מערכת של זיהוי עצמי מגדרי תעמיד נשים בסיכון

מצב זה יהווה איום על מרחבים חד-מיניים ואוטונומיה פוליטית נשית

מאת: כריסטינה האריסון, פעיל טרנס פוליטי. 3 ביולי 2018, תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור: https://www.economist.com/open-future/2018/07/03/a-system-of-gender-self-identification-would-put-women-at-risk

הערת המתרגמת: כריסטינה הריסון הוא גבר מלידה שעבר ניתוח לשינוי מין. ההתייחסות אליו בכתבה המקורית היא בלשון נקבה, בתרגום אני מתייחסת אליו כגבר, בהתאם לזהותו המקורית.

כריסטינה הריסון עובד עבור שירות הבריאות הלאומי והינו תועמלן פוליטי וטרנסקסואל לאחר ניתוח. הוא טוען שהמעבר ממערכת של הכרה משפטית מגדרית אל עבר מערכת של הצהרה עצמית יכשיל חלק מהצעירים הפגיעים, יערער הגנות מבוססות-מין על נשים ויפגע בטרנסים עצמם.

למרות הנסיגה המסוימת בהצהרות קודמות, מציעה ממשלת בריטניה השמרנית להמשיך ברפורמה של חוק ההכרה המגדרית (2004 GRA), עם תמיכה ממפלגת הלייבור באופוזיציה ותנועת מיינסטרים טרנסג’נדרית החדורה במה שרבים רואים כאידיאולוגיה מגדרית בלתי סובלנית ואפילו פונדמנטליסטית. זה הוביל לשורה שלמה של חששות, במיוחד של נשים ושל מספר הולך וגדל של טרנסקסואלים. התווית “טרנסג’נדר” והמונחים “גבר טרנס” ו”אישה טרנסית”, הם מונחים מעורפלים עבור אישה ביולוגית שמזדהה כגבר וזכר ביולוגי שמזדהה כאישה. זוהי קטגוריה הרבה יותר רחבה, מעין מונח הכולל בתוכו גם טרנסקסואלים וגם גברים המזדהים כנשים אך רוצים לשמור על גופם הגברי, אנשים שהם “נזילים מגדרית” (מזדהים כנשים בימים מסוימים וגברים בימים אחרים), וכן אנשים שבעבר היו ידועים כגברים “קרוס דרסרים”, שחלקם בעלי פטיש לבגדים ולגוף נשיים.

אולי אתם יכולים להתחיל להבין את החששות של נשים רבות כאשר הזדהות פשוטה כ”אישה” מיושמת יותר ויותר בפועל, אם לא בחוק, ופירושה היא האפשרות לגשת למרחבים הפרטיים של נשים ונערות, מרחבים שהיו בעבר חד-מיניים, למשל שירותים, מרכזים לנפגעות אונס וכד’. אנו מודאגים מטבען של ההשפעות, השיטות וההשלכות שבלב תנועת אידיאולוגיית הטרנס הזו. אנו גם מתנגדים לכל הצעה שתביא לכך שגבר יוכר כאישה על פי חוק על בסיס  הצהרה עצמית פשוטה שהוא כזה, ולהיפך.

אפשרות זו תעגן בחוק אידיאולוגיה מגדרית קיצונית למדי, ולמעשה הדברים יסתכמו בהגדרה מחודשת מקיפה של מה זה להיות נקבה, או זכר. השינויים הללו, לאחר אלפי שנים של הגדרות מבוססות מין, מתרחשים במינימום פיקוח פוליטי. הדיון הציבורי לגביהם מעוכב בכוונה על ידי אווירה רעילה וסמכותנית שבה נעשו ניסיונות רציניים, חוזרים ונשנים, להשתיק ולהדוף קולות התנגדות, במיוחד של נשים. זאת למרות ההשלכות העצומות על נשים וטרנסקסואלים, כמו גם על הפוליטיקה הדמוקרטית ועל לחצים תרבותיים יומיומיים.

הטענות לטרנספוביה לא מושמעות רק נגד מי שבאמת שונא טרנסים, אלא שמילה זו משמשת כיום כלפי כל מי שמעז להתנגד לטענות האידיאולוגיה הזו או שתומך בזכויות מבוססות מין. להיות מתויג כטרנספובי יכול להוביל להטרדה ולפגיעה במוניטין ובקריירה. הפחד הזה משפיע מאוד על הנכונות של אנשים לדבר. אין זה מקרי שיש רק חבר פרלמנט אחד שאני מודע לו ואין אף פרלמנטרית אחת, שהטילו ספק בפומבי בהקשר להיבט כלשהו של ההצעות השנויות במחלוקת הללו. זה הוא לא דבר בריא לדמוקרטיה ולא משרת טוב טרנסים.

פחדים דומים כנראה כבר משפיעים על הנכונות והיכולת של ארגונים להשתמש בפטורים (נ”ע: במקרים יוצאים מן הכלל) שנקבעו בחוק השוויון משנת 2010. זה (נ”ע: קיום הפטורים) משקף את זה שנשים כמין הן קבוצה מוחלשת ופגיעה ומקיים את זכותן למרחבים ולשירותים חד-מיניים. מקלטים לאלימות במשפחה, למשל, הם מקומות שבהם נשים וילדיהן יכולים למצוא מקלט לאחר תקיפות, המבוצעות כמעט תמיד על ידי גברים. שורדות אלימות רבות סוברות שיש להשתמש בחוק השוויון בנסיבות אלה, משום שנוכחותם של אנשים שנולדו זכרים, ואין זה משנה כיצד הם יזדהו מאוחר יותר, תגרום לרגרסיה ואפילו תמנע את החלמתן.

נשים רבות שעובדות עם חלק מהנשים והנערות הפגיעות ביותר בחברה שלנו, חוששות גם מפני גברים טורפים, שלעתים קרובות עושים מאמצים רבים כדי להשיג גישה לנשים פגיעות ועלולים לנצל לרעה את הרעיון של זהות עצמית מגדרית ואת היתרון החדש שמאפשר להיות טרנס מבלי לעבור שינויים פיזיים (עם הורמונים או ניתוח) או לשנות התנהגות. במילים אחרות, זכרים ביולוגיים יכולים להיראות, להישמע ולהתנהג בדיוק כמו גברים ממוצעים, אבל הם יוכרו כנשים טרנסיות אם זה מה שהם יטענו. מה יכול להועיל יותר מכך לגבר טורף המבקש להתחזות לאישה טרנסית? למעשה, התעללות כזו כבר התרחשה. בשנת 2012 כריסטופר המברוק תקף נשים בשני מקלטים לחסרי בית בטורונטו, הוא השיג גישה באמצעות טענה כוזבת שהוא אישה טרנסית. חוק המדינה השתנה מוקדם יותר באותה שנה כך שישנה הכרה בזהות מגדרית על בסיס הצהרה עצמית. ב-2014 נמצא המברוק אשם בתקיפה מינית ובהטרדה פלילית.

הממשלה הצהירה לאחרונה כי למרות הצעותיה לרפורמת GRA, חוק השוויון יישאר על כנו. בתיאוריה, מדובר בחוק השומר על הזכות להציע מרחבים ושירותים חד-מיניים, בתנאי שהם נותנים מענה מידתי לצורך לגיטימי של קבוצה מוגנת (כגון נשים). עם זאת, ניצחון של הצעת החוק יחליש את קולם של הטרנסים הפרגמטיים, אלה הרואים צורך לאזן בין האינטרסים של קבוצות שונות, ויחזק את קולם של פעילי הטרנס המבקשים למנוע מנשים מרחבים ושירותים המופרדים לפי מין. הצעה זו תחליש עוד יותר את מושג המין הביולוגי, ותכפיף אותו לקטגוריה תרבותית ופוליטית: מגדר.

למרות שפעילי טרנס אוהבים לטעון שזיהוי עצמי מגדרי משפיע רק על טרנסג’נדרים ולכן אין על זה ויכוח, זה פשוט לא נכון. זיהוי עצמי מגדרי חורג הרבה מעבר לכיבוד זכותם של אנשים להאמין במה שהם רוצים; להתלבש, לפעול או לבטא את זהותם כפי שהם רוצים. קבוצות רבות של זכויות טרנסג’נדריות, תומכים וטרנסים בולטים מבקשים לתבוע את כל זכויות המין שאיתו הם מזדהים מגדרית. זוהי דרישה פוליטית וחברתית שמשפיעה על כולם, אבל במיוחד על נשים, הומואים וטרנסקסואלים.

ניתן להשתמש באנלוגיה של זהויות דתיות. בצד הדמוקרטי-ליברלי, אנשים יכולים להאמין באלוהים ובטקסט קדוש, להתלבש ולסגוד כרצונם, ולהיות מוגנים בחוק מפני אפליה. עם זאת, הם לא יכולים להתעקש שכולם יצמדו לאמונות הללו, או להפוך את הטקסטים הקדושים שלהם לחוקים שעלינו לציית להם.

הזדהות עצמית מגדרית משפיעה על המרחבים החד-מיניים של נשים ועל האוטונומיה הפוליטית של נשים, במיוחד בכל הנוגע לזכותן של נשים כמין לארגן באופן עצמאי את ההתנגדות שלהן לסקסיזם ולמיזוגניה. אולי באופן העמוק ביותר, זה משפיע על זכותן של נשים להגדיר את עצמן. נשים רבות אינן רוצות להיות מוגדרות, שוב, על ידי אותן הנורמות המגדריות שקיפחו אותן מלידה: פסיביות, התאמה חסרת אנוכיות אל הזולת (בעיקר אל גברים), ענווה, הישמרות, להימדד על פי מראה ולא על פי מעשים וכד’. אלו נורמות המגבילות ומשפילות נשים. רבים מאיתנו עומדים על כך שבבסיס, נשים הן בנות מין מסוים עם ביולוגיה וסוציאליזציה משותפת. מין ביולוגי הוא אמיתי והוא הבסיס של הזן שלנו.

איך נוכל למצוא דרך לצאת מהמבוי הסתום הזה? נראה לי שיש הכרה רווחת בכך שהמערכת הנוכחית של הכרה משפטית באנשים טרנסים היא מסורבלת באכזריותה, לא מספיק תומכת ולעתים משפילה, אך יש דרכים לשפר אותו תוך שמירה על מערכת אבחונית, למשל באמצעות התייחסות מוגברת לצרכים של טרנסים, הגנה על צעירים שלעתים קרובות טועים בנוגע לזהותם (מחקרים מראים ש- 60-90% מהילדים המזדהים כטרנסים מפסיקים לעשות זאת לאחר גיל ההתבגרות) ובאמצעות כך שנהיה ראויים לביטחונן של הנשים.

עלינו להכיר בכך שיש כאן שתי קבוצות מוחלשות. עלינו להגן על אספקת שירותים ​​חד-מינית לנשים, להכיר בזכותם של כולם לפרוץ את נורמות המגדר המגבילות, ובמקביל לפעול לשיפור החיים, המערכות והשירותים של טרנסים בדרכים שאינן מערערות נשים. על ידי התבטאות נגד פונדמנטליסטים משני הצדדים, נוכל לנהל דיון שיוויוני, מקיף ופרגמטי, למצוא פתרונות המקובלים על כולם ודרך משותפת לצעוד בה קדימה אל מחוץ לחרפה הנוכחית.