ההומופוביה החדשה

מאת בן אפל, ניוזוויק. המקור כאן.

יש גרסה חדשה ומפחידה להומופוביה המופצת בארה”ב, אשר מתחפשת לאקטיביזם להט”בי. עבור אנשים הומוסקסואלים בוגרים כמוני, זה ברור שהאקטיביזם הזה לא מקדם שוויון עבורנו אלא למעשה מחבל באפשרות שלנו לחיות בשלום בחברה. למעשה, הוא מאיים על קיומנו הממשי.

נעשיתי מודע להומופוביה החדשה הזו בקיץ של שנת 2017, כשעשיתי התמחות  בארגון זכויות להט”בי גדול. באותו ינואר, נרשמתי לאוניברסיטת קולומביה כדי להשלים את התואר הראשון שלי, מטרה שדחיתי כבר כעשור. אחרי שהתנדבתי לקמפיין לשוויון בנישואין במרילנד ולאחר מכן לקמפיין לזכויות טרנסג’נדרים, השאיפה שלי הייתה להיות כתב ואקטיביסט לצדק חברתי.

ההתרגשות שלי לגביי ההתמחות התחלפה מהר לשילוב מחליא של פחד ובושה. למדתי מהר מאוד שאני לא הסוג הנכון של “קוויר”. הייתי גבר הומו “סיס” (קיצור של המילה “סיסג’נדר”, מילה שאפילו לא שמעתי עליה לפניי שתויגתי בה, בדר”כ כעלבון) – במילים אחרות, אדם פריבילגי ומיושן, נחלת העבר. אחריי הכל, היו לי הזכויות שלי: הזכות להתחתן, הזכות לשרת בפתיחות בצבא, הזכות להשתלב לתוך החברה ה”סיסהטרונורמטיבית”, הפטריארכלית, המדכאת הזו. הגיע הזמן לפנות את הדרך לדור חדש של “קוויר”, אחד שהיה לו קשר חלש מאוד לזכויות מבוססות מין, וקשר הרבה יותר חזק עם ביטול מוחלט של מין ומיניות.

באותו הזמן השתמשתי בכל כך הרבה אנרגיה נפשית כדי לזכור את כל לשונות הפנייה של הקולגות שלי וכל העקרונות הפרוגרסיביים החדשים מתוך הפחד שיגנו אותי בחריפות במידה ואפשל, לא הייתה לי אף אפשרות לחשוב או לתשאל בצורה ביקורתית את העקרונות הללו או את מקורן. למזלי ובצירוף מקרים נדיר, בסמסטר הבא נרשמתי לקורס שנקרא “היסטוריית הלסביות וההומואים בארה”ב” שהמרצה שלו היה ההיסטוריון הידוע ג’ורג’ צ’ונסי. בקורס הזה התרבות בה נתקלתי בהתמחות שלי – בקמפוס האובר-פרוגרסיבי והאובר-“קווירי” באוניברסיטת קולומביה – לפתע התחלתי להבין מה מתרחש.

בקורס הזה למדתי על תאוריה קווירית, תחום אקדמית מעורפל המבוססת בעיקר על כתביו של מישל פוקו, שהאמין שהחברה מקטלגת אנשים – זכרים או נקבות, הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים כדי לדכא אותם. הפתרון שהציע היה לערפל – או “לעשות קווירי” – את הגבולות בין הקטגוריות הנ”ל. ה”קוויריות” הזו השתלטה על השיח על ניתוח של מגדר ומיניות באוניברסיטאות.

עם השגשוג של המדיה החברתית שמפיצה את העקרונות האידיאולוגיים מהר יותר מכל מוסד דתי בהיסטוריה, אקטיביסטים אקדמיים יכולים לרדד את התאוריות הללו לפיסות מידע פשוטות לעיכול ולהפצה, במיוחד בפלטפורמות כמו טוויטר, טאמבלר ועכשיו גם טיקטוק. וכך, לפתע, יש לנו עלייה חדה בכמות הילדים והנוער הטרנסג’נדרים וה”א-בינאריים”. אנשי התאוריה הקווירית מתעקשים שלערער את הקטגוריזציה שנכפתה על אנשים צעירים – לדוגמה: המין ש”תויגו” בלידה – הוא הביטוי האופטימלי של עצמאות, ויתר על כן, המפתח לשחרר את החברה ממערכת שנבנתה בעיקר ע”י גברים לבנים סיסג’נדרים (עזבו את ההישגים של נשים ומיעוטים אתניים).

זה לא היה משהו שאמור להדאיג אותנו אם ע”י אימוץ של הזהויות החדשות הללו, אנשים צעירים היו רק משחקים עם הגבולות של ביטוי מגדרי – משהו שהומואים, לסביות, פמיניסטיות, מרבית הליברלים ואפילו שמרנים רבים קיבלו כבר לפניי שני עשורים בתחילת המאה ה-21. אבל הרבה בנים (ילדים ונוער) לא עוצרים רק בלצבוע את הציפורניים שלהם והרבה בנות עושות יותר מלעשות תספורת קצרה ולשחק כדורגל. בתדירות שרק הולכת וגוברת, הילדים הללו מקבלים חסמי הורמונים, הורמונים של המין השני וניתוחים בלתי ניתנים להיפוך, ובו בעת מקבלים עידוד בקהילות אונליין, ואח”כ המדיה המיינסטרימית, ועכשיו גם השלטון הנוכחי (ממשל ביידן-האריס).

במקרים חריגים, מדיקליזציה היא הצעד הנכון עבור נוער לא-קונפורמי מגדרית, זה המאובחן עם דיספוריה מגדרית – אלו עם “אי תאימות חדה בין המגדר המורגש\המבוטא לבין המגדר המקושר למין שלהם שנמשכה לכל הפחות 6 חודשים”, כפי שה-DSM-5 מתאר, הוא אמור להופיע בגיל צעיר מאוד, לגרום למצוקה ולא להראות סימני הפחתה ללא התערבות רפואית. אבל לפי עשרה מחקרי מעקב על ילדים ונוער עם דיספוריה מגדרית מרביתם (כ-85%) מחלימים מהדיספוריה המגדרית תוך כדי או אחרי גיל ההתבגרות – כלומר, הם מתחילים להרגיש בנוח עם המין שלהם ולא מזדהים יותר כבני המין השני.

ומה עוד מצאו אותם מחקרים? שמרביתם הזדהו כהומואים, לסביות או ביסקסואלים בבגרותם.

אפילו ללא המחקרים הללו, רוב ההומואים והלסביות יכלו להעיד זאת על עצמם. אי-תאימות מגדרית, אחריי הכל, היא מאוד נפוצה עבור רובנו בילדות. אני, למשל, הוטרדתי ללא הרף בבית הספר היסודי בגלל הנשיות שלי. “אתה בן או בת?” חברי לכיתה היו לועגים, כשעוד לא זרקו בי את מילת ה-F הכה יעילה בת שש האותיות (F*gg*t). כילד המסתובב בחצאיות הפרחוניות של אחיותיי הגדולות, דמיינתי את עצמי לעתים קרובות גם כנערה. אפילו בבגרות, מדי פעם, אם כי לא לעתים קרובות, אני חושב על עצמי כבן המין השני, חוויה שאני משער שהינה די שכיחה לגברים הומוסקסואלים. אחרי הכל, הנטייה הטבועה בנו מעניקה לנו את היתרון של תפיסת החיים דרך עדשה דו-מגדרית. אבל גדלתי להיות גבר מותאם היטב, מצליח, אפילו גברי, שמרגיש נוח במינו ולבסוף – ולמרות ההשפעות ארוכות הטווח של בריונות ושל ילדות שעברה בפונדמנטליזם דתי נגד הומואים – עם ההומוסקסואליות שלי.

כמובן שהימין הקיצוני הדתי נשאר בגדר איום, ואני, כמו כל הומוסקסואל אחר, עדיין יכול להיעקץ מהשמצות נגד הומואים ויכול לחשוש מהאיום של אלימות במרחבים פחות מקובלים. אבל היום אני חושש באותה מידה מהאקטיביסטים הרדיקליים שפעם השתוקקתי לחקות, פעילים שדוחפים אג’נדה רגרסיבית ואנטי-ליברלית שמגבירה סטריאוטיפים מגדריים, ממעיטה בחומרת המדיקליזציה ארוכת הטווח ובסופו של דבר מבקשת לבטל את הזהות שלי – ללא מין, אין הומוסקסואליות. כיום, המרחבים הפחות מקובלים עבור אנשים כמוני הם, מכל המקומות, היכלי ארגוני זכויות להט”ב, שבהם האיום אולי אינו אלימות אבל הוא בכל זאת סטיגמטיזציה ובושה נוראים.

כשדיברתי לאחרונה על הנושאים האלה עם מומחה אחד מיני רבים לבריאות הנפש ללהט”ב בפרט, הסתבר שיש להם חששות רציניים לגבי החיפזון של המעבר לטיפול רפואי לנוער בארה”ב – הדהים אותי שאם פעילים רדיקליים יכולים לשכנע מספיק אנשים שמין ביולוגי הוא שקר, ש”נשים טרנסיות הן נשים” ו”גברים טרנסים הם גברים”, אז הדרך למחיקה מלאה של הומוסקסואלים שאינם מתאימים לתפקידי מגדר תהיה סלולה במלואה.

אולי שמעתם סיפורים על הורים במצוקה שילדיהם הודיעו לפתע על הדהות כטרנסג’נדרים. אולי את\ה אחת\ד מהם. פעילים שמצדדים בהתערבות רפואית שואלים לעתים קרובות את ההורים הללו שאלה חולנית: “האם הייתם מעדיפים שתהיה לכם בת טרנסית או בן מת?” אבל השאלה האמיתית צריכה להיות, “האם אתה מעדיף שתהיה לך בת טרנסית או בן הומו נשי?” אני חושש שעבור רבים, אם היו כנים, התשובה תהיה הראשונה.

הגיע הזמן שארגוני זכויות הלהט”ב ייענו למספר ההומואים, לסביות והטרנסים ההולך וגדל שמשמיעים אזעקה על מדיקליזציה של הומוסקסואליות על ידי פעילים קווירים רדיקליים. והגיע הזמן שהאמריקאים ישאלו את עצמם, למרות כל ההתקדמות שעשו הומואים ולסביות במדינה הזו בשנים האחרונות, כמה נוח להם באמת עם הרעיון לגדל בנים הומואים נשיים ובנות לסביות גבריות. עצם קיומנו תלוי בכך.