סיפורה של י’, טרנס לשעבר

פורסם ב-11 במרץ 2021, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור:

https://www.detransvoices.org/detrans-story-y/

“יש בימים אלו תרבות האשמה כזו: אתה בחרת לקחת את ההורמונים בגיל שאנשים יכולים להחליט לעשות ילדים (16). אף אחד לא היה אמור להיות לך בייביסיטר ולשבת איתך שעות על גבי שעות בנוגע להחלטה שלך, היית צריך לעשות מחקר. כן, זה נורא שעשית טעות אבל הרופאים לא אשמים, הם לא יכולים לקרוא את המחשבות שלך”.

כך כותב משתמש בפלטפורמת רדיט בפוסט של פריקה בקבוצה של טרנסים ftm (נ”ע: מנקבה לזכר), שולח מילותיו לכיוון קירה בל (נ”ע: טרנס לשעבר).

עד לא מזמן, רוב האנשים לא ממש שמעו על מתחרטי מעבר מגדרי. אני עצמי, במשך זמן רב, כטרנס דאז הכרתי אותם כמרירים ומלאי שנאה שלא יכלו לקבל את היותם טרנס. החשיפה שלי אליהם הייתה לחלוטין דרך יד שנייה – באמצעות חברים טרנסים (לעתים קרובות טרנסיות) שהסבירו לי כיצד “מבטלי מעבר מגדרי”, אנשים שהדיון לגביהם נעשה באותה רמת חוסר אמון כמו דיונים על דרקונים או חייזרים, היו למעשה טרפיות (נ”ע: מוגדרות כפמיניסטיות שלא מכירות בזכויות של הטרנסיות כחלק מזכויות הנשים, כלומר לא מכירות בהם כנשים). 

כטרנס לשעבר וטרפית, לאחר שחוויתי את החוויה המצמררת של להיות מואשמת בעצמי בכינוי ‘טרפית’, להפתעתו של אף אחד, הביזוי שלי כטרפית וכמבצעת מעבר מגדרי חוזר היו לי כסוג של קריאה להרחיק את עצמי משניהם. להיות טרפית היה החטא הגרוע ביותר בחוגים בהם הייתי, גרוע יותר אפילו מלהיות גזען או סקסיסט. הפחד מאשמה המשיך דרך אסוציאציות והעמיק. באופן לא מפתיע, כאשר התחלתי לפקפק במעבר המגדרי שלי, כשנה אחרי תחילת הטיפול ההורמונלי, הפחדים הראשוניים שלי המשיכו אל נושא הטרפיות. 

כמו רבים ממבצעי המעבר החוזר, גדלתי בבית קשה ומתעלל. אולי באופן לא מודע, העשור בו ספגתי התעללות מינית ושנאת נשים מאבי החורג, גרם לי לשנוא את היותי בת. אבל לא אני ולא המטפלים שלי, מעולם לא יצרנו במודע את הקישור באותה התקופה. בלי קשר, עדיין יש לי סיוטים מהשנים ההן, שמעירים אותי בלב דופק ועל סף דמעות באמצע הלילה. קשה לומר שהטראומה מאותה תקופה לא השפיעה עליי כלל, למרות שפעם ניסיתי להעמיד פנים שכן.

בזמן שהחיים בבית היו קשים, חיי בית הספר היו טובים מהם רק במעט. למרות ההצטיינות שלי בלימודים, הייתי על הספקטרום האוטיסטי ללא ידיעתי ומגיל יסודי והלאה, בני גילי קלטו במהירות את המוזרויות שלי. הנטייה שלי ללבוש “בגדי בנים”, השיער הקצר והעיסוק שלי בספורט, הובילו במהירות לשמועות ולהאשמות על היותי “דייק” (נ”ע: מילת גנאי ללסביות או בחורות גבריות), מילה שלא הבנתי בגיל 10 אבל למדתי במהירות. 

ההתבגרות הסלימה את העניינים. שנאתי את הגוף שלי ושחיתי בתוך גופיות וסווטשרטים במידה XXL. בנות נמנעו ממני, ואפילו הבנים שהיו חברים שלי התחילו לצחוק על התחבושות והמחזור שלי. באמת לא הרגשתי שנועדתי להיות בת. בסביבות הזמן הזה קרו שני דברים: קראתי במקרה מה זה “טרנסג’נדר” בספר של פסיכולוגיית ילדים, ובנוסף, הדיבורים על “מגדר בינארי” התחילו לצוץ בטאמבלר. 

בכנות, בזמנו זה הרגיש כאילו מצאתי מפתח סודי. הכל התאים – חוסר הנוחות עם הגוף שלי, התיעוב שלי בנוגע להיותי “בת”, הנוחות שלי בלהיות גברית, הרצון שלי להיות גברית. צללתי פנימה. 

עד לנקודה זו, קיימתי אינטראקציה בסתר עם ‘לסביות’ באמצעות בלוגים בפלופורמת טאמבלר וספרים בספרייה המקומית. ידעתי מגיל צעיר שאני נמשכת לבנות, אבל לא *ידעתי* את זה, ולמען האמת, הרעיון של להיות לסבית היה מפחיד. אולי זה אירוני, אבל הרעיון של להיות בחור-טרנס נראה לי הרבה פחות מפחיד, למרות היעדר התמיכה הציבורית בטרנסים באותה התקופה. תמיד חלמתי להיות נסיך דיסני לנסיכה. התחלתי לעקוב אחרי יוטיוברים של ftm (נ”ע: מנקבה לזכר), בחנתי את המעבר המגדרי, חקרתי את נושא הטיפול ההורמונלי והניתוחים, והשתתפתי בפורומים טרנסים מקוונים. צרכתי ברעבתנות תוכן טרנסי; בפעם הראשונה הרגשתי שמקבלים אותי. התאפשר לי להיות אני, ואף קיבלתי תוקף בנוגע לרגשותיי ולחוסר יכולתי להתחבר לנשיות סטריאוטיפית. השנאה שלי כלפי הגוף שלי נורמלה. חוויתי דיספוריה מגדרית, וכך גם אנשים אחרים. אמנות, ספרות, ממים, קהילה – הכל עזר לי להרגיש שמצאתי מקום. באותה שנה, בגיל 14, יצאתי מהארון כטרנס. 

למרות שלא התחלתי בטיפול הורמונלי עד גיל 21, התמזל מזלי לחיות כ’בחור סיס’ (נ”ע: זכר מלידה המזדהה עם מינו הביולוגי) במשך חלק נכבד מאותו עשור, אך כזה עם קול גבוה ופני תינוק. 

כשהחלטתי ללכת למרפאה מגדרית ידועה ב-2018, הרופא שפגשתי אמר לי שסביר להניח שהמעבר המגדרי יצליח עבורי מצוין. דיברנו על המעבר החברתי שלי בגיל 14, על מה שרציתי להשיג בנטילת טסטוסטרון, ועל התוכניות שלי למעבר בעתיד. כשחתמתי על הניירת לקבלת הסכמה מדעת, “רק לשם הפורמליות” כלשונו, הוא היה אופטימי מאוד לגבי התנהלות המעבר שלי. קיבלתי טסטוסטרון באותו היום, הזריקה הראשונה שלי נעשתה במרפאה על ידי אחות חביבה שהציעה לעשות את זה בשבילי כשלא הצלחתי למנוע מידיי לרעוד בזמן שניסיתי לקרב את המזרק.

במהלך אותה שנה, ביקרתי במרפאה ונפגשתי עם המטפלת שלי עוד כמה פעמים, אחרי שנפגשתי איתה כבר מעל שנה באותו השלב, כדי לבצע בדיקות דם ובדיקת מדדים. הרופא שלי היה מציין עד כמה המעבר שלי הולך טוב ואז לוחץ את ידי לפני שהוא ממשיך למטופל הבא. המטפלת שלי הייתה מאשרת את אותו הדבר ומשבחת אותי על כמה רחוק הגעתי. שניהם עזרו לי לתאם שינוי שם משפטי וניתוחים. הביטוח האוניברסיטאי שלי כיסה ניתוח עליון (נ”ע: כריתת שדיים) אז התחלתי לשקול את דחיית סיום הלימודים כדי שאכל לעשות זאת.

ואז, לא יכולתי.

חוסר הרצון שלי הפתיע אותי. באמצע השנה אספתי את טפסי הניתוח לשינוי מין שלי ממרפאת המגדר והם שכבו במגירת המכתבים שלי במשך שבועות. למרות שביליתי בחיפוש באינטרנט כמעט מדי יום, לא התקשרתי למנתח הבכיר שמצאתי כדי להתייעץ איתו. לקראת סוף השנה, הפסקתי לחלוטין ללכת למרפאת המגדר והמטפלת שלי עזבה את המרפאה בקיץ. למרות שהיא הציעה לי לנסות מטפל אחר מאותו צוות טיפולי, לא הרגשתי שיש לי כוח או מצב רוח להסביר הכל מא’ עד ת’, למטפל חדש. הפסקתי ללכת והספקות שלי גברו. חשתי מסוחררת. זריקות הטסטוסטרון שלי הצטמצמו בעודי מנסה להבין מה לא בסדר. גל צונאמי של פחד, במיוחד הפחד מחרטה, החל להיבנות.

מה אם אני עושה טעות? מה אם אני “הורסת” את הגוף שלי עם הטסטוסטרון? האם אוכל בכלל לחזור לחיות כאישה? מה אגיד למשפחה שלי? שהם צדקו? מה לגבי הגוף שלי? האם עליי לעשות משהו? עם מי אני יכולה לדבר? המרפאה המגדרית אפילו לא העלתה את העניין של מעבר חוזר. האם עלי ללכת לרופא הרגיל שלי? מה אם באמת פגעתי באיבר פנימי כלשהו? חוויתי תסמינים של ניוון נרתיקי. כאשר הודיתי בהשפלה באטרופיה שלי, הרופא במרפאת המגדר הגיב באופן מפתיע במילים “זה קורה”, ואז רשם קרם אסטרוגן. האם אצטרך להמשיך עם זה לנצח? מה עם הקול שלי? שיער הפנים שלי? שיערי התחיל להתדלדל, האם הוא יצמח בחזרה? המחשבות הללו הסתחררו בראשי במשך שבועות וחודשים.

אני מניחה שבמובן מסוים היה “יום אחד” דרמטי, יום אחד שבו הבנתי שאני רוצה לעבור את המעבר החוזר, אבל זה היה יום אחד בתוך ערפל של סערה רגשית, כך שהוא לא כל כך בלט לי. לקח לי שבועות להכיר ברגשות שלי. הייתי מאוכזבת לגלות רק מעט “מידע רשמי” על מתחרטי מעבר מגדרי באותה התקופה, וקבוצת הטרנס ברדיט נותרה מקור הקהילה היחידי אליו יכולתי לפנות לתמיכה, עצות ואחווה. יצאתי מול החברים הקרובים כטרנס לשעבר, בהתחלה כ”א-בינארית”, שכן המעבר ל”נקבה” היה בלתי נתפס עבורי באותה תקופה והיו האשמות רבות לגביו, החל משטיפות מוח על ידי טרפיות ועד אי היכולת להתמודד עם טרנספוביה מופנמת. לקח לי חודשים לקבל את זה שאני לא “א-בינארית”, ושעל אף היותי גברית ועם חזות גברית, לא הייתי פחות “אישה” בגלל זה.

משם, המסע שלי היה דומה לדרך שראיתי פמיניסטיות ליברליות עוברות, בה הן הגיעו לשיא ואימצו פמיניזם רדיקלי או תפיסות של ביקורת מגדר. זה לא רלוונטי במיוחד למאמר הזה אז אני אקצר, אבל די לומר שזה מצער להבין כמה דברים בעייתיים היו בקהילה הטרנסית שהיה קשה לי לראות אותם כאשר הייתי בתוכה. זה מתסכל מאוד להבין שתמכתי בגזענות, בפטישיזציה, בשנאת נשים ובעידוד של אמונות לא בריאות. 

קשה להסביר בתמציתיות מדוע ביצעתי מעבר מגדרי או מדוע ביצעתי מעבר חוזר. שניהם מכילים נסיבות מורכבות שלקח לי שנים לעבד. לא ביצעתי מעבר מגדרי בגלל שהייתי אוטיסטית, נמשכתי לאותו המין או הייתי “טומבוי”, ובוודאי שלא עברתי את המעבר מתוך מודעות לטראומת ילדות, אבל סביר להניח שאלו מילאו תפקיד בדיספוריה המגדרית שלי. באופן דומה, לא ביצעתי את המעבר החוזר בגלל שהדיספוריה המגדרית שלי נעלמה, או מאיזושהי סיבה דומה, אלא מאוסף של גורמים רבים.

היה לי קשה לתפוס את התפקיד החברתי הגברי. עברתי בתור גבר סיס, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי לכך שזה שאני עוברת כגבר – לא יהפוך אותי לגבר. ככל שעברתי טוב יותר (נ”ע: הכוונה שהחברה ראתה בה גבר), כך הורגש הפער בין מי שנתפסתי לבין מי שאני באמת. הייתי צריכה לשקר ולהעמיד פנים שנולדתי מישהו שאני לא, שחוויתי דברים שמעולם לא יכולתי לחוות ושהבנתי דברים שלא ידעתי, תוך העמדת פנים שלא חוויתי או הבנתי את הדברים שכן. נאלצתי להעמיד פנים שאני לא יכולה להזדהות עם נשים אחרות לגבי מחזור או לגבי חוויות של שנאת נשים, ולהעמיד פנים שחוויתי ילדות זכרית ואפילו שהיה לי איבר מין זכרי (כשחבר סיס שואל בדאגה אם אי פעם הייתה לך יבלת על איבר המין שלך, את לא יכולה להגיד “טוב, זה מצחיק…”). בין אם גברים טרנסים הם “גברים” ובין אם לאו, אני שיקרתי לגבי היותי גבר, והחלק המרגיז ביותר היה ששיקרתי טוב.

מצד שני, הדברים שלא יכולתי לקבל בגלל שלא הייתי זכר היו דברים שהיו לי די חשובים: היכולת לקיים יחסי מין “נורמליים” כגבר עם פין, להביא ילדים ביולוגיים עם אשתי לעתיד, הרגיש בטוחה בלילה כשחלפו על פני קבוצה של בחורים שיכורים, קוראים לאישה ברחוב… לעזאזל, אפילו רק להיות מסוגלת להיות בלי חולצה, ללא חזה מצולק או (אם התמזל מזלי) ללא פטמות “נשיות”. תמיד יהיו לי צלקות בשל היותי נקבה אם אעבור ניתוח לשינוי מין, משהו שלא ממש הרגיש לי כאופציה בהתחשב בהרגשתי לגבי התוצאות. ובין אם הייתי עוברת את הניתוח או לא, אני תמיד אהיה “גבר” עם הסתייגות – גבר טרנס. פשוט לא יכולתי להתמודד עם המציאות הזו בתור ילדה שהפכה למבוגרת צעירה ושנאמר לה שטיפול הורמונלי ובמיוחד טסטוסטרון – הוא בעצם קסם שיהפוך אותה לבן אמיתי. 

אם הייתי צריכה לבחור ציטוט אחד כדי לתאר את החוויה שלי, זה יהיה זה:

“למרות הכל, זה עדיין אתה.”

קארה, “אנדראייטל” (דמות ממשחק וידאו)

אני נושאת את ההשלכות הקבועות של הטסטוסטרון על גוף נשי, ולמרות שכמה השפעות הוכיחו את עצמן כפחות קבועות ממה שראיתי שנטען, העובדה שהשתניתי מהמעבר הפיזי – נשארה. הקול שלי עמוק יותר מזה של האישה הממוצעת, אני נאבקת בשחלות פוליציסטיות, אני חייבת לגלח את מעט שערות הסנטר המרופטות שקיבלתי מהטסטוסטרון. בסופו של דבר, למרות הכל, אני עדיין עצמי, ואני אסירת תודה שהצלחתי לאזור את האומץ לבצע את המעבר החוזר ולהתמודד עם הדיספוריה שלי בדרכים בריאות. יש ימים שאני נאבקת ברצון להיות זכר או להיתפס כגבר, אבל אני יכולה לזהות מהיכן נובעות הרגשות הללו ולפעול בהתאם. 

בסופו של דבר אני רק אני, אבל אני די נהדרת. 

אני בת 24, אישה אסייתית טרנס לשעבר שנמשכת לאותו המין, אבל אני גם אמנית, בעלים של חיות מחמד, בת בכורה, חנונית טריוויה ואוהבת קפה ברד. אני שמחה שניצלתי את ההזדמנות, גם אם באיחור, כדי להיות האני האמיתי שלי, מבלי להיות שבויה באידיאולוגיה המחייבת את האני האמיתי לעבור דרך מאפיינים שטחיים של תסרוקות, ביגוד, טיפול הורמונלי או ניתוחים.