למטפל של בתי: טעית

הופיע במקור כאן.

הערת המתרגמת: אני מתייחסת למטפל בלשון זכר, אבל לא ברור מהפוסט באנגלית אם מדובר במטפל או מטפלת.

עברו כמה חודשים מאז הפגישה האחרונה מתוך ארבע שערכת עם בתי. בפגישה השלישית הוזמנתי להשתתף בדיון בהשפעת הטסטוסטרון על הגוף הנשי. חייכת ברוגע בעודך מציג לנו שקפי פאוורפוינט, מסביר שאברי הרבייה של בתי יתכווצו, שהיא תגדל זקן, שקולה יעמיק ושה”פאלוס” שלה יגדל. ישבתי והקשבתי, גייסתי את כל כישוריי כפסיכולוגית קלינית כדי לא להתפרץ עליך לעיני בתי השבירה והפגיעה בת ה-17.

בין הפגישה השלישית והרביעית (האחרונה) עם בתי שוחחנו רק אתה ואני. במהלך שיחה זו אני מניחה שהבנת שהאמא הזו והמשפחה הזו לא ימסרו בקלות את ילדה הזו לידי שירותי המעבר המגדרי, מה שלא יהיו, שאליהם היית מוכן להפנות אותה אחרי לא יותר משלוש פגישות בנות 45 דקות.

שאלתי מה בדיוק גרם לך להשתכנע שמעבר מגדרי רפואי הוא מה שיקל על מצוקתה של בתי. אמרת “יש לו דיספוריה מגדרית”. השבתי: “יש לה הפרעת אכילה, דיסמורפיה גופנית והפרעת קשב וריכוז. לכל אלו יש מאפיינים משותפים עם דיספוריה מגדרית. למה שלא תאבחן ותטפל בכל אלו לפני שתפתח בהתערבות רפואית?”

שאלתי אותך מה יקרה אם בתי תיטול טסטוסטרון, תעבור את כל השינויים הגופניים האלה אבל הדיספוריה שלה לא תחלוף. מה אם רגשות התיעוב העצמי, הניתוק, החרדה, הדיכאון והנזק העצמי יחריפו? נראית מזועזע מהשאלה שלי והשבת לי שרוב בני האדם המבצעים מעבר מגדרי מרוצים מהתוצאה ואינם מתחרטים. שאלתי היכן אפשר למצוא מאמרים המציגים מחקרי אורך שעברו ביקורת עמיתים ושמראים שאשרור ותמיכה במעבר מגדרי חברתי ורפואי גורמים למטופלים להפוך לנערים ובוגרים מאושרים ומתפקדים. אמרת שבשמחה תשלח לי קישור. מעולם לא שלחת.

אמרתי בבירור ואף בתקיפות שאשרור זהות מגדרית זכרית לא יהיה במוקד הפגישות הבאות, ובמקום זה תעזור לה לבחון את חוסר הנוחות שלה בגופה הנקבי שעומד לסיים את התפתחותו. תשוחח איתה על החרדות, הדיכאון, היכולת השכלית הגבוהה שלה, תחושת הזרות שלה מבני גילה בבית הספר התיכון התחרותי שלנו, ועל השפעת מגיפת הקורונה בתקופה כה חשובה בחייה. במילים אחרות, דרשתי שתפעל לעצור את רכבת המעבר המגדרי.

כשאני נזכרת בשיחה הזו אני מרגישה בדיעבד תחושת אימה, כיוון שזה היה לפני שידעתי שאיגודים מקצועיים של רופאים ומטפלים, החוק ואנשי מפתח בפוליטיקה המקומית והארצית אימצו גם הם את מודל אשרור הזהות המגדרית, ולו רק למען מטרותיהם האישיות והפוליטיות. באותו זמן לא הייתי מודעת לכך שהיו כאלו שדיווחו לרווחה על הורים שסירבו לפנות לילדיהם בשמם הנבחר וכינויי הגוף המועדפים שלהם. במובן מסויים אני שמחה שלא ידעתי כי אני מאמינה שהעקשנות שלי הצילה את חיי בתי. איני מצטערת על איך שנהגתי.

עם המון אהבה ללא תנאים, פסיכותרפיה אמיתית, טיפול נפשי טוב וכמה שינויים נחוצים בחייה האישיים והחברתיים, בתי צומחת והופכת להיות צעירה משונה, שנונה ולא קונפורמית למגדר. היא אבלה על אובדן העיסוק בניסיון לשנות את גופה באופן תרופתי וניתוחי למשהו שלעולם לא יהפוך אותה לזכר. היא לא תצטרך לחיות את שארית חייה בגוף מעוות. לא תסבול מנרתיק יבש וקמל, לא מזקן והקרחה גברית. לא משינויים בלתי הפיכים במיתרי הקול ולא מדגדגן מוגדל וחשוף. אתה קורא לזה פאלוס, אבל היא לעולם לא תשתין או תפלוט זרע מהדגדגן שלה. זה בלי אפשרי מבחינה אנטומית.

דבר חשוב ביותר שלמדנו במהלך הטיפול הוא שבתי, בדומה לצעירות וצעירים רבים המכריזים על זהות טרנסית בגיל ההתבגרות, נמצאת על ספקטרום האוטיזם. היא אובחנה על ידי פסיכיאטר מומחה בילדים ובני נוער וכעת לומדת להבין איך היבטים מסויימים של האוטיזם שלה גרמו למיקוד יתר בזהות מגדרית כדרך להסביר ולהתמודד עם מה שהקשה כל כך על חייה בחטיבת הביניים ובתיכון. היא לומדת להשלים עם המוזרות החברתית שלה, עם תחומי העניין יוצאי הדופן שלה ובכך היא תהיה מוכנה יותר לחיים כשתסיים את תהליך ההתבגרות בסוף שנות ה-20 לחייה. היא אדם מבריק ויפהפה שעתידה כמעט ונגזל ממנה על ידי תעשיית המגדר. אני מאוד מודאגת מכך שדור שלם של ילדות מחוננות על ספקטרום האוטיזם עוברות עיקור כחלק מתהליך ניסיוני של “השבחת הגזע” בשיתוף שמות בולטים בתחום הרפואה והמוסדות המקצועיים, וכדי להועיל לקטגוריה החדשה של מטפלי בריאות הנפש: מטפלי מגדר כמוך.

אילו בתי הייתה ממשיכה במסלול שבו התחילה כאשר טיפלת בה, היא הייתה כעת עמוק בעיצומו של משטר שבועי של זריקות טסטוסטרון ובהמשך ניתוחים שלא יפתרו את הדיספוריה המגדרית שלה, אבחנה שנכללה ב-DSM-5 ב-2013, כדרך לאשרר את החוויה של אחוז קטן מהאוכלוסייה הסובלים מתחושת אי נוחות וניתוק ממינם הביולוגי לאורך כל חייהם, ובמקביל ליצור קודקס עבור מרפאות מגדר ומומחים לבריאות הנפש (ר’ דרשר, 2013: “… קשה למצוא שפה שמבטלת את הסטיגמה של אבחון הפרעה נפשית ובד בבד מאפשרת גישה לטיפול רפואי”). אני יודעת את זה כי אחד המומחים בכוח המשימה של ה-DSM-5 לענייני דיספוריה מגדרית הוא חבר ותיק וגם הוא נחרד ממה שנהיה מאותה קטגוריה אבחנתית שהוא עצמו עזר ליצור, ללא ספק מתוך כוונה טובה. מאכזב שהוא מהסס לצאת בגלוי בתמיכה בטיפול טוב ובטוח ולהצהיר בראש חוצות שטיפול נפשי בבעיות מגדר הוא לא טיפול המרה אלא ההיפך: לכוון צעירים לה”בים רבים כל כך למעבר מגדרי רפואי בשיטת הסרט הנע אינו אלא הגלגול החדש של טיפולי המרה להומוסקסואלים.

בתנו לא “סומנה בלידתה כנקבה”. היא נולדה עם מערכת רבייה נקבית שלמה ועם כל מאגר הביציות ששחלותיה ישחררו במהלך שנות הפוריות שלה, בין אם היא תבחר ללדת ילדים ובין אם לא. זה היה צפוי כיוון שבבדיקת DNA לפני הלידה נאמר לנו באופן חד משמעי, בשבוע העשירי להריון, שעומדת להיוולד לנו תינוקת עם כרומוזומי XX בכל תא בגופה. ולא, היא לא “אינטרסקס”. הפנוטיפ שלה משקף את מוצאה הדרום-מערב אסייתי והיא בריאה ותקינה בדיוק כמו שהיא. שום דבר בגופה מעולם לא היה במקום הלא נכון. אם כבר, תעשיית המגדר היא סקסיסטית וגזענית להפליא.

אני מאמינה שהמסלול המהיר למדיקליזציה של ילדים ובני נוער המזדהים כטרנסים הוא הקצנה אבסורדית של האינדיווידואליזם האמריקאי. אנו נמצאים כעת במצב שבו זאבים תאבי בצע מתחזים בקלות לכבשים פרוגרסיביות. אפילו ארגון “הורות מתוכננת”, שכנראה ראה את הכתובת על הקיר לאחר אישור החוק נגד הפלות בטקסס, כנראה מנסה את מזלו ומציע “טיפול הורמונלי מאשש מגדר”. הצורך של ארגונים אלו להישאר רלוונטיים ולהתחדש עם הזמן דורס כל נאמנות להנחיות טיפוליות, והרצון של הורה להגן על ילדיו דורס כל שיוך פוליטי. ארנקינו ופתקי ההצבעה שלנו ידברו בעד עצמם.

עכשיו ספטמבר ובתי ואני חיות בעיר בברית המועצות לשעבר מאז אמצע אוגוסט. היא מתחברת לשורשיה, לאדמתה, למורשת התרבותית שלה, למקורות עשירים ובלתי מתכלים של זהות שההורמונים המלאכותיים ואידיאולוגיית המגדר איימו להשמיד ולהחליף. היא מבינה שאילו הייתה ממשיכה במסלול הזה היא הייתה הופכת לתלויה בתרופות לכל חייה והאושר והחופש שהיא חווה כעת היו נשללים ממנה. היא משלימה עם האובדן הבלתי נמנע שכרוך בהתבגרות ומגלה בעצמה צדדים שמעולם לא היו מתגלים אילו היינו נשמעות לעצתך ומתחילות בטיפול רפואי. אידיאולוגיית המגדר הייתה הופכת למוקד המרכזי השכלי והיצירתי שלה לשארית חייה.

עוד יתרון הוא שהשפה המקומית, אותה בתי קולטת במהירות ומתחילה לדבר, אינה ממוגדרת. אני חושבת שהיא חשה הקלה כשאינה צריכה לשאול על “כינויי גוף מועדפים” וכו’. כאן אף אחד לא נדרש להשתתף באשליה המונית שדורשת שליטה במחשבה ומשטור דיבור. הם סבלו די והותר מכך במהלך שבעים שנות השלטון הסובייטי. במילים אחרות – לאנשים יש אתגרים יומיומיים חשובים יותר וכתוצאה מכך הם חשים קשר חזק זה לזה. אם אתה נופל ברחוב עוברי אורח עוצרים ועוזרים לך לקום ולנער את האבק. כמו צעירים רבים אחרים, בתי חשה בטוחה כשהיא הולכת לבדה בעיר בכל שעה משעות היום. היא מרגישה יותר ויותר בטוחה ובבית בעיר וגם בגופה. מדי יום מתגברת בלבי התקווה שהמעבר מתרבות שרואה אתגרים התפתחותיים נורמליים כמשהו פתולוגי ודוחפת טיפולים רפואיים יקרים ובלתי הפיכים יאפשר לה להיפטר באופן סופי מהדיספוריה המגדרית והאידיאליזציה של הזהות הטרנסית.

לקחתי סיכון לא פופולרי כשתמכתי בלבטיה של בתי במקום למסור אותה לתהליך שהיה הופך אותה לאובייקט צייתן של “אשרור” ו”חגיגה” מפוקפקים. בעוד שאני הפכתי למטרה לשנאה וזעם במשך חודשים ארוכים (אם הייתי תומכת ומאפשרת מעבר מגדרי חברתי ורפואי, מה שללא ספק מהווה מסלול חלק יותר להורים בעלי אמצעים, הייתי זוכה, לפחות זמנית, לסטטוס של אמא גיבורה), היא מעולם לא פקפקה בעובדה שאביה ואני היינו אלו שבאמת ובתמים תמכו בה, ושאשרור מאנשים שאורבים לה ברשתות החברתיות, “משפחות נצנצים” ומומחי מגדר לעולם לא יחליפו את ההערכה העצמית שלה ואת האהבה הבלתי מסוייגת של משפחתה.

לסיכום אומר שדברים מתחילים להשתנות בחלקים של אירופה ובריטניה. בארה”ב יש שיעור גדל והולך של הורים ומטפלים אתיים, רובם פרוגרסיביים מאז ומעולם ותומכים פעילים באנשים ומטרות להט”ביות, מתארגנים ומביעים בקול את זעמם ומחאתם נגד אידיאולוגיית המגדר והטענות האבחנתיות הבלתי מבוססות, והטיפולים המזיקים שנגרמו בגללה. כשיתחילו התביעות המשפטיות זו תהיה אחת השערוריות הרפואיות הגדולות ביותר בהיסטוריה.

זו רק שאלה של זמן.