זו הפעם הראשונה שאנו מפרסמות כאן עדות בכתב של מתחרט מישראל. העדות מובאת כאן כלשונה (בעריכה לשונית קלה). אזהרה: לא קל לקריאה ומכיל תיאורי תקיפה מינית ופגיעה פיזית כתוצאה מניתוחים.
שמי ב. לא נולדתי עם השם הזה ולא עם ההשתקפות שאני רואה כעת בראי.
נולדתי בפריפריה כבן בכור להורים צעירים, חוזרים בתשובה. אמא מאוד צעירה, יפה ודומיננטית, ואבא שקט גבוה ומופנם.
אמא התייתמה מאביה כשהייתי בגילאי שנה ונותרה לבדה מול אבא שלי, אותו היה נראה שהיא פחות מעריכה. היא נהגה לרדת עליו לידי וליד האחים שלי, והוא היה בעיקר מרכין ראש ושותק. אמא שלי הייתה היסטרית לגבינו וגוננה עלינו, אך בד בבד הייתה אלימה, כלפיי במיוחד. נהגתי לחטוף מכות ממנה מגילאים קטנים בעזרת חובט שטיחים או מקלות של מטאטא. ההתנהגות האלימה כלפיי הפכה אותי לילד אלים וזועם כלפיי אחיי הקטנים. בהמשך, בסביבות כיתה ג’, עברתי תקיפה מינית ע”י אח של אמא שלי, שהיה גם לועג לי ואלים כלפיי. הוריי היו יורדים עליי בפרהסיה משפחתית והיה נדמה שדמי מותר בפני כולם, גם בפני אח של אמא – כמו לגיטימציה לשלוח אליי ידיים. ככה עד גיל 14.
הייתי ילד שמנמן עדין וחסר ביטחון שאהב לכתוב ולצייר. בני המשפחה היו לועגים לי שאני “הומו” ומעלילים עליי כל מיני עלילות דם ששברו את רוחי. אמנם נכון, הייתי ילד כנראה עם נטיות הומוסקסואליות, אך אין קשר לכל הסטיגמות שהחילו עליי. מה שעניין אותי בגילאי הנוער זה ציור ומוזיקה ומעט סרטי אנימציה של דיסני. שם הטובים תמיד מנצחים.
בקיץ של גיל 16 הייתי בלחץ אדיר לרזות. הוריי זרקו לי את הכלב שאימצתי, וקולות התקיפה המינית שעברתי יחד עם עוד טראומות רדפו את ראשי ונפשי. הפסקתי לאכול וככה ירדתי המון במשקל. רציתי לעצור את הגדילה שלי. רציתי להיעלם. רציתי לא להתפתח ולהיראות כמו אח של אמא, להלן התוקף שלי.
משקלי הגיע לכ-29 קילו על גובה של מטר ו-77 ס”מ.
המוות ממש התדפק על דלתי. ברגע האחרון אושפזתי בבית חולים תל השומר, ששמרו אותי בחיים. אך אם תגיעו לסיום המסמך הזה, תבינו כיצד הם גם רצחו אותי לבסוף.
השתחררתי כנגד המלצת הרופאים מהמחלקה להפרעות אכילה בשיבא וחזרתי הביתה. הסתגרתי בחדרי כדי שאמא לא תלחיץ אותי, וניסיתי לחיות. כתבתי בעיתונות מקומית והתחלתי לחלום על העיר הגדולה, תל אביב.
כעבור מספר שנים עליתי מעט במשקל, התחזקתי ועברתי בליווי הפקה של סרט דוקומנטרי על חיי, לתל אביב. רק אני והכלבה הקטנה שלי, אנדי.
שם בתל אביב הכרתי את י’, גבר מבוגר ממני בלא מעט שנים, שהיה בהליך גירושין.
כשהבנתי זאת ניתקתי קשר ורק לאחר שהתגרש חזרנו לקשר. נתתי לו את עצמי, את גופי ורוחי. הרגשתי צורך בהגנה, והוא היה לי בית ודמות בוגרת, כמו אבא, אבל גם חבר. חשבתי שנהיה יחד לתמיד. חלמנו משפחה וילדים.
אמא ואבא שלי רתחו מכעס על הקשר עם י’ ולא הסכימו לקבל אותי כבן שלהם, שנמצא בזוגיות אוהבת עם גבר, כילד שעבר אנורקסיה קשה וטראומה והוא חלק ממגוון אנושי של בני האדם. אמא טענה שאנחנו משפחה חרדית והיא לעולם לא תקבל אותי ואת י’. הדבר הפיל את רוחי וגרם לי לחרדה עצומה וייאוש. התחלתי להתרחק מ-י’ ולצאת עם חברים מפוקפקים למסיבות גייז ולשתות המון אלכוהול במקום לטפח את היחסים שהיו לי, עם גבר מקסים שדאג לי וגר איתי בבית טוב, ורצה מסגרת בריאה איתי.
בהמשך גיליתי ש-י’ בגד בי בשנים שבהם התחלתי לצאת ולזנוח את המערכת הזוגית.
אז גם התחילו לדבר איתי אנשים מהקהילה הטרנסית ולספר כמה זה מדהים לעבור שינוי.
הכלבה שלי אנדי נפטרה. ניפרדתי מ-י’ סופית.
ואז אמא התקשרה ובישרה על זה שגילו לה את מחלת הסרטן. ביקשתי מאמא לחזור הביתה כי פחדתי מהתור שהיה לי לוועדה.
כנראה משהו בי ידע שאם אשוב לעיר הולדתי בפריפריה, אחסוך לי סבל.
אמא לא הרשתה לי לשוב הביתה.”תישאר בזוהמה של תל אביב”.
לפני כמה שנים הגיע התור שלי לפגישה עם א. מהוועדה לשינוי מין בשיבא.
סיפרתי לה שחיי הם כבחור שאוהב ספורט ומתאמן בחדר כושר, שהיה במערכת יחסים הומוסקסואלית ונבגד. סיפרתי על אמא ועל ליבי השבור.
בתוך מספר מפגשים, ללא טיפול עוקב, קבעו לי תורים לניתוחים.
כמה חודשים לאחר מכן עברתי פרוצדורה אלימה בשם נישוי פנים (ffm) במהלכה, וכנגד הסיכום מולי, כרתו לי את עצמות הלחי, מה שגרם בהמשך לנפילה של הפנים שאין להן במה להיאחז.
עד עצם היום הזה (פברואר 2023) שיבא לא הואילו לשמוע לקול תחינתי ולתקן זאת.
באותה תקופה עברתי ניתוח לשינוי מין. אני עדיין חייתי כבחור ללא הבנה או סוציאליזציה של אישה.
לא הבנתי לעומק את עניין ההרחבות (של הנרתיק – צוות האתר). לא דובר על מתן הורמונים לכל חיי.
עד רגע הניתוח לא נטלתי הורמונים, אלא בלוקרים שנקראים ספירונולקטון, בערך חצי שנה לפני הניתוח.
לאחר הניתוח נסעתי באוטובוס חזרה לדירת החדר המעופשת בה גרתי בדרום תל אביב, כשאין לי אפשרות לעמוד על הרגליים ולדאוג לעצמי לתרופות.
רק אחרי הניתוח הבנתי שאני בצרות צרורות ושאני עדיין אותו בחור שאוהב ספורט ופשוט נגרר לסיטואציה איומה ונוראה.
לא באמת אפשר לקיים יחסי מין עם הווגינה הסינטטית שעולם הרפואה מציע. זהו שקר נוראי שכל בר דעת חייב להבין.
איבר המין החדש שלי, שלפני כן כלל לא ראיתי כמותו בימי חיי, פשוט כי קיימתי יחסים רק עם גברים, הפך למיובש ומצולק ונסתם ,לא חדיר. הוא נוטף ריח מאוד לא סימפטי, ובנוסף משנה את ריח השתן ולא מתאים לגופי אנטומית.
הטראומה שאוחזת בי עם כתיבת שורות אלו היא איומה ונוראה, וכאן מגיעים למסקנה מתחילת הטקסט: בית החולים שיבא והוועדה שארגן משרד הבריאות – רצחו אותי בעודי בחיים.
במקום לתת טיפול פסיכולוגי הולם מזיינים את השכל עם רעיון מופרך (לגביי) של דיספוריה מגדרית.
כיצד אדם, שנהנה ללכת בלי חולצה ולהראות לעולם את השרירים שלו, את גופו, וליהנות מעצם היותו בן (לא נחדר, לא פסיבי) שבסך הכל ליבו שבור, ובתוך מספר מועט של פגישות לרצוח את גופו חיה.
כעת אני בניראות של אישה גמלונית וסינתטית ולעולם לא אצליח להחזיר את הבחור נעים ההליכות שהייתי.
האם אין הומופוביה גדולה מזו.
ואם זו לא סדום ועמורה מודרנית, מה היא כן סדום?
לתחושותיי, לא אצליח לשרוד את הבדידות הנוראית והדיכאון, היחלשות הנפש והגוף. אבל ארצה שמי שרק מעז לייעץ או לעבור הליך נוראי כפי שאני עברתי, יקרא מסמך זה, יפנים ויתרחק כמו מאש אוכלת מאותו הליך הנקרא שינוי מין.
אהבה עצמית, קבלה ומשפחה שתקבל אותך, כפי שאת/ה, אם הומו או לסבית, שזה בסדר.
רק לא לנסות להפוך סדרי עולם כי הם יהפכו את חייך בחזרה.