מאת קלואי קול, טרנס לשעבר (ממין נקבה). המקור כאן.
כשהנציגה מרג’ורי טיילור גרין הכריזה על הצעת החוק החדשה שלה, “החוק להגנה על תמימות ילדים”, שמחתי בטירוף. מישהי בגבעת הקפיטול החליטה סוף סוף לנקוט צעדים כדי לעצור את הזוועות המתרחשות בילדים ברחבי הארץ. כשהשבתי לציוץ שלה והבעתי תמיכה רבה בהצעת החוק, גרין קידמה את הציוץ כמעט מייד. מאותו רגע נקלעתי לסערה שחציה שבחים וחציה שנאה. היה ברור שהצעת החוק של גרין, והתמיכה שלי בהצעה, פגעה בנקודה רגישה בנושא.
עברו שבועות מספר והאינטראקציה הקצרה שקעה לירכתי מוחי. אבל אז קיבלתי אימייל מהצוות של גרין, שהודיע לי על מסיבת עיתונאים שהיא מתכננת לקיים בנוגע להצעת החוק, ושהיא רוצה שאני אבוא לדבר בפני הקפיטול האמריקאי ולספר את סיפורי. היא אמרה לי שלחבר פנים לנושא יעזור למחוקקים להבין שזו לא פאניקה מוסרית שמטרתה להסיח את דעת הבוחרים מנושאים במיין סטרים הפוליטי אלא שנגרם נזק לאנשים אמיתיים, לילדים. בכנות, התגובה הראשונית שלי להזמנה הייתה סערת רגשות מעורבים. הרגשתי שאני מטפסת סלעים שעומדת בבסיס ההר ומביטה למעלה אל האתגר הכמעט בלתי ניתן לכיבוש.
עמדה בפניי החלטה קשה ביותר, כי הנושא הזה הולך על חבל דק בין שתי מפלגות מקוטבות מאוד, מה שהופך את האיזון לקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. הייתי מודעת היטב לרגשות החזקים שמעוררת הנציגה גרין בקרב הציבור ולפוטנציאל שלי להפוך ללא יותר מ”יקירת המדיה הימנית”, כפי שכמה ניסחו זאת. אבל אחרי שחשבתי על הנושא במשך זמן רב מאוד, נוכחתי לדעת שזו חובתי לשים בצד את חילוקי הדעות ואת הפגמים כדי למצוא קרקע משותפת בנושא אי הצדק האוניברסלי שחייבים לפתור. זה מה שהאבות המייסדים התכוונו שאנו, האמריקאים, נעשה.
הנושא הזה של התעללות בילדים המשווק כ”טיפול מאשרר מגדר” צריך להתעלות מעל למבוי הסתום של שתי המפלגות. כולנו חייבים להתאחד סביב הנושא הזה כדי לשים קץ לדוקטרינה המרושעת והסוטה הזו המזיקה לילדינו. עלינו לעודד פוליטיקאים משתי המפלגות לתמוך בהצעות חוק שיסיימו את הזוועה המתמשכת הזו.
החלטתי שאני חייבת לעשות את חלקי כדי לגשר על הפער.
(התמליל הבא נערך קלות):
הנאום שלי בקפיטול האמריקאי
בעשור האחרון חלה עלייה של 4,000% בשיעור הילדים המופנים למה שנקרא “מרפאות מגדר” בארצות הברית. הייתי אחת מהילדים האלה. שמי קלואי קול ואני “ילדה טרנס” לשעבר בת 18. ביצעתי את המעבר מגיל 12 עד 16, ואז הבנתי שהכל שקר. הסיפור שלי הוא אזהרה.
ילדים והורים ברחבי המדינה נתפסו לא מוכנים על ידי אידיאולוגיית המגדר. דיונים על טרנסג’נדרים ועל “זהות מגדרית” הפכו מבלתי מזיקים יחסית ומקוריוז חברתי נקודתי לדוקטרינה שפלשה כמעט לכל מוסד אקדמי, רפואי וחינוכי – כמעט בן לילה. איך הגענו לנקודה הזו? איך הגענו לנקודה שבה כמעט כל מוסד לרפואת ילדים במדינה חושב שלהסיר שדיים בריאים של ילדות ולרשום לילדים תרופות שלרוב משמשות לסירוס כימי של עברייני מין בסיכון גבוה זו הפרקטיקה הטובה ביותר?
להעלות שאלות חשובות אלו זו לא שנאה, והסירוב של אקטיביסטים לתת תשובות ישירות אמור להוות דגל אדום בוהק. נאמר לאנשים לאורך כל הקשת הפוליטית שמאמינים שפרקטיקות אלו שגויות מבחינה מוסרית שהם פשיסטים מלאי שנאה מעצם זה שהם הטילו ספק בזוועה זו. “מומחי מגדר” מטעם עצמם משכנעים הורים שזהו הטיפול היחיד שלא יסתיים בהתאבדותו של ילדך. אני מאמינה שלאמריקאים מגיע לדעת את האמת על האידיאולוגיה הרדיקלית והמעוותת הזו שמשווקת כטיפול רפואי הכרחי ו”מציל חיים”.
הייתי רק בת 12 כשאמרתי להוריי שאני בן. כמו הורים רבים בסיטואציה הזו, לא היה להם מושג מה לעשות. הם היו מבוהלים ונואשים לקבל תשובות. הם רצו מה שכל הורה רוצה עבור ילדיו – שאהיה בסדר ושאשגשג. בגיל 13, בעצת מה שנקרא “איש מקצוע רפואי” התחלתי ליטול תרופות המעכבות את ההתבגרות המינית וחודש לאחר מכן קיבלתי את זריקת הטסטוסטרון הראשונה שלי. מרפאת המגדר הציגה בפני הוריי את הדיטוכומיה השקרית על ילדים עם דיספוריה מגדרית: “אתם מעדיפים בת מתה או בן חי?”. בהינתן אופציות אלו, מי ההורים האוהבים שיבחרו לא להעביר את הילד שלהם מעבר מגדרי? מחשש לחיי, הוריי היו מוכנים לחתום ולהסכים לכל דבר שהרופאים יבקשו. זו לא הייתה הסכמה מדעת, זו הייתה החלטה שהתקבלה תחת תנאי לחץ קיצוני.
בגיל 15 שכבתי על שולחן הניתוחים ועברתי כריתת שדיים כפולה רדיקלית, מהסוג שמקבלות חולות בסרטן השד. זה היה לאחר שהותקפתי מינית בבית הספר על ידי תלמיד בן. אמרתי לעצמי “להיות גבר” אבל חייתי את חיי בשנאה מתמדת לשדיים שלי. התחלתי לקשור אותם עם ביינדר, שגרם לעיוות של השדיים וגם של הצלעות. פחדתי, ולא יכולתי לחכות לרגע שבו אגן סופית על גופי מהסיכון של תקיפה מינית נוספת. בגיל 16 הבנתי מה קרה לי ושזו הייתה טעות איומה. הבנתי שהיופי של אימהות נגזל ממני על ידי אנשי מקצוע שזכו לאמונה של משפחתי. נוכחתי לדעת, אחרי שבגרתי קצת, שילדה בת 12 לא באמת “יודעת מי היא”. הנבתי שרציתי להיות מה שתמיד הייתי ומה שאהיה לנצח – אישה.
עם ההבנה הזו הגיעה שורה של קשיים שהיו קשים בהרבה מהמעבר המגדרי. איכשהו הייתי צריכה להוריד את עצמי מהתרופות האלה ולספר לכל האנשים בחיי שאני לא מי שאמרתי שאני. הוריי היו בהלם והרגישו שהם הכזיבו אותי בכל דרך אפשרית. כל חבריי הפנו אליי עורף כי אני הייתי הראייה לכך שאמונותיהם היו גם כן שקר. הייתי בדיחה. הייתי הונאה. נשארתי שנים רבות מאחור מבחינת התפתחות גופנית, ואיני יכולה להאכיל את ילדיי העתידיים. אבל גרוע מכל – הייתי לגמרי לבד. אפילו לאנשי המקצוע שהכניסו אותי לבלגן הזה אין מושג מה לעשות איתי והם מסרבים לעזור. זה כמעט הרג אותי, כפי שזה הרג רבים שמתחרטים על המעבר שלהם.
נותרה שאלה אחת עיקרית: איך קרה שילדה בת 12 עברה שטיפת מוח להאמין ברעיון שהיא יכולה לעשות משהו מגוחך כמו לשנות את מינה?
הייתי ועודני נערה מהסוג שלא התאים באמת לנורמות חברתיות. הייתי טום-בוי, הייתי ביישנית ולא התחברתי בקלות. בגיל 11 פתחתי את חשבון האינסטגרם הראשון שלי. הייתה לי גישה בלתי מפוקחת לאינטרנט ולא עבר זמן רב עד שנחשפתי לכמויות ענק של תוכן להטב”קי אונליין. מעולם לא ראיתי דבר כזה. אתם רוצים להגיד לי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לקבל את האידיאולוגיה הזו ואז אני אהיה חברה מקובלת, אהובה ומוערכת בקהילה שמדברים עליה הכי הרבה בעולם? ו”טרנס” היה (ועודנו) החלק הנערץ ביותר בקהילה הזו. ראיתי את הכמויות הבלתי יאומנו של תשבחות ותשומת לב שהורעפו על טרנסים אונליין, ובתת המודע שלי כמהתי לקבל חלק מזה.
עם כל אבן דרך במעבר הרפואי שלי הגיעה עוד ועוד תשומת לב ועוד חגיגות. זה היה ה”היי” האולטימטיבי. אפילו פנים מול פנים קיבלתי יותר תשומת לב. נערות נדלקו עליי, אנשים ניגשו אליי במסדרונות ורצו להיות חברים שלי – כל זה לא קרה לי מעולם. הרגשתי כמו סלבריטי. אבל כיוון שהייתי ילדה לא ידעתי עד כמה היחסים האלה שטחיים עד שפתאום כולם נטשו אותי, רק כי נאבקתי להיות מי שאני.
הרבה מהבלבול המגדרי הזה מבוסס על סטריאוטיפים מיושנים של גברים ונשים, שעכשיו מקבלים משנה תוקף עם הורמונים וניתוחים. אבל נשים יכולות לגדל שיער קצר ולרצות לשחק בספורט, וגברים יכולים לגדל שיער ארוך ולהתאפר. זה לא משנה את הביולוגיה שלהם.
האמת היא, שפרקטיקה זו מזיקה ליותר ויותר ילדים כל יום. מה נעשה כדי להגן על הקבוצה הפגיעה ביותר? עד עכשיו, התקשורת דקלמה את אותה סיסמה אידיאולוגית: לאשרר, לאשרר, לאשרר! הכי קרוב שהגעתי לתקשורת המיינסטרים הייתה עיתונאי מפורבס שכתב עליי מאמר השמצה, וקרא לביולוגיה אנושית בסיסית “טרנספובית” (המאמר הוסר מאז מהאתר של פורבס, המתר’). ישנם טרנסים-לשעבר רבים המדברים בציבור אבל הם זוכים להתעלמות מהמוסדות שאמורים לעסוק בחקר האמת.
עד עכשיו רוב הפוליטיקאים מהשמאל והימין לא עשו דבר מלבד להיכנס לוויכוחי טוויטר על הנושא. בשבילי זה היה מאוחר מדיי, והזמן אוזל עבור ילדים אחרים רבים. אין הזדמנות נוספת לילדות, אז חובתנו כמבוגרים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להדריך את ילדינו למסלולים שיובילו לגוף ונפש בריאים במקום דיכאון ועיוות גוף. לאף ילד לא מגיע לסבול תחת סכין המנתחים של כירורג מאשרר מגדר. ילדי אמריקה – כל הילדים – ראויים ליותר מכך.