מתוך הסאבסטאק של טוליפ ר., טרנסית לשעבר בריטי (ממין זכר). המקור כאן.
אם “טרנס” פירושו “לחצות” אז “דה-טרנס” פירושו “לחזור” – לחזור הביתה.
יש סיבה שבגללה אנשים לפעמים מתייחסים לזהות הטרנסית שלהם בגוף שלישי – כי זהו ניתוק כל כך עמוק מעצמך עד שאתה מתחיל ליצור דמות נפרדת.
אתה נותן שם לדמות, ומנסה להפוך למציאות את הדמות כפי שאתה מדמיין בראשך שהיא נראית מפרספקטיבה מעוותת של שליטה רבה ופילטרים.
אתה מצטלם 100 פעמים, מוחק 97 מהתמונות ואז מפרסם את הנותרות כאילו לא בילית שעות בניסיון ליצור את התמונה המושלמת. “וואו, את נראית מדהים, אלוהים!”, “את נראית סיס”, “100% עוברת”, “דמייני איך תראי אחרי הורמונים”.
האישרור ממכר.
ואז אתה מתחיל לשנות באמת את האופן שבו הדמות שלך שולחת מסרים, בהיותך מודע לכך שאתה לא מביע מספיק רגשות בדיבור בתור הדמות. להגיד ביטויים כמו “אווווו” או כל דבר שאני מרגיש שדומה יותר לאיך שאישה מדברת מאשר גבר.
הדמות ה”ייחודית” שלך הופכת לסטריאוטיפ קלישאתי, המציית לכל מה שחבריך הטרנסים מסכימים שנכון או לא נכון לעשות באותו הרגע.
ואז אתה מחפש דמויות אחרות שמאששות ומלטשות את הדמות שלך.
ואז אתה מספר לכל המשפחה שלך שאתה הדמות הזו וכך היה תמיד.
אתה אומר לבנק, לביטוח הרכב, חברת החשמל וספק הסלולרי את השם של הדמות שלך. עכשיו יש לך הוכחה שהדמות קיימת.
אתה אומר לרופאים שלך שזו חובתם לגרום לדמות להתעורר לחיים ואתה דורש הפנייה למרפאת המגדר.
נמאס לך לחכות ואתה מתחיל לפעול בעצמך. אתה יודע מה אתה צריך, אתה צריך טיפול הורמונלי! אתה קובע תור פרטי ומקבל שתי דעות נפרדות תמורת 500 ליש”ט.
מזל טוב! אובחנת. לא משנה שהטופס מלא טעויות וברור שכתבו אותו ממש מהר כשהם יודעים שאתה רק רוצה הורמונים ושלא תתקן אותם בכל מקרה.
אתה עדיין מחכה למרפאת המגדר אבל בגלל שעכשיו אתה עונה על הקריטריונים אתה מתחיל טיפול הורמונלי עם מרשם זמני. יש! הצלחת!
כל שאר הדמויות נאספות ואומרות לך כמה הן מאושרות שסוף סוף קיבלת את הטיפול ההורמונלי “הנכון”.
זה היום המאושר בחיי הדמות שלך.
משפחתך אומרת לך שזו רק דמות.
הם דואגים ללא הרף שתעשה משהו מטופש, הם אומרים לך: נו באמת, זה לא אתה. זו דמות!
“לא! אני הדמות! זה תמיד היה אני! מלאי שנאה שכמוכם!”.
כמה בני משפחה לא יודעים מה לעשות. הם מנתקים איתך קשר. הם לא יכולים יותר לשבת ולצפות. הם יודעים מה הולך לקרות. כמה בני משפחה נשארים לצידך – הם מעדיפים להיות שם ולא לאבד אותך.
אתה לא מרגיש בסדר. אתה עולה שוב לרשת ואומר לאנשים “היי, אולי אני לא הדמות הזו אחרי הכל?”.
“הם הבעיה…” “זו טרנספוביה מופנמת מהמשפחה הטרנספובית שלך. מצטערים על זה”.
אתה מקבל כל כך הרבה תשומת לב על הסבל שלך – סוף סוף שומעים אותך. אתה מספר להם על כל הדברים ההומופוביים הנוראיים שקרו. כל שאר הדמויות יושבות ומחבקות, מחזקות ומאשררות.
הם אומרים את כל הדברים שאיש מכירות אומר על מכונית מקולקלת – מסתירים את האמת ומתמקדים בעובדה ש”היי, יש לזה גלגלים, לא?”.
אתה עובד קשה עם מטפל, ומתחיל לראות את הדמות שיצרת.
אתה כל כך נואש שלא לאבד אותה, אתה יודע מה עליך לעשות כדי להמשיך להיות זכאי לטיפול, אפילו אם אתה לא ממש רוצה.
אתה מבקש הפניה לניתוח תחתון.
אומרים לך לעשות הסרת שיער. אתה מושך את זה כמה שאתה יכול, ואז דוחה פגישות וממציא תירוצים.
מה שהיה אמור להימשך 12 חודשים לקח שנתיים וחצי.
זה היום לפני הניתוח. משהו מתקתק לך במוח ומנסה לפרוץ דרך החומות המבוצרות של הדיסוננס הקוגניטיבי.
אתה משכיב את הדמות במיטה, מוכן לניתוח שאתה בטוח שישפר אותך ויציל את חייך.
אתה מתעורר במיטת בית החולים. הדמות הייתה כל הזמן הזה רק דמות, זה היית אתה. זו ההתגלות הגדולה, המסך עולה – החומרה של מה שעוללת לעצמך מכה בך בכל הכוח.
זה לא מה שחשבת ויש כאן המון מונחים נסתרים ומצבים: חוסר שליטה בצרכים, הפרשות, אזורים ללא תחושה, קצת תחושה, כאבים, דלקות בדרכי השתן, זיהומים, אנרגיה נמוכה, ורידים בולטים…
אתה מתייאש ומבין שזה לא היה שווה את זה בכלל.
אתה יכול להגיע לאורגזמה וזה נהדר, אבל אתה מבין בעצם שהדיספוריה שלך שם למטה לא הייתה אפילו כל כך גרועה מלכתחילה, ולמעשה הרעיון של להיות עם גבר אחר הוא לא רע בכלל.
ואז אתה מבין שבעצם כתבת את הדמות שלך לא נכון מההתחלה, ואף אחד לא עזר לך בכך.
אתה הומו, ואתה בטראומה מחיים של הומופוביה חמורה.
אתה מבין שזה בלתי הפיך.
אבל אתה מבין שהגעת הביתה.
אתה יכול לבצע מעבר-חוזר שזה אומר – להשליך את הדמות. לקרוע לגזרים, זה מעולם לא היית אתה, זו הייתה פיקציה אידיאלית שמעולם לא נאלצה לעמוד במבחן המציאות.
תמיד הייתה לך נשמה נשית, אבל זה לא אומר שאתה אישה. זה רק אומר שאתה גבר נשי, וזה בסדר! למעשה, זה משחרר.
אני חש שהשלשלאות הוסרו, ואני שוב עצמי. חזרתי לחדר.
הבנתי שזו מאז ומעולם הייתה רק דמות.