שיחות אמיתיות, אחת בכל פעם

3 ביוני 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/real-conversations-one-at-a-time?s=r

כשהבת שלי פנתה אליי ולאביה לפני יותר מארבע שנים כדי לספר לנו שהיא ילד טרנסג’נדר, הרצפה נשמטה מתחתי. כפי שהבנתי במהירות, היא הייתה התגלמותה של התופעה דיספוריה מגדרית מהירה (ROGD): הורים ליברליים בעלי כוונות טובות, הכל נסיכותי וורוד בילדות, קופסה מלאה באביזרי לבוש מקושטים וחוסר סבלנות מוחלט לאנשים שראו את התספורת הקצרה שלה ולא יכלו שלא לראות בברור שהיא ילדה. זה הרי מובן מאליו! אבל כשהיא התחילה את התיכון, התינוקת הפמיניסטית המגניבה שלי הציגה את עצמה בתור “טומי”, ושוב, עוד קלישאה – המורים שלה וכל הנהלת בית הספר החליטו בשיתוף פעולה לקרוא לה “טומי” ו”הוא” בבית הספר, כאשר כל הזמן הם השתמשו בשמה האמיתי מולנו, ההורים היחידים שאי פעם יהיו לה.

עד היום, הבגידה של בית הספר עדיין מכעיסה ומתסכלת אותי יותר מהכל, כי – אזהרת ספוילר – לשיגעון הטרנס שלנו היה סוף שמח ומהיר באופן מפתיע. יום אחרי שהשנה הראשונה שלה בתיכון הסתיימה, הצעתי לקחת את בתי לקניות בגדי קיץ. היא נכנסה ישר למחלקת הצעירים בחנות כלבו מקומית, ובחרה כמה מכנסיים קצרים חמודים, עליוניות ובגד ים חדש של בנות. לא אמרתי כלום, אבל מאוחר יותר באותו לילה כמעט התמוטטתי מרוב הקלה ושמחה כשסיפרתי לבעלי על מסע הקניות שלנו. במשך ארבעה חודשים, חדר השינה שלנו היה המקום היחיד שבו יכולנו לדבר על הבת שלנו, תוך שימוש בשמה האמיתי ובלשון נקבה. זה היה מפלט מהתהלוכה המטורפת שציפו מאיתנו להשתתף בו בחוץ.

זה סיפור שסופר כאן פעמים רבות. המאמר שלי היום עוסק בעבודה בשטח שאני עושה כדי לנסות לשים קץ למדיקליזציה המיותרת והמזיקה של ילדים עם בעלי בריאות נפשית ואתגרים התפתחותיים נורמלים. בתי הרפתה מהנושא, אבל אני יודעת כמה ילדים והורים אחרים סובלים בגלל כת המוות מכחישת המציאות הזו שנקראת טרנסג’נדריזם.

***​*​*​*

​אני אקדמאית מצפון אמריקה הנמצאת בתחום לימודי נשים ומגדר, ואני מוגנת בזכות הקביעות שלי. כאשר נודע לי על המאמר פורץ הדרך של ליסה ליטמן ב-2018, נכנסתי לרשתות החברתיות כדי להאיץ באקדמאים אחרים לקרוא את המאמר ולתמוך בחופש האקדמי שלה, גם אם הם לא הסכימו עם המסקנות שלה. ניסיתי גם לעניין אנשים במה שהאמנתי שהיא נקודה פמיניסטית ברורה, והיא שעלינו לעודד בנות לאהוב את גופן המתפתח, ולא לפגוע בהן על ידי לבישת משטיחי-חזה (נ”ע: ביינדר) ובמקרים מסוימים גם “חבילה”, מוצר בהשפעה פורנוגרפית-משהו (נ”ע: מוצר הבנוי כאיבר מין גברי ונועד ללבישה מתחת לתחתונים). כמה טיפשי מצידי לחשוב שאלה היו דעות שאינן שנויות במחלוקת ושאדם מלומד יכול לחלוק!

אתם יכולים לנחש מה קרה אחר כך. כן, התנפלו עלי. במהלך שלוש השנים הבאות שוב ושוב הפכו אותי למטרה במדיה החברתית על הפשע של “טרנספוביה”. קראו לי בכל מיני שמות והוצמדו לי כל מיני מניעים מרושעים על ידי קוראי המחשבות האלה. שלחו לי מיילים פוגעניים והואשמתי בדעות שלא היו קיימות בראשי וב”מחיקת קיומם” של כמה אנשים עם אווטרים של אנימה. חברים אינטרנטיים ותיקים שלי הורידו עוקב בשקט או חסמו אותי; שמעתי מחברים אחרים שהיו קמפיינים בהם לחצו על העוקבים שלי לעזוב אותי כי אני “טרנספובית ידועה”. אפילו איבדתי ידידות של 30 שנה עם אישה שהחשבתי לחברה הכי טובה שלי בתחומי. זו אישה שפעם נזפה בי על כך ש”לא ניסיתי מספיק” להניק את בתי, ועכשיו היא לגמרי שותפה להתערבות רפואית אצל מתבגרים ולקטיעת חלקי גוף בריאים.

העיוותים המטורפים של התנועה הזו היו מצחיקים אם ההשלכות שלהם לא היו כל כך מחרידות. למרבה המזל, מאמינים אדוקים כמו חברתי לשעבר הם נדירים בעולם האמיתי.

מאז עזבתי לחלוטין את הרשתות החברתיות. תיבות התהודה שכולנו נופלים אליהן מעוותות באופן מדאיג ודוחפות את כולנו עוד ועוד לפינות אידיאולוגיות מוזרות שלעולם לא היינו נדחפים אליהן בחיים האמיתיים. אז, אחרי חמש עשרה שנים באינטרנט, התגנבתי החוצה ואל העולם האמיתי. ניהלתי שיחות עם אנשים אחד על אחד על טרנסג’נדריזם והסכנה שלה לצעירים. קיבלתי השראה מהדוגמה של Christopher Ellston, או BillboardChris בטוויטר שיוצא בפומבי עם נעלי הספורט הלבנות שלו ושלט, כדי לנהל שיחות אחד על אחד באופן אישי עם עוברי אורח על האידיאולוגיה הטרנסג’נדרית ואיך היא פוגעת בצעירים.

ראשית, התחלתי להעלות את הנושא הזה עם עמיתים במחלקה האקדמית שלי. בעשרות שיחות שקטות אחד על אחד במשרדים של אנשים, אף אדם אחד לא חלק עלי, לא קרא לי במילות גנאי או נזף בי על פשעי המחשבה שלי. רובם הודו לי שהעליתי את הנושא ואמרו דברים כמו, “אני מפחד שאם אשתמש במילה הלא נכונה עם סטודנט לתואר מתקדם יפטרו אותי”, או “אני כל כך שמח שהעלית את זה, כי חשבתי שרק אני לא מצליח להבין את התנועה הזו”. אפילו העליתי את הנושא עם עמית שיש לו ילד טרנס, והוא אמר שהוא מסכים איתי לחלוטין ומפחד לבריאותו ולרווחתו העתידית של בנו. כמובן שכך, יש לו עיניים ואוזניים, הוא אב לשני ילדים ויודע מקרוב שבני אדם הם, כמו יונקים אחרים, דימורפיים מינית. זה העולם האמיתי שרוב האנשים חיים בו, לא הבית האינטרנטי והלא כל כך כייפי של דמיון והעמדת פנים.

בהמשך, כאשר התכתבתי במייל עם חברים ומכרים, הייתי שואלת על בנותיהם. כמה השיבו לי שבנותיהם מאמינות כעת שהן בנים או שהן “א-בינאריות”. כשאמרתי להם שאני יודעת מה הם עלולים לעבור בגלל ההזדהות הקצרה של הבת שלי, ואמרתי שיש לי בעיות רציניות עם מה שאני רואה כמופע אינטרנטי של הדבקת בני נוער ופסיכוזה המונית, הם (כל אחד אחד מהם, כולם גברים) אמרו שהם מסכימים איתי ושהם שמחים לשמוע שהם לא לבד בכפירה שלהם. הם היו מבולבלים – כמוני, כולם ראו את עצמם ליברלים טובים ומקבלי אנשים, אבל הם לא חשבו שהילדים שלהם טרנסג’נדרים. חלקתי איתם את כל המשאבים הרגילים – האתרים והעבודות Genspect, טרנסג’נדר טרנד, 4th Wave Now, PITT, מאמרים מאת ליסה מרציאנו, ‘הנזק הבלתי הפיך’ של אביגיל שריר, ‘הטרנס’ של הלן ג’ויס, When Ideology Meets Reality ו-Material Girls של Kathleen Stock ו-“Gender” : A Wider Lens” פודקאסט עם סשה איאד וסטלה אומאלי. הרגעתי אותם שהם לא רעים או אנשים מלאי שנאה – הם רק אבות שאוהבים את בנותיהם וכנראה ידעו טוב יותר מאווטרים אנונימיים באינטרנט, בנוגע למה שהכי טוב לילדים שלהם. 

אני חושבת שזה משנה המון עבור חברים ליברלים, ובמיוחד גברים, לשמוע את זה מאישה שהיא פמיניסטית מקצועית. לאחרונה הרגשתי שאני סוג של “עדת יהוה” בתחום ביקורת המגדר: “מישהו כבר דיבר איתך על טרנסג’נדריזם היום?” אבל לא הייתי ממשיכה לעשות את זה אילולא אנשים לא היו מוכנים לדבר איתי (ותאמינו או לא, אני לא תמיד זו שמעלה את הנושא).

לאחרונה, ניהלתי את שיחות אחד על אחד עם נשים וגברים בקהילה שלי. חלקם הם אנשים שאני נפגשת איתם באופן קבוע – כמו החקלאי בדוכן בשוק, או הסטייליסט שלי, בעל חנות הספרים, מדריך הכושר או מורים מקומיים. חלק מהאנשים הללו ליברלים, חלקם שמרנים יותר וחלקם ימניים. אבל אתם יודעים מה? כולם מקשיבים, והם נפתחים ישר עם שאלות, ואז עוד שאלות, והשיחות האלה יכולות להימשך שעות. אף אחד בעולם האמיתי לא מאמין בחיי הפנטזיה האינטרנטים של כמה מבוגרים מופרעים, ולצערנו ההורים, גם כמה מילדינו השבריריים נפשית. רובם חשים הקלה לשמוע ש”אפילו פרופסור שמאל-ליברלית ממכללה פמיניסטית” חושבת שזה מטורף. אם יותר מאיתנו ידברו אחד עם השני, נוכל לבצע שינויים אמיתיים במועצות בית הספר ובקהילות שלנו כאשר אנו רואים שהאידיאולוגיה המגדרית שולחת שורשים.

רוב האנשים שצופים בתהלוכה הזו יכולים לראות שהמלך עירום. הרוב המכריע של האנשים רואה את המתרחש, והם רואים כמה זה מזיק לצעירים, למשפחותיהם ולחברה שלנו כשאנחנו מתבקשים למחוא כפיים לשקרים ולהשתתף בסיפורי בדיה מזיקים. בדיוק כפי שחלק גדול מהעצות ב-PITT מתמקדות בניתוק ילדים מהאינטרנט ועידוד להתחברות עם גופם האמיתי בעולם החומרי, כך אנחנו ההורים ומבוגרים אחרים צריכים לצאת ממשחקי הצרחות האינטרנטים ולהתחיל לדבר – ולהקשיב – לאנשים אמיתיים בעולם האמיתי. אנשים אמיתיים מכירים אדם אמיתי כשהם רואים אותו. הם יכולים לדעת מתי אתה כנה לגבי הדעות שלך, והם יותר מוכנים לחלוק את דעותיהם, אם הם חושבים שלא תנזוף בהם על השימוש במילה ה”שגויה”, או תבוז להם על כך שהם חולקים את מה שנאמר להם שהיא “דעה רעה”.

בינתיים, אתם יכולים למצוא אותי בשוק האיכרים, בפארק, בקמפוס, בספרייה, בבית הקפה ובאוטובוס, תוך יצירת קשרים אותנטיים עם אנשים אמיתיים בעולם האמיתי. אני ממליצה לכולכם לעשות את אותו הדבר, במיוחד אם אינכם הורים לילד בעל הזדהות טרנסית. רבים מהם מפחדים על הילדים שלהם מכדי שיוכלו להיות אותנטיים עכשיו, אז זה תלוי באחרים להפוך את העולם האמיתי לבטוח עבור אנשים אמיתיים, עם הרעיונות והדעות האמיתיים שלהם.