שפל חדש

תומכים במעבר מגדרי בילדים מפרסמים מחקר פגום להפליא המתיימר להפריך את השערת המעבר החברתי.

מאמר מהאתר EYE ON THE NEWS מאת ליאור ספיר, 5 באוגוסט 2022. תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור: https://www.city-journal.org/major-flaws-in-new-study-on-pediatric-gender-transition

ליאור ספיר הינו חבר במכון מנהטן.

https://www.city-journal.org/contributor/leor-sapir_1907

מחקר חדש בכתב העת “רפואת ילדים” (Pediatrics) נועד להפריך טענה מרכזית של מבקרי מעבר מגדרי בילדים: 

לחץ חברתי ולא תהליכים אורגניים הוא הגורם העיקרי להזדהות כטרנסג’נדרים בקרב בני נוער. 

אחד ממחברי המחקר הוא ג’ק טורבן, תומך שצוטט לעתים קרובות בהקשר ל”טיפול מאשרר מגדר” (GAC) ומפיץ את  מיתוס ה – “או אישרור או התאבדות”.

“רפואת ילדים”, כזכור, הוא כתב העת שפרסם את המאמר של ג’ייסון רפרטי משנת 2018 שהופרך ביסודיות, המתיימר למצוא ראיות חותכות לכך שחלופות לטיפול מאשרר מגדר הן חסרות תועלת ומזיקות. מאמר זה הפך למוצג העיקרי אצל קובעי מדיניות במאמצם לקדם את הטיפול מאשרר המגדר והוא צוטט בהרחבה על ידי קבוצות אקטיביסטיות שעובדות עם בתי ספר כדי להקל על ה”מעבר החברתי” (המגשים את עצמו) לתלמידים. האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP), המפרסמת את כתב העת “רפואת ילדים”, בילתה את השנים האחרונות בדיכוי עצומות של מנויים לביצוע סקירה יסודית של העדויות בנושא זה. על פי “האגודה לרפואה מגדרית מבוססת ראיות”, מייקל ביגס, חוקר בבריטניה שפרסם על נושא זה, שלח מאמר התנגדות לאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, אותה הארגון סירב לפרסם (ללא הסבר). מתברר יותר ויותר שמדיניות הארגון בנושא זה היא “זה לא נתון לדיון”.

טורבן מכוון לשתי הטענות המרכזיות המניעות את הטענות מההיבט החברתי. 

הראשונה, המכונה השערת ההדבקה החברתית, היא שמתבגרים מאמצים זהות טרנסג’נדרית בתגובה לקודים ולחצים חברתיים. תופעה זו תועדה לראשונה במחקר משנת 2018 של ליסה ליטמן והיוותה השראה לספרה של אביגיל שרייר “נזק בלתי הפיך” (Irreversible Damage). סברה זו קיבלה מאז חיזוק על ידי אנשי מקצוע הפועלים בתחום. על פי חלק מהתומכים בהשערת ההדבקה החברתית, ההשפעה קיימת בעיקר או אפילו בלעדית בקרב נערות מתבגרות. עם זאת, בהסתמך על שאלון משלים שאומץ על ידי 16 מדינות בסקר סיכונים בהתנהגות הנוער הדו-שנתי של ה-CDC, טורבן מגלה שבשנים 2017 ו 2019 יותר בנים מבנות הזדהו כטרנסג’נדרים (1.5 בנים על כל בת ב- 2017 ו – 1.2 בנים על כל בת ב- 2019). לפיכך, הוא מסכם, השערת ההדבקה החברתית היא שקרית.

זהו כשל לוגי מדהים. ראשית, השאלון המשלים שואל את המשיבים האם הם מזדהים כטרנסג’נדרים. יש להם ארבע אפשרויות מענה: כן, לא, אני לא יודע, ואני לא מבין את השאלה. טורבן כולל רק את אלו שאמרו כן (2.4 אחוז ב-2017, 1.6 אחוז ב-2019). הוא משאיר את אלה שענו “לא יודע”, קטגוריה הרבה יותר גדולה (4 אחוזים). זו בעיה, מכיוון שקטגוריה זו עשויה לכלול מתבגרים שמזדהים כמשהו אחר מלבד בת או בן, למשל, ה”א-בינארי” שהפך נפוץ יותר ויותר, או כאלה שעדיין נמצאים בתהליך של הבנה לגבי ההזדהות שלהם ככטרנסג’נדרים. לא רק שזה מתקבל על הדעת שחברים בקבוצה זו נוטים יותר להיות נשים, אלא שנראה שילדים שאינם בטוחים לגבי “זהותם המגדרית” גם נוטים להיות יותר מושפעים מהדבקה חברתית מאשר אלה שההזדהות העצמית שלהם כטרנסג’נדרים היא החלטית ומתמשכת. (המומחים ההולנדים שפיתחו את המעבר המגדרי בילדים טענו שתסמינים מוקדמים הם אינדיקציה חזקה לכך שהבעיה תימשך לאורך זמן).

שנית, השאלון המשלים גם שואל את המשיבים מהו ה”מין” שלהם. טורבן מניח שהמשיבים מבינים את השאלה השנייה כמשמעות של “מין מוקצה בלידה” ולא “זהות מגדרית”, ומצטט שלושה מחקרים כדי לאשר שכך “סביר להניח שבני נוער יבינו” את המילה “מין” (sex). עם זאת, שתי המובאות הראשונות אינן מעידות על שום דבר כזה, והשלישית רק רומזת בקושי לכיוון הזה. באופן לא פחות מגונה, החוקרת שפיתחה את השאלון עבור ה-CDC הדגישה בעצמה את “אי הוודאות בנוגע להאם הסטודנטים הטרנסג’נדרים הגיבו לשאלה על המין בהתייחסות לזהות המין (הביולוגי) שלהם או המגדרי”.

אלא אם כן יש משהו שטורבן לא מספר לנו, נראה שהוא פשוט המציא את ההנחה המכריעה הזו שבלעדיה הטיעון שלו לא עובד. אם חלק משמעותי מהנשאלים מפרש את המילה “מין” כמשמעות של הזדהות מגדרית – הנחה סבירה, בהתחשב באופן שבו המילים גברים ונשים קיבלו פירוש פופולרי מחודש בשנים האחרונות – אז אנחנו פשוט לא יכולים לדעת כמה מהנשאלים שסימנו “זכר ” בתור ה”מין” שלהם הם בנים (ביולוגיים) המזדהים כבנות ולהיפך.

שלישית, הטענה של טורבן לגבי יחס המינים אינה עולה בקנה אחד עם הנתונים הקיימים, המראים בבירור דומיננטיות חזקה של בנות על פני בנים. מגמות אלו תועדו במחקר שנערך בביקורת עמיתים, נצפו באופן בינלאומי ונשארו די יציבות בעשור האחרון לערך. לעומת זאת, הנתונים של טורבן הם אך ורק מארה”ב, דוגמים רק שליש מהמדינות (טורבן מזכיר 16 ​​מדינות, אך נראה שמספר המדינות שאוספות נתונים הוא אפילו נמוך יותר), ומתמקדים רק בשנתיים ספציפיות. לא רק זה, אלא שה-YRBS שואל את המשיבים האם הם מזדהים כטרנסים; הוא אינו בודק כמה מהמתבגרים הללו ביקשו לעבור טיפול רפואי. ובכל מקרה, גם אם טורבן צודק ביחסים, ירידה של בנות ביחס לבנים במרפאות מגדר לא תפריך הדבקה חברתית, בדיוק כפי שהפחתה במספר ההדבקות של קוביד לא תוכיח שקוביד אינו נגיף מדבק.

בקיצור, צריך לדעת הרבה יותר כדי להסיק מהיפוך ביחס בין המינים (בהנחה שהנתונים המאוד מוגבלים של טורבן מייצגים מגמה – וזו הנחה בלבד) שבנות אינן מכריזות על עצמן טרנסיות מתוך לחץ חברתי או כדי להגביר את מעמדן החברתי. בהתחשב בכמות הראיות להדבקה חברתית, טורבן לא מצליח להפריך או אפילו להחליש השערה זו.

כפי שטורבן מבין זאת, ההסבר בהיבט החברתי מניח שזהות טרנס היא “רצויה”. לפיכך, ההסבר הזה יופרך אם יתברר שבני נוער המזדהים כטרנסים נמצאים בסיכון גבוה יותר לבריונות מאשר לא טרנסג’נדרים וכן בני נוער הומוסקסואלים או לסביות. אם זה נכון, זה יבטל את האמונה בקרב חוקרים ותומכי זכויות הומוסקסואלים שרבים, אם לא רוב, בני נוער עם “דיספוריה מגדרית מהירה” (ROGD) הם הומואים ולסביות המאמצים זהות טרנסית בין השאר בגלל הומופוביה מופנמת או כדרך להבין את המשיכה החד-מינית המתהווה שלהם. ואכן, בהסתמך על (שאלון) ה- YRBS ב 2017 ו- 2019, טורבן מגלה שבני נוער המזדהים כטרנסים מדווחים על הצקה בתדירות גבוהה יותר מאשר בני נוער הומוסקסואלים, לסביות או הטרוסקסואלים שאינם טרנסג’נדרים.

אבל גם זה הוא כשל לוגי עצום. דבר ראשון, בהחלט יתכן שבני נוער מאמינים ש”יציאה” (נ”ע: מהארון) בתור טרנסים תעזור להם להתחמק מבריונות אך טועים. שנית, בהתחשב בכך שצעירים המזדהים כטרנסים ומשתייכים לקבוצה החדשה של דיספוריה מגדרית מהירה נוטים להפגין שיעורים גבוהים בהרבה של חוסר הסתגלות חברתית מלכתחילה – גם אם הם נתונים לבריונות רבה יותר זה לא ממש מעיד שההיבט החברתי אינו משחק תפקיד. ואכן, ההזדהות כטרנס נתפסת לפעמים כאסטרטגיה להתמודדות עם חוסר הסתגלות חברתית, במיוחד בבני נוער אוטיסטים ומגוונים נוירולוגית (קבוצה המייצגת שליש מפניות הנשים, על פי Cass Review של מרפאת Tavistock שנסגרה כעת בבריטניה). במילים אחרות, הבריונות עשויה להיות תגובה לחוסר הסתגלות חברתית, ללא תלות בבעיות מגדריות כלשהן.

לבסוף, כפי שהוזכר לעיל, השערת הבריונות של טורבן מתעלמת מהאפשרות העולה בבירור מהמחקרים ומהתיאורים ממקור ראשון של מתחרטי מעבר מגדרי – שצעירים הנמשכים לבני אותו המין, למעשה משתמשים לעתים קרובות בזהות טרנסית כדי למצוא היגיון בתשוקות המיניות המתגברות שלהם.

מכיוון שמאמצי ההתנגדות נגד טיפול מאשרר מגדר ניזונים בעיקר מדאגה בנוגע לדיספוריה מגדרית מהירה, ומכיוון שדיספוריה מגדרית מהירה נחשבת לבעלת שורש חברתי, טורבן וחבריו מסיקים כי “אין להשתמש בדיספוריה מגדרית מהירה כדי להגביל מתן טיפול רפואי מאשרר מגדר עבור TGD (נ”ע: טרנסים ומגווני מגדר) מתבגרים.” אין זה מפתיע שהמחקר התקבל ללא ביקורת על ידי תקשורת שמאל-מרכז נלהבת. המחקר של טורבן “מפריך תיאוריות פופולריות המשמשות בעיקר פוליטיקאים שמרנים ואת אלו בתחום הרפואי המבקשים להגביל את הגישה לשירותי בריאות מאשררי מגדר עבור נוער טרנסג’נדר”, כך נכתב ב- “The Hill” על ידי ברוק מיגדון. “על פי המחקר, ההדבקה החברתית לא גורמת ליותר צעירים להיות טרנסג’נדרים”, כותב ג’ו יורקבה, כתב חדשות NBC (שמשתמש בכינויי “הם”).

במסגרת התחום, הידוע במתודולוגיות החלשות שלו ובמסקנות המדעיות העוד יותר חלשות שלו, המחקר של טורבן מציב שפל חדש. אפילו פעילי טרנס באקדמיה שמתעבים את הנחת הדיספוריה המגדרית המהירה כתבו מכתב שבו הם מבקרים בחריפות את טורבן. בעוד שכוונותיו של המחקר של טורבן הינן “ראויות להערצה”, כך כותבים המחברים הללו, “תוצאותיו פורשו יתר על המידה ו…הכשלונות התיאורטיים והמתודולוגיים של המאמר (נ”ע: מתייחסים למחקר) עלולים לגרום יותר נזק מתועלת”.

העובדה שמחקר כזה יכול לעבור את תהליך ביקורת העמיתים ללא פגע, במיוחד בתקופה שבה מדינות אירופה אוסרות או מציבות הגבלות חמורות על מעבר מגדרי בילדים, היא הצהרה מצערת לגבי איכות שמירת הסף של הידע בקהילת המחקר הרפואי. עיתונאים אמריקאים מציגים את ממצאיו מבלי לתת לקוראים מידע רלוונטי על פגמיו, בעוד שעיתונאים מהשמאל-מרכז בבריטניה היו עסוקים בלחשוף את שערוריית רפואת המגדר בילדים. לארה”ב יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שהפרקטיקה הרפואית תהיה בקנה אחד עם הידע המדעי והשכל הישר.