טור זה נכתב כמענה לתעמולת הדיסאינפורמציה של ‘יש מעט מאד מתחרטים על מדיקליזציה’ של תומכי אידיאולוגית המגדר.
ראשית נציין שהנחת המוצא שלנו, זה שעדיף להיות בריא מאשר חולה, כלומר עדיף להיות מחובר לגוף שלך מאשר לסבול מקיומו ולחשוב שזה הגוף הלא נכון. עדיף להישאר עם כל האיברים הבריאים מחוברים ולא לבחור במסלול של מצוקה נפשית שמובילה לכריתת אברים בריאים. עדיף להיות במסלול בו לא לוקחים הורמונים בשל מצוקה נפשית שיוצרים שורת בעיות בריאות הולכת ומסלימה ומגיעה לכדי קיצור חיים. בקיצור, הנחת המוצא שלנו היא שעדיף להחלים מדיספוריה מגדרית מאשר להמשיך לסבול ממנה (דיספוריה משמעותה שהאדם סובל ממצוקה רגשית).
לכן, אם מחקר מצא ש98% מהילדים שלוקחים בלוקרים ממשיכים ללקיחת הורמונים, זה לא סימן טוב של “העדר חרטה”, זה סימן שאצל 98% הדיספוריה המגדרית נשמרה או הסלימה ולכן הם נוקטים באמצעים קיצוניים יותר בפגיעתם הבריאותית בנסיון להתמודד איתה.
זאת בניגוד למחקרים קודמים שמצאו בממוצע כ80% מדיספוריה מגדרית בילדות חולפת מעצמה בתנאי שלא נותנים בלוקרים או עושים מעבר חברתי.
כלומר במקום שכ80% יחלימו, אם נותנים בלוקרים סיכויי ההחלמה מתאיינים. האם לזה נקרא ‘העדר חרטה’??
מחקרים מצאו שמעבר חברתי (שינוי שם, כינוי גוף, ביגוד, גם בלי הורמונים) משמר ואף מחמיר דיספוריה מגדרית , ופוגע באופן ניכר בסיכויי ההחלמה. לכן מחקר שמוצא שרוב הילדים שעברו מעבר חברתי “לא מתחרטים” – זה לא סימן טוב של ‘העדר חרטה’, אלא המשמעות היא שרוב הילדים שעברו מעבר חברתי לא החלימו (בניגוד לממצאים על ילדים עם דיספוריה מגדרית שלא ביצעו מעבר חברתי) ועדין סובלים מדיספוריה מגדרית ולכן ממשיכים להמצא במסלול של סירוס כימי ואז פיזי. האם לזה נקרא סימן חיובי של ‘העדר חרטה’?
https://doi.org/10.1080/00918369.2012.653300
https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/23702447/
בנוגע להורמונים וניתוחים, מנופפים בנתונים מעוותים של אחוזים בודדים של חרטה. נתונים אלו מעוותים ולא מיצגים כלל את חומרת המצב הקשה מהסיבות הבאות:
1. רבים מהדיטרנזישנרים מדווחים שבכלל לא נשאלו ביוזמתם בנוגע לחרטה, כלומר זה בכלל לא נתון שנאסף כשיגרה
2. מחקר שבדק דיטרנזישנרים מצא שרובם המכריע , מעל 75%, בכלל לא עדכנו את הגורם המטפל בכך שהם מתחרטים, אז החרטה שלהם בוודאות לא מתועדת בשום מקום, אך הם בהחלט מתחרטים
https://genspect.org/detransition-highlights-of-dr-littmans-latest-peer-reviewed-study/
3. גם מי שעדכן את הגורם המטפל בחרטה, היכן זה בכלל מתועד לא כל שכן מדווח?
4. מעט מאד המחקרים בנושאי חרטה הם לא רק מעטים כמותית, אלא גם באיכות נמוכה מאוד, כפי שבא לידי ביטוי בעשרות אחוזים מאלו שהיו אמורים לענות שלא ניתן להשיג את תשובתם.
5. חלק מהמחקרים הם על אוכלוסיה שונה מהיום, הם בדקו חרטה אצל אוכלוסיה שעשתה תהליך ארוך לפני מדיקליזציה, כיום בחו”ל וגם בארץ ניתן להשיג הפניה להורמונים כבר אחרי פגישה בודדת. ברור שככל שיש תהליך יותר ארוך יש יותר הזדמנות להתחרט במהלכו מאשר המדיניות המסוכנת והרשלנית הנוכחית של אשרור מהיר.
6. המחקרים הם קצרי טווח, ידוע שאצל רבים תתכן אופוריה ראשונית בתחילת הדרך, אבל מחקר אורך שבדי הראה ששיא האובדנות הוא מספר שנים אחרי, והחציון לחרטה הוא 8 שנים. מה הערך של כמה מתחרטים בשנה שנתיים ראשונות, אם החציון לחרטה הוא מספר שנים?
https://gc-israel.org/letter-to-editor/
7. בפועל קבוצות תמיכה באינטרנט למתחרטים גדלות בקצב מסחרר (למעלה מאלף מצטרפים כל חודש) ומונות עשרות אלפי צעירים.
8. הגברים הצעירים שבוכים בסרטונים על כך שכרתו להם את האשכים ואת הפין, שאיבדו כל יכולת להנאה מינית, או הנשים הצעירות שמספרות איך התעוררו לכך שמכרו להן נראטיב שקרי על שינוי מין, רק שכעת הן כבר כרותות שדיים, חלקן כרותות רחם או עקרות גם אם ישנו רחם. רבים מהם סובלים משורת בעיות בריאות חלקן לא הפיכות מעבר לאובדן האיברים שנכרתו, זה לא “אופס” על קעקוע, ולא “אופס” על בחירה שגויה בנישואים, שתי החלטות עם פחות השלכות, שכמובן לא יתנו לילדים לקבל. אלו מחירי חרטה אסטרונומים, שלילדים אין אפילו יכולת להבין.
למי יש אינטרס?
פינגבק:הבהרה בנוגע לתכנית של אראל סגל וחן ליברמן – ג'נדר קריטיקל ישראל