הייתי פעיל זכויות טרנסים ואז הפכתי לג’נדר קריטיקל

מאת דנקן הנרי. המקור כאן.

לגדול כהומו

כילד שגדל בשנות ה-80, הבנתי לראשונה שהייתי “לא כמו כולם” בסביבות גיל 10, כשנדלקתי לראשונה על בן. זה היה בסוף שנות ה-80 ומגיפת האיידס השתוללה במלוא עוצמתה. ידעתי שיש “הומואים” אבל מעולם לא חשבתי שאני כזה. מה שראיתי לא התאים לדמות של עצמי בעיני רוחי.

בחטיבת הביניים התחיל גיל ההתבגרות והבנתי שאני נמשך לבנים, ורק לבנים. בגיל 14 הצלחתי להתאהב בחבר (רעיון גרוע) ויום אחד כשחזרתי הביתה מטיול של בית הספר לגרמניה התגעגעתי אליו כל כך שהייתי חייב לספר להורים. אמרתי להם שאני אוהב בנים.

זה היה ב-1992. אמא שלי בכתה כי היא חשבה שאני אחטוף איידס ואבא שלי לקח על עצמו לדבר עם רופא המשפחה (הנוצרי) שלנו על ה”מצב”, בלי להודיע לי על כך כמובן. אז קיבלתי ספר שאמר לי שזה בסדר שאני אוהב בנים ושזה רק שלב. כל בן עובר את השלב הזה וכל מה שאני צריך זה לכוון את הרגשות שלי כלפי המין ה”נכון”. נשאלתי ישירות אם אני מרגיש שאני “צריך להיות אישה”, וזה היה מעליב.

ניסיתי במשך כשבוע אבל הנטייה המינית שלי נשארה בעינה. ידעתי שזה רעיון מגוחך ושהספר טועה. דחיתי את השטויות האלה ולא טרחתי לדבר עם ההורים שלי על כך במשך שלוש השנים הבאות. זה כאב. הבנתי שאם אני רוצה לחיות כפי שאני, עם בן זוג לחיים שמתאים לי ושאותו אוכל לאהוב באמת, עליי לוותר על החלום הילדותי של נישואים וילדים. הכאב היה עז עבור בן עשרה, אבל ידעתי שאין שום דרך שבה אוכל להעמיד פנים שאני סטרייט כדי לחיות חיים “נורמליים”. זה פשוט לא בשבילי. וכך היה. בסופו של דבר הצלחתי להתגבר על הרגשות העזים כלפי החבר אבל לא יצאתי מהארון לחבריי בבית הספר – לא היה צורך. כשהלכתי לאוניברסיטה ב-1996 ידעתי שאני גיי וששם לא אהיה היחיד.

לא שבית הספר היה נטול בעיות. למרות שהייתי יחסית נורמלי הייתי עדיין שונה. הבריונים בבית הספר שמעו שאני כנראה “קוויר” וכתוצאה חטפתי התעללות ומכות במלתחות בית הספר בגיל 16. לא אמרתי כלום לאף אחד, אבל חששתי מקרבתם של גברים במשך זמן רב.

נאמנות לדגל

הצטרפתי לקבוצת לה”ב – לסביות, הומואים וביסקסואלים – מונח שהתאים לאנשים כמוני שהיו בעלי נטייה מינית שאינה מכוונת לחלוטין כלפי המין השני. בהתחלה שמחתי מאוד, ויצאתי מהארון לחבריי באוניברסיטה. רובם קיבלו את זה, אבל שמתי לב שמשהו קצת מוזר – קבוצת הלה”ב לא ממש התעניינה בי. שמעתי את המושג “מתנהג כסטרייט” בפעם הראשונה, וחבריי הסטרייטים גם אמרו לי דברים כגון “אתה לא כמו שאר ההומואים אבל אתה נורמלי וזה בסדר”. לא נעלבתי. הבנתי למה הם מתכוונים אבל זה חשף אותי לכך שישנן “ציפיות” איך מישהו עם “תווית” אמור להתנהג.

למדתי להכיר את דגל הגאווה ואת סטונוול. סטונוול ייצגו קבלה – לא של עצמנו ושל הנטייה שלנו אלא של הזכות לחיות על פי בחירתנו ולהיות במערכת יחסים עם מי שאנו רוצים, ללא שיפוט או מעמד של אזרחים סוג ב’. ידעתי גם על הארגון אאוטרייג’ (שהתפרק ב-2011, המתר’) ועל הנטייה המיליטנטית שלהם להשיב אש. חשבתי שזה לא מוצדק, פועל נגד המטרה וראיתי בדגל הגאווה את הייצוג שלי. אימצתי את סטונוול כקבוצה “שלי” שפועלת למען זכויות הומואים כגון השוואת גיל ההסכמה וגיוס לצבא.

במקביל התרחקתי מסצינת הלה”ב. הייתי גיי אבל קבוצת הלה”ב נראתה כמו קליקה שלא הייתי מעוניין בה. במקום זה השתתפתי במועדונים אחרים באוניברסיטה – תמיכה טכנית ומשחקי וידאו, תחומי עניין גבריים חנוניים סטריאוטיפיים, אבל אהבתי את זה. פגשתי שם אנשים נהדרים וגם כמה מוזרים. הכי מעצבן היה כשיצאתי מהארון לפניהם היו כאלו שאמרו “אה! אני גם קצת ביסקסואל”, למרות שמעולם לא גילו עניין באותו המין, אבל בגלל תחומי העניין המשותפים שלנו זה לא ממש שינה. אנשים יכלו להיות הם עצמם – שונים, ואף אחד לא שפט.

אחרי האוניברסיטה התחלתי בקריירה בהייטק – רוב גברי וקצת חנונים, כמו קודם. הצטרפתי לקבוצת לה”ב שהפכה להיות קבוצת להט”ב. ראיתי בזה משהו מתקדם – מוסיפים אנשים שהם כמוני, כאלו שנאבקים להשתלב כי יש בהם משהו שונה. חשבתי גם שזה מועיל כי היה בלבול בין טרנסקסואלים והומוסקסואלים כי בשניהם הייתה המילה “סקסואלים”. ידעתי מה ההבדל והטרנסית היחידה שהיה בקבוצה ניסתה בגלוי להחליף מין מזכר לנקבה. שנינו ידענו שזה בלתי אפשרי, אבל הצורה שבה היא תיארה את גופה כ”חייזרי” והאופן שבו היא הרגישה לגביו נשמע נוראי. היא זכתה לתמיכתי בניסיון לשנות את עצמה כדי לברוח מההרגשה שבראשה.

בעבודה הכל היה כרגיל ככל שהתבגרתי, חוץ מעוד פעם שבה התאהבתי בחבר. יצאתי לדייטים עם גברים, השתמשתי באפליקציות והיה לי מספיק ניסיון עם גברים כדי לדעת מה אני אוהב ומה לא. ב-2009 הייתי מוכן סוף סוף למערכת יחסים רצינית ומצאתי את הנשמה התאומה שלי. לא דרך התאהבות אלא כשפגשתי מישהו שהתאים לי בערכים, בדעות ובמשיכה. זה היה כמעט כמו שידוך ללא רומנטיקה אבל כיוון שלא היה לי ניסיון באופן שבו סטרייטים עושים את זה, זה נראה הגיוני ונכון.

פעיל זכויות להט”ב

שנת 2018 הייתה קו פרשת המים. רציתי להחזיר לקהילה ולארגונים שתמכו בי כשיצאתי מהארון. החלטתי ללמוד עוד על ה-ט’ אם ברצוני להיות פעיל זכויות להט”ב כמו שצריך. התנדבתי לתפקיד מתאם להט”ב בסניף מקומי ולקחתי על עצמי ללמוד על כל הספקטרום הלהטב”ק. שאלתי את סטונוול והם שוב נתנו לי את המידע שרציתי. למדתי על זהות מגדרית ועל איך מחקרים מדעיים הגיעו למסקנה שלכולנו יש תחושת מגדר פנימית שמתאימה או לא מתאימה למין שבו סומנו בלידה.

פתאום המון דברים נהיו הגיוניים. קודם כל, זה הסביר מדוע לא הייתי “מספיק גיי” לקבוצת הלה”ב באוניברסיטה. מן הסתם הזהות המגדרית שלי הייתה על הקצה הגברי של הספקטרום החדש, וזה הסביר את הסבל הנוראי של ידידתי הטרנסקסואלית, עכשיו טרנסג’נדרית. בנוסף, כמה מהטיפוסים המשונים באוניברסיטה לא היו מוזרים חברתית אלא סתם לא בינאריים. הכל הסתדר פתאום.

הזהירו אותי מפני שנאה הולכת וגוברת לקהילה הטרנסית. סטונוול פרסמו מאמרים על מתקפות טרנספוביות, על הסבל של טרנסים ועל כך שאפילו סלבריטי מראים את שנאתם האמיתית לאנשים שנולדו שונים. זה מילא אותי בזעם צדקני. נקראתי לדגל ונעניתי לקריאה.

יום אחד ראיתי שרשור ברשת החברתית שפתחה עמיתה לעבודה. נאמר שם שרק נשים שנולדו נקבות יכולות להיות נשים. התחיל ויכוח בין הצד שלי לצד שלה, וניסיתי להראות לה שטרנסיות הן נשים בדיוק כמוה, ושהן קורבנות כי זו לא אשמתן שהן נולדו גברים. רתחתי מכעס על השנאה שלה, ואחרי כמה ימים שחשבתי על זה יצרתי קשר עם קבוצת הלהט”ב שלנו ועם מחלקת כח אדם בעבודה.

הראיתי להם את הפוסטים ושאלתי “האם זו שנאה?”. ידעתי ששנאה יכולה להיות מוסווית כדאגה – סטונוול הזהירו אותי מפני קו ההתקפה הזה, והקבוצה הטרנסית הסכימה: כן, זו הייתה שנאה ועליי לדווח עליה. בסופו של דבר דיווחתי, אבל אפילו אז זה לא לגמרי הסתדר לי. ציפיתי להרגיש שאני צודק כשהיא התבקשה להסיר את הפוסט או לשאת בתוצאות. היא צייתה, ואני ניצחתי ועצרתי את השינאה. מה, לא?

ואז הגיעה ג’.ק. רולינג. טרנספוביה מהסופרת האהובה עליי. הסופרת שכתבה כל כך הרבה דברים מלאי תובנות בספרי הארי פוטר, עם מוסר עמוק ובעל משמעות. איך היא יכלה, אחרי שדרכה לתהילה הייתה סלולה בכל כך הרבה קשיים ומאבקים, להיות כל כך אכזרית כלפי טרנסים? נעצבתי, כעסתי והייתי פגוע. הקבוצה שלי תחת מתקפה ורציתי להבין למה.

חיפשתי מאמרים שיסבירו למה רולינג כל כך טרנספובית? למה היא תמכה באישה הנוראית שפנתה בכוונה לאנשים במגדר הלא נכון? מצאתי את התשובות, זה לא היה כל כך קשה. היו מאמרים ב”פינק ניוז” ובמגזינים נוטים שמאלה שאותם קראתי. חיפשתי ברשת. עקבתי אחרי היוטיוברית הטרנס (ממין נקבה) ג’אמידודג’ר ולמדתי על מעבר מגדרי מנקבה לזכר (שעניין אותי יותר מאשר הכיוון ההפוך). חיפשתי וידאו על רולינג ומצאתי. הוידאו אישר את חששותיי הגרועים ביותר: רולינג היא טרנספובית שמכסה על השנאה שלה בדאגה מזוייפת. שיתפתי את הוידאו ביוטיוב ואמרתי למה אני חושב שהסופרת האהובה עליי היא טרנספובית אבל אני לא שונא אותה ואמשיך לקרוא את ספריה.

ואז חברה ותיקה מהאוניברסיטה עלתה מולי במסנג’ר של פייסבוק. היא הייתה חלק מקבוצת התמיכה הטכנית של האוניברסיטה. היא הייתה אישה שכיבדתי והערכתי מאוד, ושהיו לי איתה דיונים אינסופיים בענייני מוסר, אתיקה ופילוסופיה בצעירותי, כשניסינו לתקן את העולם.

בהודעה היא כתבה: היי, אני טרפית! רוצה לדבר?

טרנסיות הן נשים – טיעון כושל

טרפית – “פמיניסטית רדיקלית שאינה כוללת טרנסים”. המילים האלה מפיה של חברה קרובה עוררו את זעמי. האם העולם משתגע? למה יש כל כך הרבה שנאה? החלטתי למרות הכל לשוחח עם חברתי. הרגשתי צורך לדבר עם מישהו ולנהל דיון רציונלי, וזו הייתה הזדמנות מושלמת. כשלמדנו באוניברסיטה וגם אחרי כן השתתפנו באופן קבוע בפגישות “יום רביעי בפאב”, שבהן דנו באופן לוגי בנושא מוסרי או אתי עם חברים אחרים. פיזיקאי, מתמטיקאי ופילוסוף יושבים בפאב ודנים בצרות העולם. יש להודות שזה היה שחצני, אבל זה היה כיף ופתח דרכי חשיבה. כעת אני עומד להיכנס שוב לשדה הקרב, אבל הפעם כדי להגן על המושג “טרנסיות הן נשים”.

אחרי תחילת השיחה גלשנו מהר מאוד להגנה על הטיעון הזה. חברתי, שאקרא לה “מארי”, התחילה וציינה בפשטות:

“אישה = נקבת אנוש בוגרת”.

הגדרות הן המפתח לכל מבנה לוגי. ידעתי שאם אודה בנכונותה של הטענה הזו יהיה בלתי אפשרי להגן על הטיעון שלי, אז הייתי צריך להפריך את הטיעון שלה. הסכמתי שהגדרה אחת של אישה היא מדוייקת מבחינה מדעית ומבוססת על מציאות ביולוגית. ידעתי שמין הוא בינארי ושלאינטרסקס אין מקום בדיון לוגי, אבל זה עניין לפרק אחר. במקום זה הייתי צריך להגן על הגדרה חלופית של אישה.ניסיתי להגן על ההגדרה של אישה כמגדר והסברתי את התיאוריה של זהות מגדרית. מארי כבר ידעה את זה ודחתה את הראיות המדעיות שהצגתי. הראייה שמגדר קיים “במחשבה” היא חלשה ונוירולוגיה היא בעייתית כי המוח הוא גמיש וניתן לצפות שכל אחד שאינו מתאים לנורמות מגדריות יהיה בעל מוח קצת שונה.

אם כך, יש לזנוח את המדע של המגדר כי הוא לא חד משמעי במקרה הטוב. ניסיתי להגדיר “אישה” כמגדר באמצעות תיאור, אבל כל פעם נאלצתי להשתמש בסטריאוטיפים מגדריים שאותם דחינו כמיושנים ודכאניים כבר לפני שנים רבות בדיון אחר. “נשים לובשות שמלות, נשים יותר אמפתיות, נשים יודעות להקשיב יותר טוב”. כל הגדרה של אישה שאינה “נקבת אנוש בוגרת” נכשלה.

אחרי כמה שבועות של לוליינות מחשבתית נאלצתי להודות שהאמת היא שאישה היא נקבת אנוש בוגרת ושכל הגדרה אחרת נשענת על סטריאוטיפים מכוערים. לא הבנתי זאת אז, אבל באותו זמן התחילה להתערער כל תפיסת עולמי.

מגדל הקלפים

לאחר שהסכמתי על ההגדרה של “אישה”, הצעד ההגיוני הבא הוא להגדיר “אישה טרנסית”. אם יכולתי להראות שטרנסיות הן למעשה נשים, הייתי יכול לגרום לחברתי מארי להודות שטרנסיות צריכות להיחשב כנשים, וזו תהיה פשרה מתקבלת על הדעת. הטענה “טרנסיות הן נשים” היא שגויה מיסודה, אבל מה שמשנה זו המשמעות. יש להחשיב טרנסיות כנשים.

“למה?”

ידעתי שזה עומד להגיע. הייתי צריך להגן על נקודת המבט שלי והנקודה העיקרית הייתה שמסיבות שעדיין אינן ברורות, ישנם אנשים שיודעים מבפנים שהגוף שלהם “לא נכון” וכדי להקל על סבלם הם מבצעים “מעבר מגדרי”. במילים אחרות הם נוטלים הורמונים ועוברים ניתוחים כדי להיראות כמעט בדיוק כמו נשים. במונחים מדעיים זה כמו “פנוטיפ”. הם נראים כנקבות (למרות שהם לא) ולכן יש להתייחס אליהם חברתית כנשים.

להפתעתי מארי לא התווכחה על הנקודה הזו בהתחלה. לא היה צורך. במקום זה היא שאלה אותי “מה זו אישה טרנסית”. נתתי את אותה התשובה – זו הייתה התשובה שהבנתי, ואז היא הראתה לי שהנחות המוצא שלי אינן נכונות.

טרנסיות אינן רק מי שחשבתי. המטריה התרחבה וכוללת כעת את כל מי שאומר שהוא אישה. רוב אלו המזדהים כטרנסיות אינן עוברות תהליך ניתוחי מלא. רובם עדיין פיזית גברים, וכשנוכחתי לדעת שקרוס-דרסרים ומה שקראנו פעם “טרנסווסטיטים” הם עכשיו “טרנסיות”, כל מגדל הקלפים שעליו בניתי את אידיאולוגיית המגדר שלי התחיל להתמוטט.

אין לי שום דבר נגד קרוס-דרסרים או מי שאינם קונפורמים לסטריאוטיפים מגדריים. פרינס, דייויד בואי והרבה נשים גם כן – אנשים נפלאים שקורעים לגזרים את כל הקונספט של “מה זה אומר להיות גבר/אישה”. עם זאת, אני יודע שקיימים גברים שיש להם פטיש לבגדי נשים ומקבלים מכך סיפוק מיני. אין מצב שכולם “טרנסיות” וגם אם כן, לא כל “הנשים הטרנסיות” יכולות להיחשב לנשים.

הבנתי אינטואיטיבית שגברים שאינם עונים על סטריאוטיפים מגדריים נמצאים בסיכון במרחבים גבריים. אבל, כפי שמארי הבהירה, למה נשים צריכות לתת מקום לזכרים ביולוגיים במרחבים שלהן רק כי גברים מגלים עויינות כלפי בני מינם? אנשים שעברו תהליך מעבר מגדרי הם שונים, אבל כבר הסכמנו שרוב מי שמזדהה כ”טרנסית” לא עבר ניתוח ואינו מתכוון לעבור. זה לא רק עניין של רשימת המתנה.

ניסיתי לענות “אבל מה עם גברים טרנסים”? זה נכשל מיידית. זה לא רלוונטי לדיון על נשים טרנסיות ואלו אינם גברים שזוכים להגנה על בסיס מין וחקיקה שמטרתה לבטל דיכוי על ידי המין השני. גברים טרנסים קיימים, וכך גם נשים שאינן קונפורמיות מגדרית, אבל הדיון היה על הטענה “נשים טרנסיות הן נשים”.

מארי היכתה שנית: “מה זה אומר להיחשב כאישה?”

ושוב, זה היה בעייתי. כגבר הומו הבנתי שאני לא מתייחס לנשים בצורה שונה מגברים בכל אופן. הפעמים היחידות שבהן אני מתייחס לנשים שונה מגברים הן כאשר הביולוגיה משנה. פרטיות, ביטחון, משיכה מינית ושוויון, וכל פעם זו המציאות הביולוגית שמשנה. נשים חזקות פחות ולכן הן זקוקות ליותר הגנה. נשים זקוקות לפרטיות מגברים בשל כך. נשים זקוקות לתמיכה שונה בדברים כגון הריון, מחזור וגיל המעבר. כל זה קשור למציאות הביולוגית, כמו הנטייה המינית שלי.

נאלצתי להודות שהיחידות שבאמת עליי להחשיב כנשים הן נשים, וטרנסיות שעברו תהליך ניתוחי מלא. יש עוד להתווכח על החלק האחרון, אבל כבר הבנתי שהרבה ממה שהאמנתי בו נשען על כרעי תרנגולת.

המסמר האחרון היה כשמארי הציגה בפניי את אלכס דראמונד, שמקבל תמיכה בלתי מסוייגת מארגונים להט”בים כאישה לסבית. הוא גבר שאינו קונפורמי למגדר, וצריך לקבל את עצמו ככזה – גבר ממין זכר. זהו מקרה קיצון, אבל עדיין רלוונטי לדיון לוגי. אם אני לא יכול לקבל אותו “כאישה” אז כל נקודת המוצא שלי היא למעשה ערימת שטויות במיץ.

ייאוש ואז כעס

בחלקים הבאים אבצע ניתוח מלא של זהות מגדרית ומה המשמעות של להיות “גבר”, “אישה” או “לא בינארי”, אבל כעת היה עליי לחזור למקורות. הודיתי שחברתי צודקת בכל נקודות פחות או יותר, והיא הראתה לי שהבעייה היא לא באנשים המעטים שרוצים לשנות את גופם ככל האפשר – כדוגמת חברתי הטרנסית, אלא עם הרעיון שכל אחד יכול “להזדהות כאישה”. זה לא היה הגיוני בכלל.

ואז התיישבתי ולראשונה קראתי על המשפט של מאיה פורסטטר ואת החיבור של ג’.ק. רולינג. בדקתי את העובדות בעצמי באופן עצמאי. לא מצאתי שום “שנאה” והיא צדקה בכל הדאגות שלה. הרגשתי ייאוש הולך וגובר כשנוכחתי לדעת שיש כאן קצר רציני בתקשורת. האם חברי הקהילה הלהט”בית פשוט קראו את דבריה לא נכון בגלל הטראומה שלהם ובגלל שהם חוששים משנאה?

אז קראתי את החוק לשינוי מגדר מ-2004 ואת חוק השוויון מ-2010. הבנתי שיש שם בלגן שלם של מושגים וכמנתח מערכות מידע במקצועי הבנתי שדרושה שם עבודה רבה, אבל זה סיפור ליום אחר. הבנתי גם שההגדרה של “השמה מגדרית” כקטגוריה מוגנת היא רעועה מאוד.

לבסוף, ניסיתי להבין מה הצד “שלי” חושב ולמה יש קצר בתקשורת. לא ניסינו לבטל את ההגנות והמרחבים הבטוחים לנשים ולא הצענו שכל מי שמתחשק לו יכול להזדהות כאישה. הסכמתי עם מארי שכן, זה יהיה מטופש, פזיז ומסוכן לנשים ולא, זה לא מה שהצענו.

אבל בעצם כן הצענו את זה.

כבר ב-2015 סטונוול ניהלו קמפיין בדיוק בשביל זה, כנראה בלי לשים לב עד כמה זה מסוכן. בתגובתם לשאילתא שהועלתה על ידי הוועדה הנבחרת לנשים ושוויון בנוגע לחוק שוויון הזכויות לטרנסג’נדרים הם ענו בשחור לבן.

את נקודות 1 ו-4 תוכלו לקרוא בעצמכם. אני מתנגד להן לחלוטין. למה זה משנה ואיך – זה עניין לפרק אחר בסיפורי, אבל כשראיתי את זה מנקודת המבט שלי פתאום דברים הסתדרו לי בראש. כל מה שעניין את סטונוול עכשיו זה “טרנס”. כל מעייניהם נתונים ל”זכויות טרנסים”. כבר לא הרגשתי ייאוש, הרגשתי כעס. הרגשתי תחושה גוברת והולכת ששיקרו לי, עבדו עליי בעיניים ושטפו לי את המוח כדי שאאמין באידיאולוגיה חסרת היגיון – ובשביל מה? החברה הטרנסית שלי? היא כבר חיה חיים נורמליים ובשקט כפי שרצתה. מה באמת היה העניין? החלטתי לגלות בעצמי.

קשה לי לתאר לאנשים שאינם הומואים ולסביות את תחושת הבגידה שלי. דגל הקשת ייצג כל כך הרבה בחיי. הוא סימן ביטחון, קבלה, תמיכה. עכשיו הוא לא מייצג כלום מלבד שקרים ותרמיות. זו המציאות של הפגיעה הרגשית, אבל אני אהיה בסדר כי תמיד רציתי לעשות את הדבר הנכון, לא את מה שקל…

לפחות קיבלתי בחזרה את הסופרת האהובה עליי.

טרנסיות לא תמיד יכולות להיחשב נשים

נאלצתי להודות בעובדה הברורה שאישה היא מונח שיש לשמור לנקבות אדם בוגרות, כי ביולוגיה חשובה. להתעקש ש”אישה היא כל מי שמזדהה ככזו” זה בעייתי ומסוכן מהרבה סיבות, בין היתר מהסיבה של איך אנו מתקשרים זה עם זה. על המנטרה “טרנסיות הן נשים” תמיד חשבתי כ-“יש להחשיב טרנסיות כנשים”, אבל אז תהיתי – אם אסכים כעת שלא, אי אפשר להחשיב תמיד את כל הטרנסיות כנשים, איך זה ישפיע על עמדתי בדיון על “זכויות הטרנסים”, בעיקר בבריטניה.

התמקדתי בעיקר בהמלצות של סטונוול לוועדת הנשים והשוויון ופחות בשינויים בחוק לשינוי מגדר. הסיבה היא שההמלצות קלות יותר להבנה ומבהירות בדיוק מה סטונוול מנסים להשיג. מהר מאוד ראיתי שתי נקודות בעייתיות ביותר:

נקודה מס’ 1: שינויים בחוק לשינוי מגדר מ-2004, כולל ביטול הדרישה לספק הוכחות רפואיות ותהליך לאנשים מתחת לגיל 18 המבקשים לשנות את המגדר באופן חוקי.

נקודה מס’ 4: שינויים בחוק השוויון מ-2010 על מנת לכלול “זהות מגדרית” במקום “השמה מגדרית” כקטגוריה מוגנת ולבטל פטורים הקשורים למרחבים מופרדי מין.

כרגע, לפחות על פי הבנתי, אדם המבקש לקבל תעודת שינוי מגדר חייב לקבל אבחנה רפואית של דיספוריה מגדרית (אפרט על זה ועל הבעיות הכרוכות בכך בהמשך). בכל מקרה עליהם לחיות “במגדר שהם מזדהים בו” (מה שזה לא יהיה) במשך שנתיים. ללא ספק יש לשנות את החוק לשינוי מגדר כי הוא מבולגן נורא, אבל על זה במאמר אחר. כרגע המצב הוא שטרנסית המבקשת לשנות באופן חוקי את המגדר חייבת להיות מאובחנת על ידי איש מקצוע כ”אישה טרנסית” הנמצאת בתהליך לשינוי מגדרי. בשלב זה היא נמצאת תחת הקטגוריה המוגנת של “השמה מגדרית”.

הבעייה עם נקודה מס’ 1 שהיא “הזדהות עצמית”, היא שלא כל הטרנסיות, כפי שאני מבין כעת, יכולות להיחשב נשים ולכן הנקודה נכשלת כליל. בלי ראיות רפואיות או כוונה לבצע תהליך מעבר מגדרי, כל אחד יכול להכריז שהוא אישה, לשנות את המגדר באופן רשמי ולהיות זכאי באופן מיידי לכל ההגנות וההטבות שנשים זכאיות להן. הוועדה לשוויון וזכויות האדם (EHRC) פרסמה “הבהרה” (מלאה סתירות פנימיות) ובה נאמר:

באותו הזמן, אדם טרנס מוגן מאפליה על בסיס מין בשל המין החוקי שלו. פירוש הדבר שאישה טרנסית שאין לה תעודת שינוי מגדר ולכן הינה באופן חוקי זכר, יש להתייחס אליה כזכר לצורך עניינים הנוגעים לאפליה על בסיס מין, ולאישה טרנסית שיש לה תעודת שינוי מגדר יש להתייחס כאל נקבה. לכן, סעיפי האפליה על בסיס מין בחוק השוויון מתייחסים באופן שונה לאדם טרנס עם או בלי תעודת שינוי מגדר".

לכן, אם אדם ממין זכר מקבל תעודת שינוי מגדר הוא באופן חוקי נקבה. אם כל זכר יכול לטעון שהוא “אישה” בלי ראיות רפואיות, אילו ראיות נדרשות? איך מישהו יכול “להוכיח” שהוא אישה? זה בלתי אפשרי. “אישה” זה לא תחפושת. בגדי נשים לא הופכים גבר לאישה. אם זהות מגדרית הופכת גבר לאישה אי אפשר להוכיח או להפריך את זה. אני מאמין שהדרך היחידה להיות אישה זה להיוולד נקבה, וזה לא סותר את הרעיון שעלינו להתייחס לטרנסיות כאל נשים בנסיבות המתאימות. להתייחס למישהו כאל משהו זה לא אותו דבר כמו לחשוב שהם אותו משהו.

הגישה הזו למין/מגדר חוקי מסתבכת עוד יותר בשל העובדה שהמין הנצפה בלידה (הוא לא “מסומן”, הוא מזוהה) הוא לרוב אכן המין הנכון. אי אפשר לשנות מין, ולכן שינוי המגדר משנה תכונה עיקרית בעיני החוק. לדעתי זו טעות נוראית וזו הסיבה שכל החוק לשינוי מגדר בנוי על יסודות מעורערים. למעשה, אם זהות מגדרית ומין הם שני דברים נפרדים, כפי שטוען ארגון סטונוול, מדוע הם אינם לוחצים להכרה חוקית במגדר ומין כך שאנשים יכולים, כשיגיעו לגיל המתאים, להכריז על המגדר שלהם בלי צורך למחוק אמת בסיסית על עצמם ועל הצרכים הרפואיים שלהם? למעשה אם זה היה מצב הייתי מבקש שזהותי המגדרית תישאר ריקה או “לא ידועה”, אבל זה נושא למאמר אחר על טבעה של זהות מגדרית.

הטענה ש”אף אחד לא ינצל לרעה חוק לזיהוי עצמי” גם אינה נכונה וגם אינה סיבה מוצדקת לחוקק חוק ובכל מקרה, יש טרנסיות שאיני חושב שצריך להחשיב חוקית כ”נשים”. כשלוקחים בחשבון זכויות נשים, גישה למרחבים מופרדי מין והטבות המיועדות למין הנקבי באופן בלעדי, אלו לא צריכים להינתן לזכרים כי אותן זכויות והטבות נחקקו במיוחד עקב ההטייה הביולוגית נגד נשים בחברה. זה בהחלט לא קשור רק לחדרי שירותים, ישנן הרבה דוגמאות שבהן לא ראוי שזכר יתנהג “כמו אישה”. הנה כמה דוגמאות. זכרו שרוב הטרנסיות על פי זהות עצמית לא עברו ניתוח ועל פי רוב אין להם כוונה לעשות זאת.

• חדרי הלבשה ומקלחות לנשים בלבד, שבהם נוכחות גוף זכרי עלולה לגרום למצוקה בגלל הבדלי הכוח הפיזי בין גברים ונשים ובשל העובדה שגברים מבצעים 99% מעבירות המין, ובמעל ל-80% מהמקרים הקורבנות הם נשים.
• חוקי דת שאוסרים על אישה להיבדק על ידי רופא גבר.
• מרכזי תמיכה לקורבנות אונס לנשים שבהם נוכחות גוף זכרי עלולה לגרום למצוקה רבה.
• רשימות מועמדים ושריונים שנועדו לתקן את חוסר האיזון בשוק העבודה ובחברה.
• ספורט נשים שבו גוף זכרי לא רק מעניק יתרון אלא גם מהווה סיכון רציני לנשים, בעיקר בספורט שמערב מגע.

זו ממש לא הרשימה המלאה. בנוסף, אפילו אם אותם אנשים המזדהים כנשים לא היו מהווים איום לנשים כמו גברים אחרים ואפילו אם הם היו בסיכון לתקיפה מינית כמו נשים, העובדה שהם לא עברו ניתוח גורמת לכך שלא ניתן להבחין בינם ובין גברים, וזה לא הוגן לאלץ לנשים לכלול במרחבים ובקבוצות שלהן את אותם אנשים שלא ניתן להבחין בינם ובין אלו שהן זקוקות להגנה מפניהם.

זה לא הכל – יש גם את סעיף מס’ 4 בהמלצות של סטונוול המבקש לבטל את הפטורים בחוק השוויון מ-2010. על פי אותו חוק השמה מגדרית הפכה לתכונה מוגנת, אבל החוק מאפשר במפורש לתת פטורים במצבים שבהם ניתן להראות שהפרדה על בסיס מין היא הדרך הסבירה או המעשית היחידה להעניק שירות שבאופן רגיל הוא פתוח ל”כל הנשים”. מצבים אלו כוללים כמה מהדוגמאות שהבאתי למעלה, למרות שכרגע אישה טרנסית היא למעשה מישהי שלפחות אובחנה כסובלת ממצב רפואי וישנה המלצה לתהליך מעבר מגדרי.

ביחד, נקודות 1 ו-4 הורסות לחלוטין את זכויות הנשים. בנוסף – לתת לקטינים מתחת לגיל 18 להזדהות מגדרית, דבר שאני מתקשה להבין בגיל 42, זה מעשה פזיז מאוד. אם כל אחד יכול להזדהות כאישה, המושג אישה מאבד את משמעותו. נשים מאבדות את ההגדרות שלהן ואת הזכויות שלהן, והקשיים שהן סובלות עקב המציאות הביולוגית זוכים להתעלמות. זהות מגדרית, שהיא אישית לחלוטין, נתונה לשינוי ולא ניתנת למדידה, הופכת להיות הגורם המבדיל היחיד. ברור לחלוטין איך ניתן לנצל זאת לרעה וברור שזה ינוצל לרעה. זו לא שאלה של האם אלא מתי. גרוע מכך, אם אין אפשרות לתעד את המין הביולוגי האמיתי, אז כאשר יתרחש ניצול לרעה יהיה קשה יותר להבחין בכך.

סיכום ביניים

אין לתאר עד כמה הקביעה “נשים טרנסיות הן נשים” היא בסיסית. אם זה נכון שכל טרנסית היא למעשה אישה פשוט כי היא אומרת שהיא כזו, אז הדיון בזכויות טרנסים הוא עקבי מבחינה לוגית. כל סטייה, ולו הקטנה ביותר, ממוטטת לחלוטין את הקביעה הזו כי חייבים לקבוע מצבים חריגים ופטורים ולממש אותם.

לסיכום, כפי שהצביעה חברתי מארי, למה שנשים יתבקשו להחשיב טרנסיות כנשים? טרנסיות הן תת-מחלקה של גברים. קיבלתי את המציאות הביולוגית האובייקטיבית הזו בתחילת הדיון שלנו. הם נולדו זכרים, נשארים זכרים ולמרות שהם אולי מזדהים כ”נשים” הם עדיין זכרים. אם טרנסיות אמורות להיחשב כנשים בעיני החברה, אז רק נשים הן אלו שבידיהן ההחלטה האם להסכים לכך ומהן הדרישות והכללים. בקיצור, למרות שיכולה להיות לי דעה בנושא, כגבר אין לי שום זכות לבקש או להגיד לנשים לפנות מקום לקבוצה ספציפית של זכרים.

ואז חשבתי – למה אנחנו כל הזמן מדברים על טרנסיות ולא על טרנסים?

על טרנסים והעדפה לאברי מין

בשלב זה כבר הייתה לי הבנה מסויימת בנושא אבל עדיין חשבתי שכל הבעיות סביב הדוגמה של “טרנסיות הן נשים” היו קשורות לזכויות נשים. לא חשבתי על גברים טרנסים בכלל ולא על האפשרות שיש לי, בתור גבר הומו, סיבה כלשהי לדאוג.

זה השתנה כשהבנתי שסטונוול שינו את ההגדרה של גיי ושלמעשה הומוסקסואליות כוונתה עכשיו “משיכה לאותו מגדר”. בהתחלה זה רק הרגיז אותי כי אני לא מאמין שמגדר הוא דבר מוחשי אלא אוסף של תכונות סובייקטיביות המבוססות על תפקידי מגדר סטריאוטיפיים. בנוסף, ההגדרה של הומוסקסואליות כ”משיכה לאותו מגדר” היא פשוט שגויה עובדתית. אני אתייחס לזה במאמר נפרד שבו אפרק את מושג המגדר, אבל כרגע אני רוצה לדבר על מדוע אידיאולוגיית המגדר משפיעה עליי אישית כגבר הומו.

המיניות שלי

כשיצאתי מהארון ב-1992 בגיל 14 אבא שלי הלך לרופא. מן הסתם הוא לא רצה בן הומו והרופא חשב שהוא יוכל לעזור. קיבלתי ספר שבו נאמר שהנטייה המינית שלי היא רק מכשול קטן שניתן להתגבר עליו. נאמר שם שהנטייה המינית שלי היא נייטרלית ועם קצת מאמץ אפשר “לכוון” אותה למין “הנכון” – בתור התחלה על ידי פנטזיות על נשים “גבריות” יותר.

באמת שניסיתי למשך שבוע. אפילו בגיל 14 היה לי דימיון מפותח. ניסיתי לדמיין נשים “גבריות” – אופנועניות בוצ’ות עם שיער קצר, חיילות, כל מה שיכול אולי לעורר אותי מינית, אבל ברגע שהבגדים נשרו ועמד מולי גוף נקבי, המיניות שלי פשוט אמרה לא.

אפילו בגיל 14 כבר הבנתי מה זה “מגדר” אפילו בלי לדעת את זה באופן מודע. עכשיו אני יודע ויכול להסביר את זה. תפקידי “מגדר” וסטריאוטיפים מוטבעים במיניות שלי כמייצגים למין. אני נמשך לדברים גבריים כי החברה משייכת את הדברים האלה כמייצגי המין הזכרי. זו הסיבה שיש פטיש למדים, דובים ועור. כל אותם סממני “מגדר” מאותתים למיניות שלי ש”זה זכר”, פשוט כי אנחנו כבר לא מסתובבים עירומים.

אידיאולוגיית המגדר היא הומופובית ומיושנת

סטונוול הכריזו שגברים הומואים נמשכים למגדר גברי, אבל זה בדיוק ההפך וזה הומופובי בטירוף. אני הומוסקסואל שנמשך באופן בלעדי לבני מיני. תפקידי המגדר והופעה הם פשוט סמנים שהמיניות שלי משתמשת בהם. אין פלא שאנשים “נגעלים” מאנשים שאינם קונפורמים לתפקידי מגדר, כי המיניות שלהם מקבלת רמזים סותרים וניתן להרגיש בדיסוננס הקוגניטיבי. זה המקום ממנו מגיעות דעות קדומות, כי אנשים לא מזהים שזו המיניות שמאבדת עשתונות כי היא לא מתוחכמת במיוחד, במקום לזהות את הסימנים הסותרים ולפטור אותם בחיוך אירוני.

אבל מיניות מקורה במין, וספציפית בפנוטיפ. כשמורידים את כל התפאורה החיצונית ואני רואה את הגוף העירום, המיניות שלי מעוניינת בסממני המין הזכריים ואותה הומוסקסואליות מובנית נמצאת כרגע תחת מתקפה מצד פעילי מגדר.

שוב ושוב אני רואה איך מיניות מצטמצמת ל”העדפה לאברי מין” ואנשים אומרים שההתעקשות שלי על איברי מין זכריים היא “מדירה” כלפי גברים טרנסים, טרנספובית ולכן מלאת שנאה. בגלל שהם מתעקשים שגברים טרנסים הם גברים, אם אני לא מקבל אותם ככאלה ולא מתגבר על “ההעדפה לאברי מין” אני מלא שנאה ועליי לשקול לקבל גברים בלי קשר להופעתם החיצונית.

זה נורא ומוכר להחריד. זו צורה חדשה של טיפולי המרה ועם כמה שאני הרגשתי את זה באופן אישי (ואחר כך פתחתי במתקפה חזיתית בטוויטר, לא בריא במיוחד), אני מבין עכשיו שלסביות הן המטרה העיקרית של זה. הנה כמה דוגמאות של הערות הומופוביות שעכשיו מקובלות באידיאולוגיה החדשה:

תקרת הבוקסר (אזהרה, הערות פוגעניות)
הוציאו את ה-ל’ (בריטניה)

משיכה מינית מבוססת על מין ולא מגדר

ישנן שלוש נטיות מיניות בסיסיות – הטרוסקסואליות שהיא משיכה למין השני, הומוסקסואליות שהיא משיכה לאותו המין וביסקסואליות, שהיא משיכה לשני המינים בצורה זו או אחרת. הבעיה היא שאני מרגיש שביסקסואליות מתפרשת כמשיכה שווה לשני המינים, שזה לרוב לא המצב. מעל לכך יש את המגדר, שיכול להיות מוטבע על גבי המיניות כמו אצלי, במידה זו או אחרת. העדפה למגדר היא העדפה. משיכה מינית איננה העדפה.

הומוסקסואלים והטרוסקסואלים חווים משיכה למין אחד. אנחנו לא מדירים טרנסים, אנחנו מדירים על בסיס מין. ברגע שהמיניות שלי משתכנעת שגבר טרנס הוא זכר כשהוא עירום וניצב לפניי, אני אהיה מעוניין (בהנחה שאמצא אותו מושך. אני לא נמשך לכל הזכרים), אבל כמובן שזה אף פעם לא המקרה. אני אף פעם לא נמשך לגברים טרנסים שעברו תהליך רפואי חלקי או בכלל לא עברו. זו לא אשמתי. אני לא צריך לבחון מדוע ובחינה כזו היא הטלה בספק של המיניות המולדת שלי. נלחמתי רבות כדי להפסיק לבחון את המיניות שלי, ועכשיו הדרישה הזו באה מה”קהילה” שלי.

גיי זו לא זהות

בעייה נוספת היא פוליטיקת הזהויות. אם את נקבה את לא יכולה לנכס את הזהות של “גבר גיי” או “הומוסקסואל”. את לא כמוני. ההגדרה של הומוסקסואל הוא מישהו שנמשך לבני מינו ואי אפשר לשנות מין, ולכן את לא עונה על ההגדרה. זו לא הדרה אלא פשוט ציון עובדות. אני לא תפוח אדמה או פנס רחוב ואני לא יכול להזדהות ככזה או לצפות שמישהו יאמין לי שאני כזה, כי זה פשוט עובדתית לא נכון.

אני מבין דיספוריה מגדרית ואת הצורך של אנשים מסויימים לעבור תהליך רפואי של מעבר. אבל זה בסך הכל משנה את ההופעה החיצונית של הגוף כך שהפנוטיפ דומה יותר למין שאותו אדם רוצה להיות. כרגע מדע הרפואה אינו מסוגל לבצע תהליך כזה באף גבר טרנס במידה שתאפשר לי “לקבל” אותו כזכר. זה לא עושה אותי למלא שנאה ודעות קדומות. זו פשוט ההגדה של מי ומה שאני.

זה הרסני במיוחד להומואים ולסביות צעירים המגלים את מיניותם. אומרים להם שהמיניות המובנית שלהם היא “העדפה” שעליהם לבחון וזה מדאיג מאוד. הייתי שם. זה לא נעים כשגורמים לך להרגיש שאתה “לא בסדר בראש” בגלל איך שאתה מרגיש. בנוסף, לכפות על אנשים לקיים יחסי מין שהם לא רוצים בהם זו התעללות מינית וההגדרה של תרבות האונס. זה חייב להיפסק.

תקשורת מחייבת מילים ברורות

אם טרנסים רוצים לתקשר איתנו ואנחנו איתם, בעיקר בנושא דייטינג, כולנו צריכים להסכים ולהבין מילים. אם מישהו אומר שהוא “גבר גיי טרנס”, זה כל המידע שאני צריך. אני יכול להבין שמדובר בנקבה הטרוסקסואלית וטרנס. כל זה ביחד משמעותו שאני לא מעוניין באותו אדם מינית אבל אני לא צריך לגרום לו להרגיש מודר כי הוא טרנס. אני יכול לנסח את זה בצורה אחרת ולמנוע מבוכה ובזבוז זמן.

באופן דומה אני צריך להיות מסוגל להסביר באופן הוגן שכגבר הומו, לעולם לא אוכל להידלק מינית מגוף עירום של גבר טרנס. כמובן שיש סיכוי שאהיה מעוניין כשהופעתו החיצונית כשהוא לבוש מרמזת על כך שהוא גבר, אבל אני יודע מה המיניות שלי עושה כשהיא רואה פנוטיפ מעורב או לא שלם. היא לא מעוניינת. אני צריך דרך לציין זאת בפני גברים טרנסים באתרי היכרויות בלי לגרום להם להרגיש רע. “גבר הומו” אמור להספיק, אבל אם ההגדרה של “גבר הומו” מתרחבת כדי לכלול אנשים שלא כבים מינית למראה פנוטיפ מעורב או גוף נקבי, זו בעייה רצינית. אנו זקוקים למילים מדוייקות.

זה קשה במיוחד עם המילה לסבית, שהיא על פי הגדרה נקבה הומוסקסואלית. גברים לא יכולים להיות לסביות, ולכן “טרנסית לסבית” זה מושג שצריך להיות מוגדר בפירוש כלא לסבית, כך שלסביות צעירות כבר לא תאולצנה לחשוב במרמה שהן חייבות לתת הזדמנות לאברי מין זכריים.

אם אין לך “העדפה” לאברי מין אז מזל טוב, את/ה ביסקסואל. אם אתה נמשך בעיקר או בלעדית לאנשים עם נראות גברית בלי קשר לאברי המין שלהם אז נהדר! אתה ביסקסואל עם העדפה חזקה, או אפילו דרישה, למגדר גברי. ביסקסואליות לרוב אינה העדפה שווה, אבל אם יש באפשרותך להתעורר מינית באמת ממראה של כל אחד משני סוגי אברי המין (ועוד מרכיבים אחרים בפנוטיפ המיני), אתה עדיין על פי הגדרה ביסקסואל.

לסיכום

תמיד חשבתי ש”מחיקה ביסקסואלית” היא אמיתית. אנשים לעיתים קרובות מתעלמים מביסקסואלים או מניחים שכולם אותו דבר, עם העדפה שווה לשני המינים או לנראות מגדרית כלשהי. עכשיו שוב מתעלמים מביסקסואלים ובמקום זה משתמשים בהומואים ולסביות כדי לאשרר את הרצון של כמה אנשים לא רק להיראות כבני המין השני אלא ממש להיות המין השני, ולנכס את הזהות הזו.

יש לי כבוד והערכה לגברים טרנסים ואני מוכן לכלול אותם איפה שאפשר. המיניות שלי היא מטבעה מדירה, וההדרה היא כלפי כל הנקבות. זוהי זכותי וזה לא “לא בסדר” בשום צורה שהיא. אני מבקש מאלו שמטילים ספק במיניות או מצמצמים אותה ל”העדפה לאברי מין” שינסו לטפל שנאה ובדעות קדומות האמיתיות, אלו שקיימות אצלם.