דחיה

קישור למקור. תרגום מאת נעמה עציץ

בני האהוב עזב לפני יותר משנה. אני זוכרת את הלילה האחרון שלו איתנו בצורה כל כך חיה. הלוואי והייתי יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו.

הייתי צריכה לתהות למה הוא הגיע מיד לארוחת ערב, בדרך כלל הוא מתעכב. הייתי צריכה לשאול למה הוא יושב איתנו בחוץ ולא אמר מילה. בדרך כלל הוא מאוד פטפטני ואי אפשר להשחיל מילה. יום קודם לכן הוא דיבר כמו האני הרגיל שלו. לא היו עימותים ושום דבר חריג לא קרה לאחרונה.

לאחר ארוחת הערב, קטפתי ענבים מהגפן שגידלתי בחצר. הענבים היו כל כך מתוקים וטובים. עודדתי אותו לאכול אותם, אבל הוא הניד בראשו ושתק. זה היה יוצא דופן עבורו. בדרך כלל הוא מאוד הרפתקני ונלהב לגבי כל הדברים שגידלתי בגינה שלי. איך הייתי אמורה לדעת שדחיית הענבים היא סימן?

השנה אפילו לא קטפתי את הענבים, נתתי להם לנבול. זה היה כואב מדי. לא עלה בדעתי שהבן שלי יעזוב ולא ירצה לראות אותנו שוב. הדחייה הזו שלנו היא סכין ללבי.

כל יום אני מתעוררת עם תקווה לחדשות שיספרו שהסיוט הטרנסי-רפואי הזה יסתיים, והבן שטוף המוח שלי ייצא מהטרנס המגדרי שלו. בחלק מהימים החדשות מרגישות מעוררות תקווה, אבל מייאשות בימים אחרים. זה נראה כמו שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה.

לפני כמה ימים נהגתי ברכב, הסתכלתי סביבי וחשבתי, האם אלו באמת החיים שלי? זה מרגיש כאילו אני חיה בסרט מדע בדיוני. אני לא בטוחה מה אמיתי ומה מזויף. אני מתחילה לפקפק בזיכרונות שלי. האם הייתי אמא טובה? האם זה באמת היה בית שמח? האם באמת היינו קרובים? האם אני זוכרת הכל נכון?

למדתי שנושא המגדר הוא עניין אחר, שהבן שלי משתמש בזה כתירוץ כדי לגלות מי הוא והוא זקוק למרחק. הוא נאלץ להיפרד מהוריו בדרך היחידה שידע. כעת אני תוהה האם בזה שעמדתי על שלי – דחפתי אותו אל מחוץ לדלת. האם הייתי צריך להיות יותר סימפטית? מה הייתי צריכה לעשות אחרת? לא יכולתי לחיות בשקר.

המוח שלי משחק בי. אני רק רוצה שהסרט יגמר.

אני מוצאת את עצמי לבד. כל כך קשה להיות עם חברים כשכולם חושבים שהכל נורמלי. המצב רחוק מלהיות נורמלי. הם מקבלים את כל השינויים החברתיים החדשים ומנסים לגרום לילדיהם להיות גאים בהם על ידי זה שהם משתפים פעולה עם המגמות המגדריות החדשות של הדור הזה. רוב הילדים שלהם טוענים שהם סוג של קווירים, אבל הם הטרוסקסואלים.

ההורים חושבים שהם מתקדמים והם לא רואים את הסכנה – שגם הילדים שלהם עשויים לבחור בדרך הטרנסית. אני מרגישה נשפטת על כך שהבן שלנו עזב, ואני לא רוצה לדבר איתם על זה. אני כבר לא יכולה לחוש חיבור עם האנשים איתם נהגתי לבלות. בעלי לא נותן לזה להפריע לו. הוא מעודד אותי לבוא למפגשים, אבל אני לא יכולה. אני בוחרת בבידוד. לא מתוך מסכנות, אלא מתוך הגנה על עצמי ועל הצרכים שלי.

היום הוא יום ההולדת שלי. אני נורא מתגעגעת לבן שלי. כל חג הוא תזכורת נוראית לנוכחות החסרה שלו, אבל החלטתי להפסיק לרחם על עצמי, להמשיך הלאה ולמצוא את השמחה בחיי היום יום.

עליי כעת לבטוח בכך שעשיתי את הכי טוב שיכולתי ונתתי לבן שלי בסיס טוב. אני חייבת לחכות שהבן היקר שלי יחזור לחיי. אני אבחר לחשוב לא האם הוא יחזור – אלא מתי. ואהיה סבלנית, עד שהבן האובד שלי ישוב.