ילדים שפנו אליהם בשנה שעברה כבר עברו מעבר חברתי לפני שהגיעו לפגישה הראשונה אצלם. נאמר לנו שהם לא מחזיקים ברישומים של מידע זה.
זה (נ”ע: המעבר החברתי) עשוי להיראות כלא מזיק וכגישה מועילה שמתקבלת בקלות ויכולה להקל על תסמיני דיספוריה מגדרית בילדים. עם זאת, כרגע לא ברור מה יהיו ההשפעות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח עבור ילדים שעוברים מעברים חברתיים לאורך חלק או כל ילדותם וכיצד זה משפיע על התפתחות תחושת העצמי שלהם.
הראיות המעטות שיש לנו מצביעות על כך שאישרור ומעבר חברתי עשויים לקבע ילד בזהות שאולי היה משתחרר ממנה, לו היה נשאר ללא התערבות.
כדי להבין את ההשפעה של המגמה העדכנית לאשרר ולהעביר ילד מעבר מגדרי חברתי (גישה הידועה כ’אישרור מגדר’), השווינו את המחקר והראיות של גישה זו לעומת הגישה הקודמת של ‘צפה והמתן’.
גישת ‘צפה והמתן’
על פי המודל העולמי של ‘נחכה ונראה’, לא נהגו לאשרר ילדים כמין השני או להעביר אותם מעבר חברתי. ייתכן שהם קיבלו ייעוץ או טיפול משפחתי הנוגע למצבם המנטלי כדי להעריך את הגורמים האפשריים שאולי הובילו אותם להזדהות כמין השני, אך מלבד זאת הם נעזבו לנפשם. באותה תקופה טרנססקסואליות נתפסה כתופעה אפשרית במבוגרים ולא כתופעת ילדות. קיימים 11 מחקרים שפורסמו המתייחסים לשיעורי הפסקה לעומת התמדה של דיספוריה מגדרית שהתחילה בילדות המוקדמת. ניתוח כל המחקרים הללו מראה שאצל 80% הרגשות הללו חלפו במהלך גיל ההתבגרות והתוצאה הסבירה ביותר היא שילדים אלה יתגלו כהומוסקסואלים.
המחקר האחרון ביותר (Singh et al, 2021) משחזר את הממצאים הללו באמצעות המדגם הגדול ביותר עד כה, עם גיל ממוצע של 20.58 שנים. המחקר מצא שיעור התמדה של 12.2% בלבד, כאשר 87.8% הפסיקו (נ”ע: לחוות דיספוריה מגדרית) ו-63.6% גדלו להיות הומוסקסואלים.
סקירה ספרותית (Korte et al, 2008) מצאה ש:
“רק 2.5% עד 20% מכלל המקרים של דיספוריה מגדרית בילדות ובגיל ההתבגרות הם ביטוי ראשוני של טרנסקסואליות בלתי הפיכה.”
אין מחקרים שפורסמו ומראים שגישת ה’נחכה ונראה’ גרמה נזק או השלכות שליליות כלשהן לילדים. אצל רוב הילדים זה עבר במהלך ההתבגרות, וילדים שהתמידו בהזדהות עם המין השני עד לבגרות נחשבו כצפויים להיות טרנסקסואלים כמבוגרים. לילדים הוצעו חוסמי התבגרות בגיל 16, לאחר שהתבגרו והפוריות שלהם הפכה מבוססת היטב. הגישה השתנתה לא בגלל מחקרים קליניים והוכחות לנזק, אלא בגלל אקטיביזם של מבוגרים, מסגור מחדש של קבוצת ילדים זו כ”טרנסג’נדרים” והתייחסות אליהם כסוגיה פוליטית בנוגע לזכויות.
גישת האישרור והמעבר החברתי
נשמעו טענות שונות לפיהן מחקרים קודמים אלה אינם אמינים, פעילים כינו זאת “מיתוס ההתרחקות”. הפרכה שנכתבה על ידי חוקרים הולנדים (Steensma, Cohen-Kettenis, 2018) למאמר אחד המציג טענות כאלה, מתייחסת לתופעה האחרונה של מעבר חברתי במחקר משנת 2011 (Steensma & Cohen-Kettenis, 2011):
“בנוגע לנושא המעבר החברתי, צריך לזכור שלפני שנת 2000 ראינו רק ילד אחד לפני גיל ההתבגרות שחפץ במעבר חברתי, והמספר עלה לאט רק בשנים האחרונות.”
הם ממשיכים וקובעים כי:
“לאחרונה, מספר הילדים שהגיעו לביקורם הראשון במרפאה לאחר שכבר עברו מעבר חברתי הינו אסטרונומי. השאלה האם ילד כזה צריך לעבור (מעבר רפואי) או לא היא מיושנת עבור המשפחות הללו.”
ממצאי מחקר משנת 2013 הצביעו על כך שמעבר חברתי הוא הגורם החזק ביותר להתמדה של דיספוריה מגדרית בילדות. יש כיום עדויות חזקות לכך שחוסמי התבגרות מינית גם כן מגבירים את ההתמדה של דיספוריה מגדרית, כפי שמעידות תוצאות מחקר ההתערבות המוקדמת של מרפאת המגדר של טביסטוק:
“לאחר 12 חודשי מעקב התקבלו נתונים מ- 44 מטופלים, מ- 24 מטופלים לאחר 24 חודשים ומ- 14 מטופלים לאחר 36 חודשים. לכולם היה קריוטיפ (נ”ע: מערכת כרומוזומים) ואנדוקרינולוגיה תקינים התואמים את המין הרשום בלידה. כולם השיגו דיכוי של גונדוטרופינים (נ”ע: הורמונים מגרים) בפרק זמן של עד 6 חודשים. בסוף המחקר משתתף אחד הפסיק לנטול GnRHa (נ”ע: בלוקר – הורמון אגוניסט לגונדוטרופין) ו-43 משתתפים (98%) בחרו להתחיל בנטילת הורמונים חוצי מין.”
קלינאים וחוקרים שונים הביעו את הצורך בזהירות במעבר חברתי של ילדים טרום גיל ההתבגרות. מאמר מאת De Vries (מ-2012) מזהיר מפני הסכנה באישרור של ילד צעיר העלול שלא להבין באמת את המושג ‘מין מולד’:
“סיבה נוספת שבגללה אנו ממליצים נגד מעברים מוקדמים היא שחלק מהילדים שעשו זאת (לעיתים בגיל הגן), לא ממש מבינים שהם שייכים למין המולד השני. הם מפתחים תחושת מציאות כה שונה מהמציאות הפיזית שלהם, והטיפולים המרובים והממושכים שהם יזדקקו להם מאוחר יותר מקשה שלא לצורך. גם הורים המשתפים פעולה, לרוב אינם מבינים שהם תורמים לחוסר המודעות של ילדם בנוגע להשלכות הללו”.
הפסיכולוגית הקלינית של שירותי המגדר של טביסטוק, ברנדט רן, הביעה גם היא את הצורך בזהירות במאמר שלה (2019) עבור המגזין Journal of Clinical Child Psychology and Psychiatry:
“אני מאמינה שאנחנו צריכים ליצור הזדמנויות יצירתיות לחקירה פתוחה ומקבלת של חוויית המגדר, הניסיון והביטוי המגדרי של ילדים צעירים אלה; החשש שלי הוא שמעבר חברתי מוחשי מלא עלול לפגוע בהתפתחותם”.
במאמר משנת 2020 בשם ‘משיכות שונות לאנשים שונים’, ד”ר קנת צוקר מציין כי:
“מעבר חברתי מגדרי בילדים לפני גיל ההתבגרות הוא סוג של טיפול פסיכו-סוציאלי שמטרתו להפחית דיספוריה מגדרית, אך הוא מגיע יחד עם ההשלכות הסבירות שמגיעות לאחר מכן (לאורך החיים) כתוצאה מטיפולים ביו-רפואיים (טיפול הורמונלי מאשרר מגדר וניתוח). מעבר חברתי מגדרי של ילדים לפני גיל ההתבגרות מעלה באופן דרמטי את שיעור ההתמדה של דיספוריה מגדרית בהשוואה למחקרי אורך של ילדים עם דיספוריה מגדרית שלא קיבלו סוג זה של התערבות פסיכו-סוציאלית ואף עשויים להיות מאופיינים כיאטרוגניים.” (נ”ע: יאטרוגני=בעל השפעות בריאותיות שליליות כתוצאה מטיפול רפואי)
ומגיע למסקנה כי:
“אם אכן כך המקרה, אפשר לשאול מדוע להמליץ על טיפול ראשוני שהוא למעשה יאטרוגני.”
מחקר שפורסם לאחרונה בנושא “זהות מגדרית 5 שנים לאחר מעבר חברתי” (Olson et al 2022) מאשר את התחזית של ד”ר צוקר. בניגוד לשיעור הפרישה הממוצע ההיסטורי של 80%, מחקר חדש זה על ילדים שעברו מעבר חברתי ואושררו בזהותם המין הנגדי, מראה על שיעורי פרישה (נ”ע: במקור – desistance, כלומר הפסקת ההזדהות כטרנס) של 6% בלבד. לאחר 5 שנים של אישרור ומעבר חברתי, 94% מהילדים הללו עדיין חיו כטרנסג’נדרים וכמעט שני שליש מהם נטלו הורמונים חוסמי גיל התבגרות או הורמוני מין למעבר רפואי. למרות שמחקרים קודמים על פרישה זוכים לביקורת על בסיס הטענה שחלק מהילדים שנחקרו לא היו ‘באמת טרנסים’ אלא רק בעלי אי-התאמה מגדרית, במחקר זה דווח שילדים אפילו לא עמדו בקריטריונים לאבחון, אלא רק הציגו התנהגות שאינה תואמת-מגדר:
“מחקר זה לא העריך אם המשתתפים עומדים בקריטריונים של ה- DSM-5 לאבחון של דיספוריה מגדרית בילדים. הורים רבים במחקר זה לא האמינו שאבחונים כאלה הם אתיים או שימושיים וחלק מהילדים לא חוו את קריטריון המצוקה הנדרש. בהתבסס על נתונים שנאספו בביקורם הראשוני, אנו כן יודעים שהמשתתפים הללו הראו סימנים של הזדהות מגדרית והעדפות מגדריות הקשורות בדרך כלל למגדר שלהם ולא למין שנקבע להם בלידה.” (נ”ע: העדיפו דברים הקשורים לזהות המגדרית שאיתה בחרו להזדהות ולא למין הביולוגי שלהם)
הורים אבחנו בבירור את ילדיהם כ”טרנסג’נדרים” ותמכו במעבר החברתי של ילדם. במהלך מחקר זה, הובלו הילדים בשביל המוביל להתערבות רפואית בלתי נמנעת, ולא הוצגו להם אפשרויות אחרות או דרכים להמשיג את רגשותיהם:
“כחלק ממחקר האורך הגדול יותר, הורים ובני נוער נשאלו באופן קבוע האם הם החלו להשתמש בחוסמי גיל ההתבגרות ו/או בהורמונים מאשררי מגדר.”
ד”ר הילארי קאס, שהוזמנה על ידי ה-NHS לבצע סקירה עצמאית של מרפאת המגדר של טביסטוק, פרסמה השנה דו”ח ביניים שכלל ציטוט זה בנוגע למעבר חברתי:
“מעבר חברתי – ייתכן שלא יחשבו על זה כהתערבות או טיפול כי זה לא משהו שקורה בתוך שירותי הבריאות. עם זאת, חשוב לראות זאת כהתערבות אקטיבית מכיוון שעלולה להיות לה השפעות משמעותיות על הילד או הצעיר מבחינת תפקודו הפסיכולוגי. קיימות דעות שונות לגבי היתרונות מול הנזקים של מעבר חברתי מוקדם. לא משנה באיזו עמדה נוקטים, חשוב להכיר בכך שלא מדובר באקט ניטרלי, ויש צורך במידע טוב יותר לגבי תוצאות אפשריות״.
מעבר חברתי עשוי לייצב את דעתו של הילד (וההורה) בנוגע לטיפול בחוסמי גיל ההתבגרות כשהילד מתקרב לגיל ההתבגרות, כפי שהוכר בדו”ח הביניים:
“מרגע הכניסה לשירותים לטיפולי מגדר, נראה שיש בעיקר גישה מאשררת ולא חוקרת, שלרוב מונעת מציפיות הילד וההורים וממידת המעבר החברתי שהתרחש עקב העיכוב במתן השירות״.
בנוסף:
“עד שהם מגיעים למרפאת שירותי מגדר, הם עשויים להרגיש מאוד בטוחים בזהות המגדרית שלהם ולרצות להתחיל טיפול הורמונלי מהר ככל האפשר.”
למרות שזה לא מכוסה בדו”ח הביניים, הדו”ח הסופי של קאס יכלול את “התפקיד החשוב של בתי הספר והאתגרים העומדים בפניהם בנוגע לתגובה המתאימה כלפי ילדים וצעירים עם ספקות מגדר”. בבתי ספר ברחבי בריטניה מקובל כיום לבצע מעבר חברתי לילדים, לעתים קרובות מבלי ליידע את ההורים. מדיניות זו צריכה להיבחן בדחיפות לאור היעדר ראיות התומכות בגישה זו כבטוחה.
מתבגרים
אין לנו מחקר על אישרור ומעבר חברתי של מתבגרים. קבוצה זו מייצגת קבוצה חדשה לגמרי של ילדים (כ-70% בנות) המפתחים דיספוריה מגדרית או מאמצים זהות טרנסג’נדרית סביב גיל ההתבגרות או במהלכו. קבוצה זו לא חוותה דיספוריה מגדרית בילדות ולכן אינה חלק מהקבוצה שנחקרה קודם לכן ושחוותה זאת מגיל צעיר עד גיל ההתבגרות. דו”ח הביניים של קאס מתייחס לשינוי האחרון בתמהיל המקרים:
“העלייה בפניות (נ”ע: למרפאות מגדר) לוותה בשינוי בתמהיל המקרים. מזכרים ביולוגים בעיקר, המציגים אי התאמה מגדרית מגיל צעיר, לנקבות ביולוגיות שביטאו חוסר התאמה מגדרית מאוחר יותר, בתחילת שנות העשרה. בנוסף, כשליש מהילדים והצעירים המופנים לשירותי מרפאות מגדר, סובלים מאוטיזם או סוגים אחרים של מגוון-נוירולוגי. ישנו גם ייצוג-יתר (בהשוואה לאחוז הארצי) של ילדים תחת השגחה.” (נ”ע: looked after children – ילדים הנמצאים תחת השגחת הרשויות המקומיות)
הדו”ח מציין שעבור קבוצה זו:
“זה לא יוצא דופן שצעירים חוקרים גם את המיניות וגם את המגדר שלהם בזמן שהם עוברים את גיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת, לפני שהם מפתחים זהות יציבה יותר.”
גישת אישרור המגדר החדשה לא נחקרה בנוגע לקבוצה זו ולכן היא ניסיונית לחלוטין. מדובר בבעיה רצינית מכיוון שזהו הגיל שבו התערבויות רפואיות כמו בלוקרים והורמונים, זמינות לצעירים הללו (במרפאות, ויותר ויותר גם באינטרנט). מתוך דו”ח הביניים של קאס:
“חשוב גם לציין שכל הנתונים הקיימים אינם מתייחסים לקבוצה העיקרית הנוכחית של נקבות ביולוגיות מתבגרות המבטאות זאת מאוחר יותר (נ”ע: כלומר מבטאות סממני אי-התאמה מגדרית רק בגיל ההתבגרות). הסיבה לכך היא שהגידול המהיר בתת-קבוצה זו החל רק בסביבות השנים 2014-15. מכיוון שצעירים עשויים שלא להתייצב מבחינת ביטוי מגדרי עד אמצע שנות ה-20 לחייהם, מוקדם מדי להעריך את התוצאות ארוכות הטווח של הקבוצה הזו.”
בנוסף:
“נכון לעכשיו יש לנו הכי פחות מידע עבור קבוצת המטופלים הגדולה ביותר – נקבות ביולוגיות שביטאו לראשונה (נ”ע: סממני אי-התאמה מגדרית) בתחילת שנות העשרה.”
למרות שאין מחקר בנוגע לתוצאות בקבוצה החדשה הזו, יש לנו כמה מחקרים על מבצעי מעבר-חוזר, או כאלה שמתחרטים על המעבר שלהם, יחד עם עדויות של קבוצה הולכת וגדלה של מבצעי מעבר-חוזר, שמדברים ברחבי הפלטפורמות במדיה החברתית על הנזקים שהם חוו בעקבות גישת ‘האישרור המגדרי’ הבלתי מעורערת. קירה בל תבעה משפטית את מרפאת טביסטוק על כך שרשמו לה חוסמי גיל התבגרות ללא חקירה מעמיקה בנוגע לסיבות השורשיות לרצונה לעבור מעבר מגדרי. קירה כתבה על המקרה שלה:
“הרבה בנות עוברות מעבר מגדרי בגלל שהן בסבל, בין אם זה מהפרעות נפשיות, טראומות חיים או מסיבות אחרות. אני יודעת מה זה להיאחז בחלום שהמעבר המגדרי יתקן את הכל.”
והיא מבקשת:
“אני קוראת גם לאנשי מקצוע ומטפלים ליצור שירותים ומודלים טובים יותר לבריאות הנפש כדי לעזור למי שמתמודד עם דיספוריה מגדרית. אני לא רוצה שאף אדם צעיר אחר שנמצא במצוקה, מבולבל ובודד כפי שהייתי אני, יידחף אל המסקנה שהמעבר הוא התשובה האפשרית היחידה.”
במחקר זה (ליטמן, 2020), כאשר נשאלו המשתתפים לגבי הסיבות לביצוע מעבר מגדרי חוזר, הרוב (60%) ציינו ש”ההזדהות במין הביולוגי הפכה לנוחה יותר”. 49% דיווחו שיש להם חששות לגבי סיבוכים רפואיים פוטנציאליים מהמעבר ו-38% אמרו שהם הגיעו למסקנה שהדיספוריה המגדרית שלהם נגרמת ממשהו ספציפי כמו טראומה, התעללות או מצב נפשי. אצל 23% הומופוביה וקושי לקבל את עצמם כלסביות, הומואים או ביסקסואלים, היוו גורם למעבר המגדרי ואחר כך למעבר החוזר. הרוב (55.0%) חשו שלא קיבלו אבחון מספק מרופא או איש מקצוע בתחום בריאות הנפש לפני תחילת המעבר.
במחקר נוסף (Vandenbussche, 2021) כמחצית (51%) מהנשאלים החלו במעבר מגדרי חברתי לפני גיל 18, ורבע מהם (25%) החלו גם במעבר רפואי לפני גיל זה. המחקר מצא ש:
“הסיבה הנפוצה ביותר לביטול המעבר המגדרי הייתה ההבנה שהדיספוריה המגדרית קשורה לבעיות אחרות (70%). הסיבה השניה הייתה חששות בריאותיים (62%), והשלישית הייתה שהמעבר לא עזר לדיספוריה (50%), אחריה הייתה מציאת חלופות להתמודדות עם הדיספוריה (45%), חוסר שביעות רצון מהשינויים החברתיים (44%) ושינוי בדעות פוליטיות (43%). בתחתית הרשימה נמצאים: חוסר תמיכה מהסביבה החברתית (13%), חששות כלכליים (12%) ואפליה (10%).”
איננו יודעים כמה מקבוצה חדשה זו (נ”ע: הכוונה לצעירים שהתווספו בשנים האחרונות) יצטערו לאחר מכן על המעבר הרפואי שלהם; מחקרי חרטה שפורסמו אינם כוללים קבוצה זו, ובדרך כלל מודדים שיעורי חרטה אצל גברים שעברו מעבר מגדרי בגיל העמידה ולא אצל ילדים. אך עדויותיהם של מבצעי מעבר מגדרי חוזר צריכות לגרום לנו לעצור ולחשוב על המודל החדש של אישרור ומעבר מגדרי חברתי, ועל כך שישנן סיבות שונות לרצון לבצע שינוי מגדרי ו’אישרור’ עשוי לשמש כיסוי להן.
אילו ראיות יש לכך שמעבר מגדרי חברתי הוא מועיל?
מחקר שפורסם בשנת 2016 מצוטט לעתים קרובות כהוכחה לכך שאישרור מגדרי בתוך המשפחה ומתן האפשרות לילדים לעבור מעבר מגדרי חברתי, יפתרו את הדיספוריה המגדרית שלהם. השימוש במחקר זה נעשה כדי לתמוך בתפיסה שדיספוריה מגדרית איננה חלק אינהרנטי בלהיות טרנסג’נדר, דבר המבדיל אותה מהפרעות רבות אחרות מכיוון שאם מישהו מדוכא למשל, הוא או היא, כמעט בהגדרה, חווים מצוקה כתוצאה מהדיכאון. לעומת זאת, המצוקה הנלווית לדיספוריה מגדרית נוצרת כתוצאה מתרבות בעלת סטיגמה כלפי אנשים שאינם תואמים נורמות מגדריות.
המחקר בחן נתוני דיכאון וחרדה של 73 ילדים לפני גיל ההתבגרות שקיבלו תמיכה מהוריהם למעבר מגדרי חברתי. הם השוו בינם לבין אחים או חברים בני אותו הגיל שאינם טרנסג’נדרים. לא נראו הבדלים משמעותיים בנותני הדיכאון או החרדה באף אחת מהקבוצות הללו. בקבוצת הטרנסג’נדרים הוצגו רמות מעט גבוהות יותר של חרדה אך עדיין ברמה נמוכה. זה בניגוד למחקרים אחרים שהראו שילדים טרנסג’נדרים שלא עוברים מעבר מגדרי חברתי אכן מראים דיכאון וחרדה מוגברים.
עם זאת, מחקר זה מתפרש לעתים קרובות בצורה שגויה מכיוון שמשמעותו היא לא שהמעבר החברתי עצמו עוצר את הדיכאון או החרדה, אלא שהוא עשוי לשקף את זה שקיומם של הורים תומכים ואוהבים מפחית את הסיכון. אין כאן נתונים בנוגע לילדים עם הורים התומכים באורח חיים לא-תואם מגדרית אך לא מכחישים את מציאות המין הביולוגי של ילדם.
- מחקר זה גם אינו מוכיח כי דיספוריה מגדרית אינה פתולוגיה של בריאות הנפש השונה מכל דיספוריית גוף אחרת, אלא שבמדידת דיספוריה מגדרית על פי סימפטומים של חרדה ודיכאון, נראה שישנה הקלה עם קבלת תמיכה ו/או מעבר חברתי.
אנורקסית שקיבלה תמיכה ואישרור בנוגע לרצונה לרדת במשקל עשויה גם כן להציג רמות מופחתות של דיכאון וחרדה. דבר זה לא נבדק מכיוון שמחקר כזה ייחשב לא אתי ובצדק.
- מחקר זה אינו מספר לנו על תוצאות ארוכות טווח של מעבר מגדרי חברתי. כל המשתתפים הם לפני גיל ההתבגרות (גילאי 3-12 שנים). זו היא תקופה שבה רמות הדיכאון והחרדה בכל מקרה בדרך כלל נמוכות למדי, אך בגיל ההתבגרות ישנה עלייה תלולה. איננו יודעים כיצד יסתדרו הילדים הללו בשלב הסיכון הגבוה ואחריו, כאשר ההשלכות של המעבר החברתי באמת יתחילו לפגוע בהם. עוד יעשו מחקרי מעקב אך אנו נראה את התוצאות הללו לפחות עוד 5 שנים.
- ישנן כמה מגבלות משמעותיות במבנה המחקר הזה. מדדי הדיכאון והחרדה מבוססים על סקרים שערכו ההורים. סביר להניח שתהיה כאן הטיית דיווח לא מודעת, שכן הורים שהחליטו לתמוך באופן פעיל במעבר מגדרי חברתי ירצו שהילדים הטרנסג’נדרים שלהם ייראו בריאים מבחינה פסיכולוגית.
- יש לציין גם שהילדים הטרנסג’נדרים במחקר זה הם בין הראשונים ששכנעו את הוריהם ואת החברה לאפשר להם לבצע מעבר מגדרי חברתי בגיל כל כך צעיר. ילדים אלו עשויים להיות בעלי יכולת ביטוי יוצאת דופן או יותר מודעים רגשית. אנחנו לא יכולים לשלול את קיומם של גורמים מבלבלים ולא ידועים שעשויים להיות ייחודיים לקבוצת ה’חלוצים’ אך לא יופיעו בזמן שהמעבר החברתי הופך נפוץ ונרחב יותר.
עדויות מצביעות על כך שאישרור, מעבר מגדרי חברתי ונטילת בלוקרים (נ”ע: הורמונים חוסמי גיל התבגרות) אצל ילדים לפני גיל ההתבגרות, עשויים למנוע את התרחשותו של פתרון טבעי לדיספוריה מגדרית בשנות ההתבגרות. עדויות של מבצעי מעבר מגדרי חוזר מצביעות על כך שעבור בני נוער המפתחים דיספוריה מגדרית במהלך ההתבגרות, אישרור ומעבר מגדרי חברתי עשויים לחפות על בעיות בסיסיות של בריאות הנפש ולעודד ילדים לכיוון “פתרון” רפואי עם השלכות לכל החיים. העובדה היא שהמהלך לקראת אישרור מגדרי בילדים, אינו מהווה גישה מבוססת ראיות והוא ניסיוני.
יש צורך במחקרים ארוכי טווח בתחום זה בדחיפות.
לקריאה נוספת ראו מאמרים הקשורים לנושא:
- האם ‘אישרור’ היא גישה מתאימה לדיספוריה מגדרית בילדות? מאת ספטני דייוויס-אריי, עבור Civitas
- ההיסטוריה של ה’אישרור’, מאת קבוצת התמיכה של ‘בייוווטר’
קשירת חזה (ביינדינג)
ביינדינג הינה דרך פופולרית יותר ויותר עבור בנות שמטרתה לשטח את מראה החזה שלהן. רשתות חברתיות ומגזינים כמו קוסמופוליטן מלאים בעצות בנושא ביינדינג לצעירות. כתוצאה מכך, ביינדינג הוא כיום נוהג נפוץ מאוד עבור בנות צעירות בקהילה הטרנסג’נדרית. ידוע שחלק מהילדות משתמשות בסרט דביק שמודבק בחוזקה סביב בית החזה. לחילופין, ניתן להשתמש במשטיחי חזה ו/או בחזיות ספורט מרובות כדי להשיג מראה שטוח יותר. סיכונים בריאותיים ידועים הקשורים לביינדינג כוללים צלעות דחוסות או שבורות, נקב או קריסת ריאות, כאבי גב, דחיסה של עמוד השדרה, פגיעה ברקמת שד, פגיעה בכלי דם, קרישי דם, דלקתיות בצלעות והתקפי לב. קישור למאמר תמצאו כאן.
לאחרונה נערך מחקר על מנת להעריך את ההשפעה הבריאותית של השטחת חזה בקהילת הטרנסג’נדרים. מתוך 1800 משתתפות בעלות ניסיון בביינדינג, 51.5% דיווחו על השטחת חזה יומית. למעלה מ-97% דיווחו על לפחות אחת מתוך 28 תוצאות שליליות המיוחסות לביינדינג. שיטות הביינדינג הקשורות לתסמינים אלו היו משטיחי חזה מסחריים (20/28), תחבושות אלסטיות (14/28) ותחבושות אלסטיות או סרט הדבקה (13/28). גודל גדול יותר של חזה היה קשור בעיקר לבעיות דרמטולוגיות.
השטחת החזה גורמת לקשיי נשימה ולכן תשפיע על רמות הפעילות והבריאות הכללית אצל בנות שבוחרות להשטיח את שדיהן. בבריטניה, הומלץ לבתי ספר להציע הפסקות ספורט ארוכות יותר כדי להתמודד עם מצב זה.
לקריאה נוספת ראו מאמרים הקשורים לנושא: