סיפורה של משפחה אחת

24 באפריל, 2023, תרגום מאת נעמה עציץ.

מקור: https://pitt.substack.com/p/one-familys-story

בזמן שאני יושבת כאן וכותבת לכם, בתנו בת ה-18 אורזת את כל הדברים שלה. היא אומרת שהיא לעולם לא תדבר איתנו יותר.

איך הגענו למקום הבלתי נתפס הזה, לסוף כה טרגי במשפחתנו?

בתי, שגדלה באופן פריבילגי יחסית, תמיד הייתה ילדה מוכשרת, אך בגיל ההתבגרות היו לה גם קשיים חברתיים. הייתה לה חברה טובה אחת לאורך כל בית הספר היסודי. בחטיבת הביניים היא יצרה לה סוף סוף קבוצת חברות נחמדה. עם זאת, באותו הזמן, אני, אמה, התמודדתי עם דיכאון משמעותי ולא יכולתי לעבוד או לספק את צרכיה מבחינה רגשית. בנוסף, עברנו פעמיים דירה  בתקופה הזו. אני מאמינה שהייתה לכך השפעה משמעותית על היציבות שלה.

הבת שלי התחילה את התיכון עם תקוות גדולות ונראה היה שהיא משגשגת. היא הצליחה בלימודים ובכיתה ט’ היא זכתה בפרס על השתתפותה בחוג הדיונים. עם זאת, כאשר היא התחילה את השנה השנייה שלה הייתה לה נסיגה, היא הסתגרה בחדרה והפכה אובססיבית לטלפון שלה. נבהלנו מהדיכאון הגובר שלה, אז מצאנו לה מטפלת. בתנו אובחנה עם דיכאון מג’ורי והופנתה למרכז בריאות הנפש באוניברסיטת קליפורניה – דייויס, שם היא אובחנה עם חרדה, הפרעת קשב וריכוז ודיכאון. היא גם סבלה מהפרעת אכילה כפייתית. בתקופה זו היה נראה שהיא מסוכסכת איתנו, הוריה, ושהיא מטילה ספק במגדר שלה.

בעקבות החמרה בדיכאון, רשמנו אותה לתכנית חוץ אינטנסיבית שכללה מטפל, קבוצת מתבגרים בגילה ופסיכיאטר. נראה היה שמצבה משתפר, אבל אז הגיעה הקורונה והיא שוב נסוגה אל עולם מקוון, שקעה בפלטפורמת ‘דיסקורד’, באנימה ומי יודע בעוד אילו אתרים. היא אמרה לי שבאינטרנט היא גילתה מה באמת קורה איתה. היא התחילה לסרב ללכת לבית הספר והתחילה לבלות עם ילד טרנסג’נדר, אני חושבת שזה היה דרך קבוצת להט”ב בבית הספר. 

כשהיא הייתה בכיתה ו’, אחרי שצפינו במחזמר ‘אוון הנסן היקר’, היא יצאה מולי מהארון בתור לסבית ואני תמכתי בה לחלוטין. מאוחר יותר, בתיכון, כשהיא הכריזה על זהותה הטרנסית ניסיתי גם כן לתמוך, חשבתי שזה הדבר הטוב ביותר לעשות. ניסינו לתמוך בה תוך שימוש בשם ובכינויים המועדפים עליה. אפילו שילמנו על הקטנת חזה כי היה לה חזה מאוד גדול. אני מרגישה אשמה על זה שלא דאגתי ללמוד על הנושא. היא הייתה כל כך כעוסה ולוחמנית והיא שנאה אותי באותו הזמן, אז ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי בהתחשב בנסיבות.

 בסופו של דבר הבת שלי הלכה לקולג’. חצי שנה אחר כך היא הודיעה לנו שהיא עומדת להתחיל לקחת טסטוסטרון מכיוון שזה מה שהמטפלת שלה כתבה שעליה לעשות. (המטפלת מעולם לא דיברה איתנו על זה או על קשיי המגדר שלה).

כחודש לאחר מכן, הודיעה לנו בתנו שבמהלך חופשת סמסטר האביב היא תעבור כריתת שד כפולה. אנו נבהלנו מההתפתחות הזו וניסינו להאט את קצב הדברים. בזמן שהמשכנו לשלם לה את שכר הלימוד, המגורים והאוכל – הורדנו אותה מהביטוח שלנו, הפסקנו לה את טיפול הזום השבועי, לקחנו ממנה את המכונית שלנו והפסקנו לשלם על הטלפון שלה. יצאנו מדעתנו מרוב הלם ודאגה וקיווינו שהמעשים שלנו יעזרו לה להבין מה זו באמת אחריות של מבוגרים.

אולם בתוך שבוע היא הצליחה להשיג תשלום עבור הטלפון שלה ולקבל ביטוח בריאות, אז סביר להניח שהיא תוכל להמשיך ב”טיפול” שלה. היה לה שפע של “סיוע” זמין, כך שהיא תוכל להרוס את גופה ולהתנתק ממשפחתה.

אני מלאת ציפייה לקבל ממנה יום אחד טלפון שבו היא תספר לי על ביטול המעבר המגדרי שלה. מי יודע באיזה מצב רגשי היא תהיה, אבל לא משנה מה יהיה מצבה או מה היא עשתה – אנחנו אוהבים אותה ותמיד נאהב. אנו נאסוף את השברים, נסייע לה ונקווה לטוב. הבת שלנו הסכימה לפגישות טיפול משפחתיות פעמיים בשבוע ואנו אסירי תודה על האפשרות לשמור על קו תקשורת פתוח. עם זאת, לעת עתה, אין לנו ברירה אלא לאפשר לה לעשות את הטעויות משנות החיים הללו ולקוות שעמוק בתוכה היא יודעת שאנחנו אוהבים אותה ללא תנאי ושאנחנו נהיה כאן בשבילה ונחכה לה, לא משנה מה.