פוסט מאת נעמה עציץ, שעלה בקבוצת הג’נדר קריטיקל למתחילות (מופיע כאן בעריכה קלה, ההדגשות שלנו). הפוסט הזה מבטא את מה שרבות מאיתנו חושבות.
פוסט שהעליתי בקבוצה המיוחדת כל כך שנקראת משחקות באש, בעקבות פוסט קודם שלי שכלל תגובות קשות ונושא מאוד לא פשוט. חשבתי שאולי יעניין אתכן/ם לקרוא.
פוסט זה נכתב בעקבות הפוסט הקודם שלי בקבוצה. אני אגיד לכם/ן את האמת, אני לא מאמינה שאני אשכרה שוקלת לעזוב את הקבוצה הזו. אני מאוד נזהרת מלעשות פעולות אימפולסיביות, אני בדרך כלל עושה את זה רק אם בחוויה הפנימית שלי זה היה משהו באמת קיצוני ששבר לי משמעותית את האמון.
באופן פרדוקסלי ומוזר, למרות שאני נולדתי לעולם הזה עם חרדת-אימים מבני אדם (ובמיוחד מגברים), למרות זאת אני אוהבת-אדם באופן טבעי וגם נותנת אמון. כשהייתי ילדה לפעמים היו צוחקים עליי על זה שאני מאמינה, היו משקרים לי על משהו ואני פשוט הייתי מאמינה כי הראש שלי היה חושב בתוכו “למה שהבן אדם הזה ישקר לי? למה שהוא יהיה רע אליי?” וזה עומד בניגוד מוחלט לחרדה שלי, שנמצאת איתי מיום היוולדי לעולם הזה ומזהירה אותי בלי סוף מפני בני האדם.
בכל זאת, אני נוטה לחשוב טוב על אנשים. הייתה לי חברה, שכבר שונאת אותי היום, שידעתי בתוכי שהיא הרבה פעמים מרגישה לגביי שאני בלתי נסבלת. היא די שנאה את כל העולם (עכשיו גם אותי) ותמיד הרגשתי איך קשה לה עם זה שאני לא שונאת גם. מה אני אעשה, אני מאמינה באהבה.
אני לא צריכה להתאמץ כדי לא לשנוא, בדיוק כמו שאני לא צריכה להתאמץ כדי לאהוב. כשהייתי טבעונית הייתי בקשר עם הרבה אנשים מהקהילה הלהט”בית, מעולם הנושא הזה לא היווה לי “מבחן”, בטח לא בעשור שגרתי בתל אביב שבו לאט לאט הפחד מהמיניות שלי ומבני אדם בכללי החל להתמוסס.
הדבר האחרון שאכפת לי (כלומר שיפריע לי) זה למי אנשים נמשכים, איך הם רוצים להיראות או באיזה מגדר הם מגדירים את עצמם או מדברים על עצמם. זה לא היווה לי קושי או מבחן כי זו הנטייה הטבעית שלי, להכיל ולקבל, וגם כי אני כבר מזמן לא באמת רואה “הומו” “לסבית” “הטרו” או “טרנס”, זה פשוט לא נראה לי משהו קריטי, כולנו בני אדם. אני גם חושבת בכללי שהמציאות היא רוב הזמן דבר גמיש, פלסטי, דינמי, וכן, גם אני חווה את עצמי מבחינת מיניות במקום גמיש ולא מוחלט.
אבל אני גם יודעת מה ההבדל בין מציאות אובייקטיבית לסובייקטיבית. ואני יודעת מה המשמעות של השימוש ב”מוסר” בכדי להצדיק מעשים לא מוסריים, משהו שנראה כאילו הוא הופך יותר ויותר מקובל בעולם ה”מתקדם” שלנו. לכן, כשנתקלתי בפעם הראשונה בנושא הזה שבו גברים דורשים שינוי של הגדרות המציאות כדי שהם יוכלו לקבל את מה שהם רוצים, הייתי בשוק ולא האמנתי שזה משהו שבני אדם באמת ייקחו ברצינות, ולא משנה עם איזה מגדר הם מזדהים. באמת האמנתי שאנשים מבדילים בין טוב לרע, בין ביטוי עצמי ובקשה להכרה – לבין רמיסת זהותו של אחר בשביל לממש במציאות את החלומות שלך. האמנתי שעברנו את השלב הזה שבו גברים עושים מניפולציות כדי להשיג שליטה על עוד חלקה.
הנושא הזה כבר מזמן לא קשור לקבלת השונה או לאפשרות להיות אנחנו. רגע, אני אהיה יותר מדויקת: זה כבר לא קשור לקבלת השונה ולאפשרות של הגברים להיות הם, כי מסתבר שאנחנו הנשים עדיין לא יכולות להיות אנחנו. הם יכולים להיות הם, בטח מבחינתי. הם יכולים להיות רכים, יפים, נשיים, הם באמת יכולים להיות הכל מבחינתי, לשתף במה שבא להם, להרגיש, להעז, לחלום. אני שמחה לתת להם מקום, להיות איתם, לאהוב אותם ללא תנאי קבלה, לאפשר להם ביטוי של כל החלקים שלהם ולחבק אותם באמת באמת.
אבל אני לא אהיה מוכנה לאפשר להם למחוק את הגדרת הזהות הנשית שלי ולהגדיר אותה מחדש בהתאם לצרכיהם רק כי זה מה שהם רוצים. עץ הוא עץ. אבן היא אבן. חתול הוא חתול וכלב הוא כלב. אשה היא אשה כי כך היא נולדה, גבר הוא גבר כי כך הוא נולד. אלה הגדרות ביולוגיות שאינן קשורות למגדר ועל פי הגדרות אלו מנוסחים כל כתבי החוק במדינות. אשה בעברית – הנקבה שבבני האדם. אשה באנגלית – נקבה אנושית בוגרת.
זה שאנחנו מעוניינים ליצור עולם סובלני ואוהב, לא אומר שזה בסדר לשקר לגבי המציאות בכדי להשיג מטרות. אתה רוצה להיות אשה בגרסה חדשה? אני ממש בעד ושמחה בשבילך! עכשיו תמציא לך מילה שתגדיר אותך, כי אני ואתה זה לא אותו הדבר וזה לא קשור למה שאתה מרגיש שאתה. אנחנו לא אמורים לפרוץ אל תוך בית של אחר, לנעוץ רגל על אדמתו ולהכריז “אני פה ומעכשיו הבית הזה הוא גם שלי כי ככה אני רוצה!”האם כך אתם רוצים שיהיו פני הדברים? אז פעם זה היה רק אונס, רק כפיה פיזית. היום לשוביניזם יש פנים חדשות והיום הוא דורש בשם המוסר לקבל גם את הגדרת הזהות הביולוגית שלי. כמובן שבסוף גם הדבר הזה מוביל לכפיה פיזית ולרמיסת זכויות נשים, למעשה זה כבר קורה בעולם, אבל למה לחשוב על זה בכלל, זה רק תופעות לוואי שיעברו… אנחנו הרי בעולם חדש, אנחנו מתקדמים יותר, מגדירים מחדש את המציאות שלנו, איזה כיף! אז אם כדי להשיג מטרה אנחנו נצטרך לכפות על האנשים להסכים שכלב הוא חתול וחתול הוא כלב אנחנו נעשה את זה, בשם המוסר! בשם האהבה!
אז שנשים בכלא יאנסו על ידי טרנסיות, העיקר שנסכים כולנו שהן נשים! ובאולימפיאדה? למי אכפת שנשים היו צריכות לעבוד קשה מאוד כדי לקבל תחרות נפרדת? אז כן, זה ברור לכולנו שהתחרות צריכה להיות נפרדת גם מבחינת הביטחון שלהן וגם ההגינות, זה הרי לא הגיוני להכניס גבר להתחרות מול אשה.. אה אבל הוא מרגיש אשה? אז אם ככה זו חובה! וסדנאות לנשים בלבד? סדנאות שבהן נמצאות נשים שכל חייהן גדלו כנשים על כל המשתמע מכך, סדנאות שבהן לפעמים עולים פחדים, טראומות, פגיעות מיניות שנעשו על ידי גברים.. לא! זה לא בסדר לעשות סדנאות עם הפרדת מין ביולוגי! כן, אם תהיה קבוצת תמיכה לגברים שעברו ברית מילה זה סבבה, אם תהיה קבוצת תמיכה לטרנסיות זה סבבה ולי יהיה אסור להיכנס, אבל ככה זה, לגברים הכל מותר, אנחנו יודעות את זה כבר. אין חדש תחת השמש.
6 שנים אני בפייסבוק, הייתי אקטיביסטית באינספור נושאים שבהם נלחמתי למען קבוצות מיעוט, למען חלשים.. באיזה הפגנה לא הייתי? בעלי חיים, פליטים, נגד ברית מילה, כמובן גם למען זכויות נשים, אם הייתי עכשיו בארץ כנראה גם עכשיו הייתי באיזו הפגנה..והפייסבוק, הוא בשבילי כלי ריפוי שבאמצעותו אני מתרגלת את הביטוי שלי וגם משתמשת בו ככלי לאקטיביזם. אז כן, אני לפעמים מתווכחת עם אנשים, בדרך כלל אנחנו בסוף נהיים חברים 
.
הפעם זה מרגיש לי שונה, כאילו נחצה גבול. בכללי, בשנה האחרונה למדתי כמה שיעורים קשים שבהם השיח לא הסתיים בחברות אלא להפך. למדתי שחברים הם לא תמיד חברים, שבעלי חמלה הם לא תמיד כאלה, שאנשים המחשיבים את עצמם כנאורים ומתקדמים תומכים בפועל בדברים הפוכים לחלוטין, אז אני מבינה שאולי זה המשכו של אותו השיעור, מה שאני חווה עכשיו.
אז נשאלת השאלה, מה אני עושה כאן ומה נועדתי ללמוד מהחוויה הזו? התשובה היא שאני עדיין לא יודעת, אבל אני כן מבינה שיכול להיות שהגיע הזמן שלי להפסיק להגן על אחרים, להפסיק להילחם למענם אפילו אם אני משתייכת אל אותה הקבוצה כמוהן, ובאיזשהו מקום להפסיק להגן גם על עצמי כי אולי אני, בבית שלי, עם זוגי המדהים שבחיים לא יפגע בי, אולי אני כבר לא חייבת להתמודד עם מה שבחוץ. זאת שנה שבה הבנתי באופן מיוחד שאני לא אשנה את העולם על ידי זה שאני אאמלל את עצמי אלא על ידי זה שאני אשים את עצמי במקום הראשון, גם אם זה אומר להפסיק להיות אקטיביסטית לחלוטין.
אז אני חושבת.. שאני כבר מקבלת את התשובה לגבי המקום שלי כאן תוך כדי כתיבה. אני לעולם לא אפסיק להתבטא, לכתוב או ליצור, כי זה מה שאני עושה ואני מוכשרת בזה מאוד. אני זמרת יוצרת, השנה הפכתי סופרת, אני כותבת על עצמי המון ויש לי עוקבים שאוהבים לקרוא אותי, אבל אולי אני לא חייבת להיות תמיד הקול המייצג, “הקול האמיץ”. נראה לי שהספיק לי .נראה לי… שאני רוצה לשנות תסריט. אז כשיבוא לי אני אכתוב אצלי בפרופיל, אני גם ככה יוצרת במגוון דרכים שלא יפסקו רק בגלל שאני לא אהיה בקבוצות. אני עברתי יותר מידיי כדי לא לזהות זיוף כשאני רואה אותו מול העיניים. אני עברתי יותר מידיי כדי לא לזהות יציאה מאיזון כשהיא עומדת מולי (ולפעמים גם בתוכי).
אני חשבתי שאני מפחדת לדבר על הנושא הזה אבל גיליתי שלא, אולי זה היה השיעור שלי פה. אין אדם בעולם הזה שיגרום לי אי פעם למגר איזשהו חלק בעצמי. ואם אתם חושבים שהסירוב שלי לשנות ובעצם לוותר על הזהות הביולוגית שלי למענכם הוא מיגור שלכם – תחשבו שוב. ותסתכלו טוב טוב על הדפוסים הגבריים בהיסטוריה. ואז תחשבו שוב. כמו שאני יכולה להיות אני מבלי לגזול זהות של אחר, כך גם אתם יכולים. קחו אחריות על עצמכם, על חוויית החיים שלכם. האם אתם באמת צריכים לשנות את ההגדרות האובייקטיביות במציאות כדי להיות מי שאתם? זה שמצליחים לשכנע ציבור שמשהו מסוים הוא צודק ומוסרי – לא הופך אותו לכזה, ואת זה אני בחיים לא אפחד להגיד יותר. בחיים. זהו בעיקרון, נראה לי שהוצאתי מספיק. אני לא יודעת אם אצא מהקבוצה, אולי כן, אולי לא, אולי רק אוריד עוקב, אחליט כשאחליט, אבל אני רוצה להגיד לכם/ן תודה על המרחב ותודה לאדמינים/יות המדהימות/ים, הן באמת מקסימות ואני באמת חושבת שזו קבוצה מדהימה ומיוחדת, גם אם מקומי כבר לא יהיה כאן.
בסופו של דבר החלטתי בינתיים לא לצאת מהקבוצה אבל כן להוריד עוקב.