מאת ליאור ספיר. המקור כאן.
ביולי, המשרד לזכויות האזרח במשרד החינוך (OCR) פרסם הצעה בת 190 עמודים לכללים חדשים תחת סעיף 9 לחוק חינוך החובה (Title IX או טייטל 9) מ-1972 (זהו הסעיף העוסק באפליה על בסיס מין ובעבירות מין – המתר’). אם ההצעה תתקבל, הכללים ישיבו לתוקף את הסטנדרטים מימי אובמה שעל פיהם מגדירים ומטפלים ב”הטרדה מינית”. משמעות הדבר בפועל היא כללי דיבור מגבילים והוספת תקנים של ממונים על הטרדות מיניות מכספי הציבור ובתי משפט מאולתרים בקמפוסים של אוניברסיטאות. הפעם OCR מבקש להוסיף דרישת דיווח חובה שתאלץ מורים ופרופסורים לאכוף כללים מתיילדים שממשטרים יחסי מין.
עם זאת, ההיבט המטריד ביותר של החוקים החדשים הוא בחזית הזהות המגדרית. קתרין להאמון, שמונתה מחדש על ידי ביידן לתפקיד עוזרת שר החינוך לענייני זכויות האזרח, מה שהופך אותה לראשת ה-OCR, נחשבת לתומכת נלהבת המקדמת ענייני מגדר. ה-OCR מתכוון להגביר את הלחץ על בתי ספר לאמץ מדיניות שתקל על מעבר מגדרי של תלמידים, אפילו ללא ידיעת הוריהם או הסכמתם. זוהי תפנית מטרידה בסאגה המתמשכת של הרחבת הסמכות של Title IX, בעיקר בהתחשב בכך שהמדיניות החדשה צפויה להזיק בעיקר לנערות. במסווה של “זכויות אזרח”, ממשל ביידן מחזק את המסלול מבית הספר למרפאה.
המושג “מעבר חברתי” מתייחס לשימוש בשם וכינויי גוף מועדפים ומתן גישה למרחבים מופרדי מין כגון שירותים וקבוצות ספורט התואמים את ה”זהות המגדרית” של אותו אדם. מחקרים, מטפלים, הורים ודיטרנזישיונרים (אנשים שהחלו או השלימו מעבר מגדרי רפואי אבל שינו את דעתם וביקשו להפוך את התהליך) הצביעו על כך שמעבר חברתי הוא נבואה שמגשימה את עצמה. “אישרור” – כלומר, הסכמה ותמיכה בקטין/ה הדוחה את גופו/ה לטובת “זהות מגדרית” אלטרנטיבית, מגביר את הסיכויים שמה שהיה יכול להיות שלב זמני או בלבול או מצוקה יהפוך למצב תודעתי קבוע, כלומר “זהות”.
נכון להיום, 11 מחקרים בחנו את שיעור הפרישה או התמדה בדיספוריה מגדרית בקרב ילדים טרם גיל ההתבגרות. כולם מצאו שהרוב המכריע (61 עד 98 אחוז) מפסיקים להזדהות כטרנסים בגיל ההתבגרות בכוחות עצמם או עם ייעוץ. למעשה, רובם יצאו מהארון כהומואים או לסביות – שלא במפתיע, בהתחשב בכך שסימנים מוקדמים של אי עמידה בציפיות מגדר הינם גורם מנבא ידוע להומוסקסואליות. בדיוק מסיבה זו המומחים ההולנדים שהיו החלוצים בתחום המעבר המגדרי לבני נוער יעצו לנקוט בזהירות רבה כשמטפלים בילדים והמליצו שלא להעביר מעבר מגדרי לפני גיל 12 – גיל סף מפוקפק, כך התברר, אבל לפחות הם ניסו להבחין בין ילדים לפני ואחרי גיל ההתבגרות.
מחקר מאת כריסטינה אולסון משנת 2022 הוכיח שלא במתכוון את הסיכונים במעבר חברתי מוקדם, כשנמצא ש-98% מהילדים ש”אושררו” בזהות המגדר של המין ההפוך בגיל צעיר שמרו על הזהות הזו – כלומר, לא הצליחו להשלים עם המין הביולוגי שלהם אחרי חמש שנים. עבור תומכי הגישה ה”מאשררת”, כולל אולסון בעצמה, זו ראייה לכך שיש לתמוך בילדים בזהות המגדר העצמית שלהם. לאלו בעלי החשיבה הביקורתית, לעומת זאת, הדבר מדגיש את הסיכון היאטרוגני (iatrogenic risk) שבמעבר חברתי. יאטרוגני פירושו שהתערבות רפואית כשלעצמה מעלה את הסיכוי לחלות – כיוון שהדרך היחידה ליישב את תוצאות המחקר של אולסון עם המחקרים הקודמים היא להניח ש”תמיכה” בילדים תורמת לדיספוריה המגדרית שלהם.
בביקורת שנערכה על מרפאת המגדר של טאביסטוק השייכת לשירותי הבריאות בבריטניה לפני סגירתה, הביעה הילארי קאס, הנשיאה לשעבר של הקולג’ המלכותי לרפואת ילדים של בריטניה, דאגות לגבי מעבר חברתי. שימוש בשם וכינויי גוף מועדפים על מנת לאשרר את “הזהות המגדרית” של קטינים, אמרה קאס, אינו צריך להיחשב כ”מהלך טבעי” אלא כ”התערבות פעילה” בהתפתחות הנפשית והחברתית של הילד. רוב הסיכוי שילד “מאושרר” המגיע לשלב טאנר 2 בהתפתחות הפיזית – לרוב בין גילאי 9 ו-13, כשהוא במצב של דיספוריה מגדרית, יקבל חסמי התבגרות מינית (“בלוקרים”), בעיקר עקב ההנחה הרווחת (והשגויה) שתרופות יקרות אלו הן “הפיכות לחלוטין” ורק נותנות עוד קצת זמן לבחינה עצמית. שלושה מחקרים שהושלמו בארבע השנים האחרונות מראים ש-96-98% מאלו המתחילים ליטול בלוקרים ממשיכים להורמונים חוצי מין, התערבות קיצונית יותר שלרוב כרוכה באובדן פוריות ותפקוד מיני לצמיתות, בנוסף לעלייה בסיכון לסרטן ומחלות לב.
בלוקרים מעולם לא נבדקו בניסויים מבוקרים אקראיים – הסטנדרט הגבוה ביותר לניסויים קליניים בתרופות – בהקשר של דיספוריה מגדרית (טענות לגבי בטיחותם והפיכותם נסמכות על השימוש בהם לטיפול בהתבגרות מינית מוקדמת מדיי, שהיא מצב שונה עם גורמים שונים, קריטריוני אבחון שונים ופרוגנוזה שונה). אחת הסיבות העיקריות לכך היא שפעילים כבר קבעו, ללא קשר לראיות, שתרופות אלו “הכרחיות מבחינה רפואית” ו”מצילות חיים”. על פי ראיית עולם זו, עריכת ניסוי מבוקר אקראי על חסמי התבגרות מינית, מה שלרוב דורש קבוצת ביקורת שאינה מקבלת שום טיפול או מקבלת טיפול דמה, תגרום לבני נוער רבים להתאבד. השימוש בבלוקרים כגון leuprolin (הידוע בשם המסחרי לופרון) עדיין אינו מאושר על ידי רשות המזון והתרופות האמריקאית והוא ניתן שלא על פי ההתוויה המקורית.
במונחים מעשיים, אם כך, כאשר בית ספר שואף ליצור סביבה “בטוחה, מקבלת ומכילה” לתלמידים המזדהים כטרנסג’נדרים, הדבר מגדיל בהרבה את הסיכויים שילדים שבתנאים אחרים היו עוברים שלב זמני של בלבול או חקירת זהות ידחו את גופם לטובת פרוטוקול רפואי ניסיוני ומסוכן. אפילו לאלו המאמינים שמישהו יכול לתת הסכמה ל”מעבר מגדרי” רפואי בגיל 16 אבל לא, נניח, בגיל 7, אלו חדשות שצריכות לעורר דאגה. משמעות הדבר היא שהבעה של חביבות ורצון לקבלה והכלה מצד המורים עלולה להוביל לתוצאות חמורות ללא כוונה. בהינתן הראיות ההולכות ומצטברות להדבקה חברתית האופיינית לזהות טרנסית בקרב נערות בנות עשרה עם בעיות נפשיות קיימות, הורים דואגים ובצדק לגבי ההשלכות של הכללים החדשים של טייטל 9.
פעילי זכויות מגדר מעלים טענות סותרות לגבי מעבר חברתי, וכך גם שופטים פדרליים. כאשר הארגון האמריקאי לזכויות האזרח (ACLU) הגיש תביעה פדרלית בשם תלמיד מווירג’יניה בשם גאווין גרים, הוא זימן עד מומחה שהסביר לשופט ש”מעבר של תפקידי מגדר חברתיים הוא מרכיב קריטי בטיפול בדיספוריה מגדרית”: “אם היבט כלשהו של מעבר חברתי נדחה”, הדגיש העד, “זה מערער את כל המעבר המגדרי של אותו אדם”. לעומת זאת, בתביעה במדינת ויסקונסין, עד מומחה שהוזמן על ידי “Transgender Law Center” תיאר מעבר חברתי כ”תהליך לא רפואי”. עם זאת, במהלך הערעור, בית המשפט לערעורים אישר את זכות התלמיד/ה להשתמש בשירותים על פי הזהות המגדרית על בסיס “מצב רפואי מאובחן ומתועד”.
השאלה האם מעבר חברתי הוא “רפואי” תלויה באיך מגדירים את זה. אם המונח כולל רק הורמונים סינתטיים וניתוחים, אז מעבר חברתי הוא לא “רפואי”. אם הוא כולל גם התערבויות פסיכולוגיות, אז מעבר חברתי הוא ללא ספק רפואי. אבל גם אם משתמשים בהגדרה הראשונה, מעבר חברתי הוא דבר שיש לקחת ברצינות רבה. כפי שציין ג’יימס קנטור, פסיכולוג קנדי ששימש כעד מומחה עבור מדינות שביקשו להגביל או לאסור על מעבר מגדרי בבני נוער, עידוד ילדים לאכול ג’אנק פוד ולא להתאמן בכלל זה טכנית לא עצה רפואית, אבל יש לו השלכות רפואיות ברורות.
ארה”ב הפכה ליוצאת הדופן ברפואה מגדרית לילדים ונוער. רשויות הבריאות בשוודיה, פינלנד ולאחרונה גם בבריטניה נקטו באחד או יותר מהצעדים הבאים: סגירת מרפאות מגדר, הטלת מגבלות חמורות על שימוש בהורמונים לטיפול בנוער במצוקה, איסור מוחלט על ניתוחים ומתן אזהרות לגבי האופי ה”ניסיוני” של מעבר מגדרי רפואי, כפי שנאמר בהנחיות המועצה לבחירה בטיפולים רפואיים בפינלנד. ארצות אלו ביססו את ההחלטות על סמך בחינה שיטתית של הראיות – גישה שמטרתה לקבל תובנות מדעיות ממגוון של מחקרים על פי קריטריונים שנקבעו מראש, ובכך למזער את הסיכון להטייה (למשל על ידי בחירה בפינצטה של מחקרים) במטרה לתמוך במסקנה שרוצים להגיע אליה. מוקדם יותר ב-2022, פלורידה אסרה על ביטוח מדיאקייד (ביטוח ציבורי למעוטי יכולת, המתר’) לממן “טיפול מאשרר מגדר” לאחר שפאנל מומחים שמונה על ידי משרד הבריאות במדינה ערך “סקירה של מחקרים שיטתיים”.
לעומת זאת, ממשל ביידן, בני בריתו בתקשורת, שופטים פדרליים וקבוצות פעילי מגדר החליטו לעקוב אחרי הנחיות ארגוני הרופאים האמריקאים, שלא ביצעו בחינה שיטתית של הראיות ובמקום זה הקדישו את עצמם לקידום מחקר בעל פגמים קשים והמוטה על ידי אידיאולוגיה. שלושת הארגונים החשובים ביותר שעשו זאת הם האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP), החברה האנדוקרינית (ES) והארגון המקצועי העולמי לבריאות טרנסג’נדרים (WPATH).
ב-2012 WPATH עדכן את הסטנדרט הטיפולי המומלץ למעבר מגדרי רפואי בקטינים. ההמלצות התבססו על מחקר בודד ולקוי שנערך בהולנד. על פי המחקר, מטופלים היו זכאים לטיפול בהורמונים רק אם הדיספוריה שלהם התחילה בילדות המוקדמת והמשיכה או התגברה במהלך גיל ההתבגרות, ורק לאחר שהוכח שאין בעיות נפשיות שעלולות להעיב על שיקול דעתם. גם תמיכת הורים הודגשה כחיונית, כיוון שההורים היו לרוב מקור למידע חשוב עבור הרופא המטפל. הקריטריונים האלה כשלעצמם הופכים את הפרוטוקול ההולנדי (ולפיכך גם ההמלצות של WPATH מ-2012) לבלתי ישים עבור הרוב המוחלט של בני/ות נוער שפנו למרפאות מגדר במהלך העשור האחרון. בני נוער אלו הן בעיקר בנות (בעוד שרוב המטופלים במחקר ההולנדי היו בנים), הציגו דיספוריה מגדרית פתאומית בגיל ההתבגרות וסבלו משיעורים גבוהים של בעיות נפשיות נלוות שהחלו לפני בעיות המגדר – כולל הפרעות אכילה, חרדה, דיכאון, הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות ואוטיזם (שליש מבני הנוער שפנו למרפאת המגדר של טביסטוק בבריטניה סבלו מאוטיזם או מצב לא-נוירוטיפיקלי אחר). המחקר המקורי סבל אף הוא מכשלים מתודולוגיים: מדגם קטן מאוד וזמן מעקב קצר. הניסיון היחיד לשחזר את ממצאיו, שנערך לאחרונה בבריטניה, לא הצליח לעשות זאת.
לאחרונה עדכן ארגון WPATH את הסטנדרט הטיפולי שלו בפעם השמינית (לראשונה מאז 2012), והוסיף קטגוריה נפרדת ל”אלו שעוברים סירוס” (במקור eunuchs) (WPATH מתעקש ש”מסורסים עשויים להיות מודעים לזהותם כבר מגיל הילדות או ההתבגרות”) וביטל את גיל המינימום להורמונים וניתוחים. אף מחקר חדש שהופיע מאז 2012 לא תמך בשינויים האלה, והראיות מצביעות על כך שאפילו הגירסה השביעית המחמירה יחסית של WPATH חרגה בהרבה מכללי האתיקה הבסיסיים הסטנדרטיים.
בדצמבר 2021 הזהירו הפסיכולוגית לאורה אדוארדס-ליפר ואריקה אנדרסון במאמר בוושינגטון פוסט ש”הממסד לבריאות הנפש פוגע בילדים טרנסים”. הן ציינו את המספר “מרקיע השחקים” של בני עשרה המבקשים לעבור מעבר רפואי, את ההבדל העמוק בין אוכלוסיית הפונים הנוכחית ובין זו שעבורה פיתחו מלכתחילה את האפשרות למעבר מגדרי בגיל הנעורים, ואת העובדה שתוך כדי החיפזון “לאשרר” את אותם בני נוער, מטפלים מעניקים “טיפול רשלני ומסוכן”. אדוארדס-ליפר הייתה הפסיכולוגית המייסדת של מרפאת המגדר הראשונה לילדים ונוער בארה”ב והינה יושבת הראש של וועדת WPATH לילדים ונוער. אנדרסון הוא חבר ב-WPATH ובעצמו טרנסית (ממין זכר).
חמש שנים לאחר ש-WPATH פרסם את הסטנדרטים מ-2012, החברה האנדוקרינולוגית (The Endocrine Society – ES) פרסמה את הנחיותיה לגבי מעבר מגדרי בילדים. ההנחיות לא אמרו למטפלים האם, או איך לאבחן דיספוריה מגדרית בגיל הילדות אלא כללו המלצות מה לעשות ברגע שנעשתה האבחנה. זו כנראה הסיבה שבגללה ה-ES הסכימה להודות באי הודאות העמוקה ובמגבלות המחקר שעומד בבסיס ההתערבויות ההורמונליות. ה-ES ציין שההמלצות מתבססות על מחקר באיכות “נמוכה” או “נמוכה מאוד”. בבחינה של הראיות שהתבצעה מאוחר יותר והתפרסמה ב-2021, שישה מהבודקים בחנו את ההנחיות שניתנו ב-2017 ע”י ה-ES וב-2012 על ידי WPATH. רק אחד מהם הסכים שהסטנדרטים של WPATH מבוססים היטב, ואף אחד מהם לא מצא שההנחיות של ה-ES התומכות בהתערבות רפואית הן מספקות.
באשר לאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP), התנהגותם בנוגע לרפואת ילדים מגדרית היא שערורייתית. ב-2018 רופא הילדים ג’ייסון ראפרטי ועמיתיו פרסמו מאמר בכתב העת של האקדמיה – Pediatrics, הטוען שכל הראיות הקיימות מצביעות על כך שאסור שטיפול נפשי ישמש כמוצא ראשון לקטינים המכריזים על עצמם כטרנסג’נדרים – וכמו כן שכל גישה שאינה מסתמכת על האבחנה העצמית של בני הנוער ו”מאשררת” אותה היא בבחינת “טיפול המרה”, דהיינו גישה שנשללה שמטרתה לשנות נטייה מינית. כפי שמצא קנטור בבדיקת עובדות מעמיקה, שעברה ביקורת עמיתים, ההצהרה של ראפרטי מהווה עיוות בוטה של הראיות (למשל, בהסתמך על מחקרים על הומוסקסואליות), ומשמיטה מחקרים שאינם תומכים במסקנותיו. למרות זאת, ה-AAP אימץ את הצהרתו של ראפרטי וכמו כן, באופן הפוגע באופן תמידי באמינותו של ה-AAP, חסם באופן שיטתי מאמצים על ידי חברי הארגון לערוך בחינה מעמיקה של המחקר שעומד מאחורי גישת ה”אשרור”.
(BRADLEY TAYLOR/ALAMY STOCK PHOTO)
למורים ואנשי צוות בבתי הספר אין את המומחיות או הסמכות לקבל החלטות רפואיות עבור תלמידיהם, בעיקר כשהחלטות אלו נושאות השלכות לאורך כל החיים. החלטות כאלו צריכות להינתן בידי ההורים או האפוטרופוסים בלבד, תוך התייעצות ברופא. אחרי הכל, הורים הם בעלי העניין הגדול ביותר ברווחת ילדם, הם אלו שמבינים באופן הטוב ביותר את הצרכים המתפתחים שלו/ה והם אלו שישאו בתוצאות ארוכות הטווח של כל החלטה.
פעילי מגדר ובני בריתם בבתי הספר טוענים מנגד שהורים רבים אינם “תומכים” בילדיהם המזדהים כטרנסים ולכן אין להתייעץ בהם לגבי מעבר חברתי. אין ספק שישנים מקרים שבהם רצונו של תלמיד להיראות או להתנהג כבן/בת המין השני חושף אותו/ה להתעללות פיזית או נפשית בבית – וכפי שנכון בכל המצבים האלה, ילדים אלו ראויים להגנה. אבל בהינתן הידוע לנו על אקטיביזם מהשמאל, אין זה סביר לתת בידם את הסמכות לקבוע מהי הורות “מתעללת”. כמובן, הורים לעיתים קרובות אינם לוקחים כפשוטה את האבחנה העצמית של הילד, אבל בהינתן כל מה שאנחנו יודעים על בני עשרה, התבגרות מינית ודיספוריה מגדרית, למה שיעשו זאת?
איך הגנו למצב שבו החלטות קיצוניות מבחינה אידיאולוגית ובלתי אחראיות מבחינה רפואית מתקבלות בבתי ספר אמריקאים על בסיס יומיומי? הסיבות הן מורכבות, אבל הכוחות המערכתיים המעצבים את מדיניות ארצות הברית הינם חלק גדול מההסבר.
לעיתים קרובות, שמרנים מותחים ביקורת על הממשלה בטענה שהיא מתערבת יותר מדיי בזוטות של מדיניות ציבורית. בעוד שביקורת זו היא לעיתים קרובות מוצדקת, היא מתעלמת מהתמריצים הכרוכים בקביעת מדיניות ומהאופן שבו פעילים בתוך הממשלה ומחוצה לה מנסים להשיג את מטרתם. חוקי טייטל XI של ה-OCR הם מעורפלים. הם לא מגדירים את מושג המפתח “זהות מגדרית”, או מציינים בדיוק מתי ותחת אילו נסיבות על בתי הספר לערב את ההורים בהחלטות הקשורות למעבר מגדרי של תלמידים. הנחיות אדמיניסטרטיביות שאינן מוגדרות היטב יוצרות אי בהירות חוקית, וגורמות לצוות בית הספר חרדה בנוגע למה בדיוק מוגדר כשיתוף פעולה עם ההנחיות. ה-OCR מימי הנשיא אובמה השתמש בחקירות מערכתיות כדי ללחוץ על בתי ספר לחתום על הסכמים המאשרים צעדים של-OCR לא הייתה סמכות חוקית אמיתית לאכוף. החשש מפני חקירות של ה-OCR ותביעות בנושא הפרת זכויות אזרח על ידי קבוצות כגון ה-ACLU ו-Lambda Legal גורם בצדק לאנשי הנהלת בתי הספר, המפחדים מסיכונים, לרצות להיות ביחסים טובים עם הארגונים האלה.
לפיכך, לבתי ספר יש תמריץ גבוה לתת לקבוצות של פעילי מגדר להכתיב את המדיניות הפנימית שלהם. על ידי שימוש בשפה דו משמעית, ה-OCR למעשה מעניק לקבוצות בעלות עניין את הסמכות להכתיב הנחיות. על פי מדיניות רשת החינוך ההומו-לסבי-סרייטי בנוגע לתלמידים טרנסים ולא-בינאריים (The Gay, Lesbian & Straight Education Network’s Model Local Education Agency Policy on Transgender Nonbinary Students), שאותה אימצו בתי ספר ברחבי המדינה, “מידע רפואי, הכרה או תיעוד אינם נדרשים כדי לשנות את סימון המגדר או את שמו של תלמיד במסד הנתונים או במערכת המידע”. בנוגע ליידוע ההורים – המדיניות קובעת כי בהיעדר אישור ההורים, בית הספר צריך לאמץ את השם המועדף ואת כינויי הגוף המועדפים של התלמיד ללא תיעוד במערכת (שינוי שם במסד הנתונים דורש הסכמת הורים).
התופעה שאנו רואים עם טייטל XI היא ביטוי של פוליטיקת ה”עניין הציבורי” שנוצרה בעקבות שנות ה-60, כאשר ליברלים דרשו תכניות ממשלתיות מורחבות אבל לא בטחו במוסדות הממשלה שיבצעו אותן. הרעיון היה שקבוצות עניין ציבורי יהוו כלבי שמירה שישגיחו על תהליך הוצאת המדיניות לפועל ובמקרה הצורך ישתמשו בבתי המשפט ובמנגנונים אדמיניסטרטיביים כדי לקדם את האינטרסים (שלרוב מוסגרו כ”זכויות”) של אלו שיש להם פחות כוח פוליטי או כלכלי. אבל כיוון שאין מנגנון של דין וחשבון שקושר את הקבוצות האלה לבוחרים ובגלל שאלו שעובדים עבור אותן קבוצות הם כמעט תמיד אידיאולוגים שאפתניים שאין להם עניין או רצון להתפשר על עמדותיהם הפוליטיות, התוצאה היא לעיתים קרובות מדיניות רדיקלית שאינה עולה בקנה אחד עם המדע או עם הסכמה ציבורית נרחבת. כיום, האתגר העיקרי העומד בפני צוותי בתי הספר בנושא זהות מגדרית הוא לא האם לאמץ מדיניות שבעיני רוב ההורים היא מחרידה, אלא איך להסתיר את המדיניות הזו מההורים כאשר זו מאומצת.
במקרים מסויימים הנחיות לגבי מעורבות הורים מבוססים על חוקי המדינה. ב-2012 מדינת מסצ’וסטס שינתה את חוק זכויות האזרח שלה כך שיכלול הגנה על בסיס “זהות מגדרית” בחינוך. משרד החינוך של המדינה פרסם את ההנחיה הבאה:
כמה תלמידים טרנסים ושאינם קונפורמים למגדר אינם מחוץ לארון בבית מסיבות כגון דאגה לבטחונם או חוסר קבלה. צוות בית הספר צריך לדבר עם התלמיד לפני שמשוחחים על הזהות הטרנסית או הלא קונפורמית למגדר עם הורי התלמיד. מאותן סיבות, צוות בית הספר צריך לדון עם התלמיד איך על בית הספר לפנות לתלמיד – כלומר, כינויי הגוף המתאימים, בכל תכתובת עם הורי התלמיד.
באפריל השנה הורים בלודלו, מסצ’וסטס, תבעו את מערכת בתי הספר המקומית בטענה שבתי הספר העבירו את שני ילדיהם מעבר מגדרי ללא ידיעתם או הסכמתם. בהנחיות משרד החינוך של המדינה נאמר במפורש שמידע כזה חייב להימסר להורים לילדים מתחת לגיל 14. על פי התלונה, בתי הספר החלו ללמד על מושגים הקשורים לזהות מגדרית בגיל 11. (אצל ילדים צעירים, עצם הלימוד ש”זהות מגדרית” היא בלתי תלויה בגוף ונתונה לזהות עצמית יכול ליצור בלבול זהות שלא היה קיים קודם). ב-2021 החלה בתם של בני הזוג להזדהות כטרנסג’נדר ושלחה אימייל להנהלת בית הספר בו היא ביקשה שישתמשו בשם החדש שאימצה, בתוספת כל צירוף כינויי גוף “היא/הוא/הם/פיי/איר/וי/קסי/זי” (“she/her he/him they/them fae/faer ae/aer ve/ver xe/xem ze/zir”). על פי הטענה, מנהל בית הספר השיב באימייל לכולם והורה שעל כל הצוות לציית לבקשה ובהתאם לרצונה של הילדה, לא לספר להורים.
ב-2015 חבר הארגון הלאומי לחינוך ל-ACLU, ג’נדר ספקטרום, ה-Human Rights Campaign והמרכז הלאומי לזכויות לסביות ויצר עלון שכותרתו “בתי ספר במעבר“. נספח ד’ של העלון, שכותרתו: “תמיכה מגדרית ותכניות מעבר מגדרי” מספק לאנשי צוות בבתי ספר תבנית מפורטת מאוד לניהול כל היבטי התנהגות התלמידים ואיך לספק להם התאמות, כולל “אילו שיקולים יש לקחת בחשבון כדי ליישם את התכנית” במקרה שבו “האפוטרופוס(ים)” של התלמיד אינם “מודעים ותומכים במעבר המגדרי של ילדם”. ב-2016, האיגוד האמריקאי של יועצי בתי הספר אימץ מדיניות לגבי “נוער טרנסי ולא-בינארי” שמדגישה את הצורך “לאשרר” (להסכים) עם הזהות המגדרית העצמית של התלמידים ללא שאלות.
בדומה לרוב השערוריות בחיים האמריקאים, שאלת המעורבות ההורית נבלעה תחת הכותרת של “זכויות” והיא נתונה לדיון משפטי. מצד אחד יש הטוענים שכשבתי הספר שומרים בסוד את המעבר המגדרי של ילדים מהוריהם הם מפרים את זכותם של ההורים לקבל החלטות ישירות הנוגעות לבריאות ילדיהם והחינוך המוסרי שלהם. מצד שני, יש אלו הטוענים שלתלמידים יש זכות לפרטיות בנוגע להחלטות בענייני מגדר, וזה כולל שמירת מידע בסוד מהוריהם, ושהזכות ההורית לקבלת החלטות רפואיות אינה כוללת את הסמכות לקבל החלטות שעלולות לגרום נזק רציני לילדיהם. לטענה הזו יש היגיון באופן תיאורטי, אבל האם ניתן ליישם אותה במקרה זה תלוי בשאלה האם מעבר מגדרי חברתי ורפואי הוא “הכרחי מבחינה רפואית” או אפילו רק מועיל. כל המחקר המצוי בידינו מראה כי התועלת היא במקרה הטוב ספקולטיבית בעוד הסיכונים – לפחות אלו הידועים, כיוון שפרוטוקול הטיפול עדיין ניסוני – הם רציניים.
שאלה אחת הנידונה כעת בבתי המשפט עוסקת ביחסים בין מדיניות טרנסית ובין החוק הפדרלי לזכויות חינוך ופרטיות במשפחה (FERPA). החוק מעניק להורים את הזכות לגישה לרשומות בית הספר של ילדיהם. למרבה החשש, על פי ההצעה לתיקון Title IX, כאשר יש התנגשות בין FERPA ל-Title IX, הכללים מקבלים עדיפות – כלומר, כאשר מסירת מידע להורים על תלמידים עלול ליצור “סביבה עויינת” לתלמידים (על פי תפיסתם הסובייקטיבית של התלמידים), בית הספר אמור לשתוק. כלומר, כמעט בטוח שזו לפחות הדרך שבה קבוצות פעילי מגדר והנהלת בתי ספר יפרשו את הכללים.
כיוון שדמוקרטים ומקבלי החלטות בבתי הספר משתמשים בטיעונים של אנשי רפואה כדי להצדיק את המדיניות הלא פופולרית שלהם, הצרות המגדריות שישנן כרגע בבתי הספר כנראה לא ייעלמו עד שבעלי מקצוע וארגוני רפואה יתחילו לשאת ברצינות בהשלכות של תוצאות מעשיהם. יש צורך בנתונים אמינים לגבי מספר הצעירים שפונים לרופא הילדים שלהם, לעובדת הסוציאלית או ליועצת בית הספר וכתוצאה מכך נוטלים הורמונים. בתגובה למאמר מערכת שכתבתי עם רופאת הילדים ג’וליה מייסון בוול סטריט ג’ורנל, בנוגע למה שכינינו “מדע טרנסי מפוקפק” של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP), כתבה נשיאת ה-AAP מוירה סילאגי: “טיפול מאשרר מגדר עשוי להציל חיים. הוא לא דוחף טיפולים רפואיים או ניתוחים; עבור הרוב המכריע של הילדים ההמלצה היא הפוכה”. אבל אנשי מקצוע בשטח, שלא נכנעו להשתלטות אידיאולוגיית המגדר, נוטים שלא להסכים. כפי שאמר לי איש רפואה, מרפאות המתמחות במגדר נוטות להניח שבני עשרה הפונים אליהם כבר עברו סינון לגבי בעיות נפשיות נלוות על ידי הרופאים המקומיים שלהם – אבל רופאים אלו, ככל הנראה מתוך חשש ל”שמירת סף”, פעמים רבות מניחים שמרפאות המגדר הן אלו שיעשו את הסינון. הבעיה דומה לזו שנצפתה על ידי דו”ח קאס בבריטניה, שבעקבותיו נסגרה מרפאת שירותי המגדר לנוער.
ביוני העלו חבר הקונגרס ג’ים בנקס והסנאטור טום קוטון, שניהם רפובליקנים, הצעת חוק לקונגרס כדי להאריך את חוק ההתיישנות על תביעות רשלנות רפואית ל-30 שנה לאחר גיל הבגרות. כרגע רוב התביעות מתיישנות אחרי שנה עד שלוש שנים. ישנם מחקרים שמראים שחרטה מגדרית נוטה לצוץ כעשור לאחר המעבר.
עדיין לא ידוע האם הצעת החוק שכותרתה “הגנה על קטינים מפני רשלנות רפואית” תעבור בקונגרס אבל גם אם לא, זו רק שאלה של זמן לפני שהממסד הרפואי האמריקאי ידביק את הפער מול עמיתיו במערב אירופה, אולי תחת לחץ של תביעות ענק, עלייה בפרמיות של הביטוח או פרסום שלילי. בינתיים, ה-OCR בראשות קתרין להאמון מספק לפעילי מגדר בבתי ספר מה שאולי יהפוך בסופו של דבר לזריקת הטסטוסטרון האחרונה.