9 במרץ 2020, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור:
המכתב הבא שותף על ידי אמא קנדית עם ניסיון מול מערכת הבריאות ב-4 השנים האחרונות. אמא זו החליטה לבטל את התור הקריטי של בתה בקליניקה למגדר והיום בתה מבינה מדוע. חלק מהמידע שונה כדי לטשטש את זהות המעורבים, הוספנו גם דגשים כדי להדגיש כמה נקודות מפתח.
זהו נושא נרחב מאוד ואנו מודים על המסירות והצעדים שאמא זו נקטה.
22 בפברואר 2020
לכבוד השר היקר,
תודה על השירות שאתה מספק למחוז שלנו. העבודה הקשה שלך מוערכת מאוד. אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני אמא לילדה שחוותה דיספוריה מגדרית מגיל 15-18. אני מכירה בכך שהגישה לשירותי אישרור מגדר השתפרה מאוד בשנים האחרונות, מה שהביא לאיכות חיים טובה יותר עבור אנשים טרנסג’נדרים. למרות השיפורים הללו, ילדתי חוותה פערים בטיפול כאשר ניסינו לקבל עזרה לדיספוריה המגדרית והדיכאון שלה בשנת 2016, כתוצאה מכך היא קיבלה אבחון חיובי שגוי והפניה למעבר מגדרי רפואי בגיל שש עשרה.
ברצוני להבהיר שלא היה קשה למצוא אנשי מקצוע מאשררי מגדר בעלי כוונות טובות שהסכימו במהירות עם הילדה שלי שהיא צריכה להמשיך עם זריקות טסטוסטרון, לרכוש ביינדר (נ”ע: משטיח חזה) ולבסוף לעבור כריתת שד כפולה (הכל הוחלט לאחר שתי פגישות עם פסיכולוג ופגישת ייעוץ אחת עם אנדוקרינולוג בבית החולים לילדים). הילדה שלי גם קיבלה אישרור מיידי מרופא המשפחה, אליו פניתי אליו ראשון. רופא המשפחה הזה לא בחן את מצב בריאותה הנפשית של בתי ולא הזמין בדיקות דם, שנעשות בדרך כלל כדי לשלול מצבים רפואיים הקשורים לדיכאון.
מה שהיה קשה היה למצוא איש מקצוע שיבדוק את המקור והחומרה של הדיספוריה המגדרית של בתי, יטפל בדיכאון ובחרדה שלה, יסנן מצבים נפוצים של בעיות נפשיות, יזמין בדיקות דם או ינסה לדון בסיכונים וביתרונות של המעבר המגדרי. בתמימותי האמנתי שהילדה שלי תקבל טיפול פרטני, ושלא משנה מה הסטנדרט של טיפול בדיספוריה מגדרית, הטיפול יכלול בחינה ומאזן לילדים ולמתבגרים, יחד עם טיפול מתקן.
בעלי ואני קיבלנו את האפשרות שמעבר מגדרי רפואי עשוי להיות הכרחי, אבל כהורים הרגשנו שיש לנו אחריות להבטיח שהילדה מתבגרת שלנו תקבל החלטה מושכלת לפני ההסכמה לטיפולים כימיים וכירורגיים בלתי הפיכים.
הובהר לי מאנשי מקצוע אותם הילדה שלי פגשה, שאישרור מלא הוא האופציה היחידה, ושהחששות שלי לגבי כך שהבעיה של בתי אולי קשורה גם לנושאים אחרים לא היו רלוונטיות. השאלות שלי נשמעו אך לא נדונו. קיבלתי הכוונה לאשרר ולא לחקור.
כשבתי הגיעה אל המרפאה האנדוקרינולוגית [בבית החולים לילדים] להתייעצות היא הייתה בת 17. היא לא נזקקה להסכמת הורים כדי להתחיל זריקות טסטוסטרון בפגישה הבאה. היא אפשרה לי להיות חלק מהתהליך, אז הצלחתי לדחות את הביקור הבא בכמה חודשים. כשהגיע זמן הפגישה ביטלתי אותה, אחרי שדיברתי עם בתי על החששות שלי מתופעות לוואי אפשריות והצורך בהערכות נוספות. אני ובעלי לא הסכמנו עם הפסיכולוג והאנדוקרינולוג שהילדה שלנו מסוגלת לתת הסכמה מדעת. בתי הייתה נסערת, אך למזלי היא הסכימה לבדוק חלק מהמידע שאספתי מאז שהיא אמרה לי לראשונה שהיא לא מרגישה נוח בגופה (נובמבר 2015) ועד שבועיים לפני שהייתה אמורה לקבל זריקה ראשונה של הורמוני מין של המין השני (מאי 2017).
בתחילה, המידע שמצאתי במאמרים בעיתונים ובמגזינים הצביע על כך שאישרור מלא של זהותו המגדרית של הילד והבחירות שלו למעבר מגדרי, חברתי או רפואי, היוו האופציה עם התוצאות הטובות ביותר. המאמרים הללו כללו לעתים קרובות מידע על שיעורי התאבדות גבוהים באוכלוסיית הטרנס כסיבה מרכזית לכך שהאישרור הגורף הוא כה חשוב. כתוצאה מכך, התחלתי להכין את עצמי פסיכולוגית לאפשרות שהילדה שלי תעבור מעבר מגדרי, הן חברתי והן רפואי. יחד עם זאת, הרגשתי שיש צורך לבחון רגשות מסוימים שהילדה שלי הביעה בפניי, לפני שנתחיל בהליך בלתי הפיך. הייתי מודאגת במיוחד מהערה שלה לגבי כך שהיא לא בטוחה בנוגע לנטייה המינית שלה, היא אמרה לי שהיא עדיין מנסה להבין את זה.
לא היה אכפת לי מה הנטייה המינית שלה אבל תהיתי איך חוסר הוודאות הזה עשוי לתרום לדיספוריה המגדרית. הערות שליליות שהיא זרקה בנוגע למראה שלה, גם כן גרמו לי לחשוב שיש לה ציפיות לא מציאותיות בנוגע לצורה בה היא מאמינה שהיא אמורה להיראות בתור נערה מתבגרת, ושדימוי הגוף השלילי שלה עשוי לתרום לדיספוריה המגדרית שהיא חווה. גם לא הייתי בטוחה אם צורת החשיבה של שחור-לבן עשויה להיות אחראית לכך שהיא מאמינה שהזהות שלה חייבת להתאים אל תוך קופסה מסוימת, היא לא הבינה שאנשים רבים לא מתאימים לסטריאוטיפים הקשורים למינם.
הפריע לי במיוחד כאשר היא סיפרה לי שהיא אף פעם לא הבינה מדוע היא מרגישה שונה מבנות אחרות ואי נוחות עם הגוף שלה, עד שהיא קיבלה בבית הספר שיחה על נטייה מינית וזהויות מגדריות. אני רוצה להדגיש שאני מאמינה ששיחות שמקדמות את הבריאות והבטיחות של צעירי הלהט”ב שלנו הן חשובות מאוד. אני רק מציינת שאולי השיחה לא כללה סיבות אחרות שבגללן בני נוער עשויים להרגיש אי נוחות עם גופם, כמו דיסמורפיה גופנית, הפרעות אכילה, אי התאמה לסטריאוטיפים מגדריים או היסטוריה של התעללות מינית. בנוסף, בנות על הספקטרום האוטיסטי או עם הפרעות קשב וריכוז מרגישות לעיתים קרובות שהן שונות מבנות אחרות. למרבה הצער, שני המצבים הללו אינם מאובחנים בתת-אבחון אצל נשים, או שהם מאובחנים מאוחר, כפי שהיה במקרה של בתי. כתוצאה מכך, הן אינן מקבלות את העזרה לה הן זקוקות בשנות ההתפתחות שלהן, מה שעלול להשאיר אותן מבודדות חברתית ועם רצון למצוא קבוצה להשתלב בה (הבת שלי אובחנה על הספקטרום האוטיסטי בגיל 20).
אני לא טוענת שבעיות שקיימות במקביל לדיספוריה מגדרית שוללות את הצורך בטיפול מאשרר מגדר, אני רק מציינת שזה גורם למצב להיות מסובך יותר, ושבמצבים מסוימים הבנת המקור לדיספוריה המגדרית עשויה לעזור לאדם להתמודד, ללא הצורך בהתערבויות רפואיות חמורות.
למרות השמעת החששות הללו בפני הפסיכולוג, התברר לי שהדברים לא קיבלו התייחסות במהלך המפגשים עם בתי. לאחר שתי פגישות היא הופנתה להתייעצות במרפאה אנדוקרינולוגית בבית החולים.
למרבה המזל, רשימת המתנה של שישה חודשים קנתה לי קצת זמן לנסות ולגלות האם לחששות שלי יש תוקף או שאני פשוט מנסה נואשות להימנע מהאובדן של חלק מבתי.
החלטתי לבקר בספרייה המקומית שלנו, בה יש מדור נכבד של להטב”ק. מצאתי מספר שיתופים שנכתבו על ידי טרנסים. חלק מהאנשים הללו החליטו לעבור טיפול רפואי וחוו תוצאות חיוביות, אחרים נאבקו עם ההחלטה ובסופו של דבר החליטו להימנע. הסיבות להחלטה לא לעבור מעבר מגדרי רפואי היו מגוונות: גבר-טרנס (נ”ע: אישה ביולוגית) אחד היה זמר מקצועי ולא רצה שהקול שלו ישתנה, גבר-טרנס אחר היה שלם עם חלקים מסוימים בגופו אך לא עם אחרים, עבור כמה אחרים הסיכונים הבריאותיים של התערבויות רפואיות עלו על היתרונות הפוטנציאליים, לאחרים, החיים כאנדרוגינים (נ”ע: ערבוב תכונות נשיות וגבריות יחד) עזרו להם להתמודד. בספר אחד תוארה חוויה של גבר-טרנס שהחליטה ללדת לאחר שהפסיקה זמנית עם הטסטוסטרון, היא שמרה על יכולות הרבייה שלה למרות המעבר התרופתי שעברה בסוף שנות ה-20 שלה. האם הסיכוי לאופציה כזו אצל הילדה שלי יהיה נמוך יותר במידה והיא תתחיל ליטול טסטוסטרון בגיל צעיר יותר? בסופו של דבר, אחרי קריאה של מגוון חוויות של טרנסים שקיבלו את החלטותיהם כמבוגרים, נותרתי עם שאלות נוספות.
זמן קצר לאחר ביקורי בספרייה, הבעתי את תסכולי מול עמיתה לעבודה, בנוגע לכך שאני לא מצליחה למצוא איש מקצוע שיהיה מוכן לחקור את רגשותיה של ילדתי בנוסף לאישרור. בערך באותה התקופה (2016-2017), היה הרבה סיקור תקשורתי סביב זכויות טרנס ואנשים שעברו את המעבר המגדרי בהצלחה. הכנתי את עצמי לכך שחברתי לעבודה תבקר אותי על כך שאני לא מוכנה לקבל את העובדה שהמצוקה של בתי נובעת מכך שהיא נולדה בגוף הלא נכון ומעבר רפואי יקל על מצוקתה.
מה שקרה במקום זאת היה שהיא סיפרה לי שעד תחילת שנות ה-20 לחייה היא לא הבינה את המיניות של עצמה ולא קיבלה את עצמה כלסבית. כנערה, היא חששה מהביקורת שהיא תקבל על כך שלא מימשה סטריאוטיפים מגדריים נשיים. בעוד שחברתי לעבודה מעולם לא חוותה דיספוריה מגדרית, זוגתה חוותה זאת כמתבגרת. כעת, בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, בת הזוג שלה אסירת תודה על כך שלא עברה מעבר מגדרי, והיא מוצאת את מודל האישרור הנוכחי מדאיג, ולא לוקח בחשבון את האפשרות שבמקרים מסוימים דיספוריה מגדרית יכולה להיגרם על ידי הומופוביה מופנמת או הביקורת השלילית שמקבלים ילדים ובני נוער שאינם תואמי-מגדר מהסביבה.
לאחר שפירטה על הניסיון של בת זוגה עם דיספוריה מגדרית, חברתי לעבודה סיפקה לי גם דוגמאות חיוביות של חברים שלה שהזדהו כטרנסים. גבר-טרנס (נ”ע: אישה ביולוגית) אחד עבר מעבר מגדרי רפואי וחוקי. חברה אחרת שלה חיה כאנדרוגנית, ללא התערבויות רפואיות. היא שמרה על שם הלידה שלה אבל מרגישה יותר בנוח בבגדים התואמים את שני המינים והיא לובשת ביינדר (נ”ע: משטיח חזה). בשתי הדוגמאות הללו הן חיות חיים עצמאיים וטובים. לאחר שקיבלה רשות, נתנה לי חברתי לעבודה את פרטי הקשר שלהן.
שבועות ספורים לאחר מכן, שוחחתי עם אחת מהן בטלפון במשך כמעט שעה. זה היה אחד הדברים הטובים ביותר שאדם זר עשה עבורי אי פעם. אישה זו ענתה בסבלנות לשאלותיי, נתנה לי תובנות לגבי כיצד ומדוע היא בחרה כפי שבחרה, ובו בזמן אימתה את החשש שלי לגבי כך שאין פתרון אחד שמתאים לכולם.
שוב, בסופו של דבר היו לי יותר שאלות מתשובות. אם מבוגרים עם דיספוריה מגדרית הגיעו למסקנות שונות אחד מהשני ונאבקו עם ההחלטות האלה, איך יכול להיות שהילדה המתבגרת שלי תדע בברור לאילו הליכים היא זקוקה?
סיבה נוספת שבגללה חשתי בלבול הייתה שלא זכרתי שהילדה שלי הפגינה אי נוחות עם המגדר שלה בגיל צעיר. כמה מהדיווחים שקראתי תיארו ילדים בגילאי הגן והיסודי שביטאו בצורה בולטת את חווייתם לגבי היוולדם במגדר הלא נכון.
לאורך התקופה שבה המתבגרת שלי חיכתה לתור שלה במרפאה האנדוקרינולוגית, המשכתי לטפל במצוקה שלה והסכמתי איתה שהיא זקוקה לעזרה, אך גם הבעתי בפניה את דאגותיי לגבי תופעות הלוואי הפוטנציאליות של הטיפול שאושר לה, ולגבי כך שהיא צריכה לקבל מידע מלא כדי שהציפיות שלה בנוגע למה שהטיפולים האלה יכולים או לא יכולים לעשות יהיו מציאותיות.
התחושה שלי שהיא זקוקה למידע נוסף, התחזקה עוד יותר כאשר נתקלתי בכתבה בעיתון. בסיפור בעיתון ראיין העיתונאי כמה נשים שנאבקו בסרטן השד ועברו כריתות שד במהלך הטיפול בסרטן. הנשים היו אסירות תודה על הניתוח אך ייחלו לכך שהיו מקבלות יותר מידע בנוגע לתופעות לוואי כמו חוסר תחושה ונזק עצבי, כך שהייתה להן תמונה מציאותית יותר בנוגע לציפיות שלאחר הניתוח.
כתוצאה מתופעות הלוואי הללו, חלק מהנשים נכנסו לדיכאון, גם אם לא חוו דיכאון קודם לכן. הבת שלי הייתה מדוכאת כאשר נבחנה לטיפול בהורמונים והביעה רצון לעבור כריתת שד כפולה ברגע שהיא תעמוד בקריטריונים של ניתוח (ליטול הורמונים במשך שנה). עד כמה יכולה הייתה בתי בת העשרה לעבד מידע כשהיא במצב מדוכא, במידה והפסיכולוג היה דן בסיכונים של טיפול כירורגי? ואיך הייתי יכולה לדעת אם הציפיות שלה ריאליות?
העליתי שאלות, מכיוון שאם הבת שלי תמשיך אל הליכים רפואיים, שתינו צריכות לנסות להבטיח תוצאה טובה יותר שלא תכלול דיכאון לאחר ניתוח. האם כל העניין בטיפול מאשרר מגדר עם התערבויות רפואיות הוא לא שיפור הבריאות הנפשית של טרנסים? לרוע המזל, בגלל ששאלתי את השאלות האלה נחשבתי כלא מאשררת.
המשכתי לחפש מאמרים הנוגעים לנושא הטרנס. יחד עם סיפורים מעוררי השראה ונוגעים ללב של אנשים שעברו מעבר מגדרי בתמיכת המשפחה והקהילה, קראתי גם על נושאים שחלק מהמטפלים והעיתונאים ניסו להגביר מודעות אליהם, ולשם כך נעזרו בנתונים תומכים.
נושא אחד שעלה שוב ושוב הוא השכיחות המוגברת של בני נוער על הספקטרום האוטיסטי שהגיעו אל מרפאות מגדר ברחבי העולם.
זהו חלק קטן ממה שקראתי:
- “מחקר הולנדי מ 2012 מצא ששכיחות ההימצאות על הספקטרום האוטיסטי בקרב ילדים שהופנו למרפאה מגדרית הייתה גבוהה פי 10 מאשר באוכלוסייה הכללית.”
- “מחקר של שירותי המגדר הפיני הראה ש-26% נמצאים על הספקטרום האוטיסטי.”
- “סקר משנת 2017 שכלל 211 נשים שעברו מעבר מגדרי מצא כי 15% היו על הספקטרום האוטיסטי, פי 29 משיעור האוטיזם בקרב נשים באוכלוסייה הכללית.”
- “אוטיזם הוא גורם סיכון לדיספוריה מגדרית וגם לאובדנות.”
כהורה שהיא לא חוקרת, לא יכולתי לקבוע את רמת הדיוק של הנתונים בהם נתקלתי, אבל גיליתי שבבית החולים לילדים של סיאטל יש ‘מרפאת מגדר לאוטיסטים’, בנוסף ל’מרפאת המגדר לילדים של סיאטל’, מה שמצביע על כך שהמומחים בתחום רואים צורך בטיפול מיוחד בילדים ובני נוער עם דיספוריה מגדרית הנמצאים על הספקטרום.
מטפלים שעובדים עם אנשים על הספקטרום מתאימים את הטיפול שלהם כך שיהיה חווייתי וקונקרטי יותר. בנוסף, כל תהליך ההערכה של דיספוריה מגדרית בבית החולים לילדים בסיאטל כולל סקירה לאוטיזם (ד”ר פלישה אורליך, ד”ר רייצ’ל ארל, המרכז לילדים אוטיסטים בסיאטל).
כדי לסבך עוד יותר את העניינים, קראתי את הדברים הבאים במגוון של מקורות, בנוגע לבנות ואוטיזם:
- “נערות בתפקוד גבוה על הספקטרום האוטיסטי לרוב מתפספסות על ידי הרופאים, ולכן רוב הבנות הללו לא אובחנו לפני שהגיעו לטיפול בגלל הדיספוריה המגדרית שלהן.”
- “בנות ונשים עם אוטיזם נמצאות בתת ייצוג במחקר. כתוצאה מכך, יש לנו מידע מועט בנוגע לדרך בה מתבטא מצב זה. חיסרון זה בא לידי ביטוי בתוך המרפאות, לעיתים קרובות הן מאובחנות בשלב מאוחר בחיים” (הפרויקט ההולנדי, ששואף להעלות את המודעות לאוטיזם בנשים).
- “ה- DSM-5 מספק מידע מסוים בנוגע להבדלים אצל נשים ואומר ש”נשים ללא מוגבלות שכלית ועם ביטוי עדין יותר של סימפטומים, עלולות לא להיות מאובחנות” (ד”ר ג’ודית גולד וד”ר ג’קי אשטון סמית’).
- “חלק מהחוקרים טוענים שבגלל שאנשים רבים עם אוטיזם נאבקים למצוא קבלה וקשרים קרובים עם בני המין הביולוגי שלהם, הם מתחילים להעלות רעיונות הנוגעים לבני המין השני, ממנו הם חווים יותר קבלה.”
- “נערות מתבגרות עם אוטיזם הן לרוב אומללות ובודדות ולעתים קרובות מאובחנות לא נכון. בבית הספר התיכון הן הופכות ל”שאריות” נסחפות, מנוכרות, ולעתים קרובות אומללות ובודדות כי שאר הבנות לא מקבלות אותן”. מאמר של הגרדיאן 28 באפריל 2019.
- “ממצאים מתקופת הזמן האחרונה מצביעים על כך שאנשים על הספקטרום האוטיסטי עשויים להיות בסיכון גבוה יותר להתאבדות. הנתון בולט במיוחד בקרב נשים”. spectrumnews.org
- “סיכון התאבדות אצל נשים על הספקטרום האוטיסטי היה גבוה פי 3 מאשר אצל נשים שאינן על הספקטרום” (ספרייה מקוונת).
- “נשים על הספקטרום האוטיסטי היו בסיכון גבוה פי 13 למות בהתאבדות מאשר נשים באוכלוסייה הכללית” (מחקר של Hirvikoski et al משנת 2016).
לאחר שספגתי את המידע, איך יכולתי כהורה שלא לשאול מדוע הטיפול מאשרר המגדר שקיבלה בתי המתבגרת לא כלל הערכת אוטיזם, בייחוד שמדובר בנקבה ביולוגית ויש סיכוי גבוה יותר לתת אבחון.
לעיתים קרובות מוזכרים שיעורי התאבדות גבוהים שנועדו לקדם את האישרור הגורף, אך אם יש שיעורי התאבדות גבוהים באותה מידה בקרב נשים על הספקטרום, ואם יש אחוז משמעותי של נוער עם דיספוריה מגדרית שהוא על הספקטרום – האם אבחון דיספוריה מגדרית לא אמור לכלול הערכה של אוטיזם לפני אישור הליכים רפואיים מאשררי מגדר? ההורמונים והניתוח עשויים לעזור להקל על מצוקה אצל מישהו עם דיספוריה מגדרית בלבד, אבל איך הם עוזרים למישהו שיש לו את שני הדברים ומעולם לא טופל בנוגע לבעיית האוטיזם?
במהלך הייעוץ של הבת שלי (בבית החולים לילדים), הבעתי דאגה לגבי תכונות אוטיסטיות שראיתי בילדה שלי. במקום להתייחס לדבריי, הקיש האנדוקרינולוג על הקובץ המכיל את הדו”ח מהפסיכולוג ואמר: “זה כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם”.
באותו הרגע הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת וחשתי פחד לשלומה של ילדתי. פתאום הבנתי שאיכשהו, במקרה של טיפולים מאשררי מגדר, האחריות שיש בדרך כך לרופא כשהוא מאשר התערבויות רפואיות, לא חלה על מטופלים טרנסים.
הציטוט הבא שייך לג’יימס כספיאן, פסיכותרפיסט וחבר לשעבר ב-Beaumont Trust (ארגון הצדקה הוותיק ביותר שעבד עם טרנסג’נדרים בבריטניה):
הסטנדרטים הטיפוליים עברו ליברליזציה עצומה כדי להקל על טרנסג’נדרים. השינוי הוא לכיוון טיפול לפי דרישה. הדרך היחידה בה ניתן לקבל טיפול לפי דרישה היא אם הרופאים מתנערים מהאחריות הטיפולית שלהם.
הנחתי בטעות, שבפנייה למרפאה האנדוקרינולוגית בבית החולים לילדים, הבת שלי תעבור בדיקות או הערכות פסיכולוגיות נוספות ושתהיה לי הזדמנות לקבל מענה לשאלות שלי. חשבתי שיינתן לי מידע נוסף שבאמצעותו הבת שלי תוכל לשקול האם במקרה האישי שלה, תהיה תועלת בהתערבויות רפואיות משנות חיים ובלתי הפיכות. זו המהות של הסכמה מדעת.
במהלך אותה התייעצות, הבנתי שהאחריות הטיפולית הוטלה על הילדה שלי, שהראתה סימני דיכאון וניסתה להקל על מצוקתה, מצוקה אותה היא אבחנה באופן עצמאי כנובעת אך ורק ממגדר.
לבתי בת השבע עשרה הייתה אפשרות להסכים להתערבויות רפואיות מאשררות מגדר, כך שלא הייתה לי זכות חוקית כהורה לדחות את הטיפול עד לביצוע בדיקות נוספות. כאשר קיבלנו את רשימת תופעות הלוואי הפוטנציאליות עם זריקות טסטוסטרון, שאלתי האם ניתן לבצע בדיקה לאיתור כל אחת מההפרעות בקרישת הדם שהוזכרו כגורם סיכון. נאמר לי שהמרפאה לא תעשה את הבדיקות האלה, אבל נוכל ללכת לרופא משפחה ולבקש אותן. כשהלכנו לרופא משפחה, נאמר לנו שהמומחים במרפאה לאנדוקרינולוגיה צריכים לעשות זאת.
הילדה שלי מעולם לא חזרה. כפי שציינתי קודם לכן במכתב זה, ביטלתי את פגישת המעקב.
עברו שלוש שנים מאז אותו ייעוץ בבית החולים לילדים. הילדה שלי עכשיו בת עשרים. היא חשה בנוח להזדהות עם המין הביולוגי שלה, היא קיבלה את הדו-מיניות שלה והיא כבר לא מדוכאת. אבחון אוטיזם שהיא עברה לאחרונה עזר לה לראות את האתגרים החברתיים והחושיים שלה בפרספקטיבה.
למרבה המזל, היא מעולם לא המשיכה בטיפולים בלתי הפיכים להם היא קיבלה אישור בגיל שש עשרה.
הילדה שלי היא דוגמא לכך שאישרור גורף אינו התוכנית הטיפולית הטובה ביותר עבור חלק מבני הנוער בעלי תסמינים משותפים. היעדר האבחון עלול ליצור תוצאות חיוביות כוזבות, שמעכבות את הטיפול עבור אותם אנשים שנסיבותיהם שונות והיו יכולים להפיק תועלת ממעבר רפואי.
אם הילדה שלי הייתה בוחרת לא להסתכל על המידע שאספתי עבורה והייתה חוזרת למרפאה האנדוקרינולוגית, היא הייתה מקבלת טיפול מיותר, חלקו בלתי הפיך ואולי אף פוגע פסיכולוגית, במידה והייתה חשה שעשתה בחירה לא נכונה.
בנוסף, היא הייתה לוקחת את המשאבים ממישהו עם דיספוריה מגדרית חמורה יותר, שיכול היה להפיק תועלת מההתערבויות התרופתיות.
אני מאמינה שאנשי המקצוע המעורבים בתיק של בתי היו בעלי כוונות טובות והתייחסו אל המצוקה שלה ברצינות, אבל המקרה שלה הוא דוגמא לכך שהתערבויות משמעותיות מצריכות הערכה. היא קיבלה אישור לטיפולים שלא נזקקה להם והיו עלולים לגרום לה ליותר נזק מתועלת. ובמקביל, לא נבדקו סיבות אחרות למצוקתה. זה הותיר אותה בסיכון, שכן שיעורי ההתאבדות של נשים על הספקטרום האוטיסטי ונשים דו-מיניות הם גבוהים.
בסופו של דבר, הצלחתי להכניס את בתי לרשימת המתנה של עשרה חודשים לאבחון אוטיזם. היא אובחנה באוקטובר 2019, שלוש וחצי שנים לאחר שהתחלתי לחפש מזור לדיכאון שלה.
אולי ניתן היה לפתור את הדיספוריה המגדרית של בתי מוקדם יותר והיא הייתה יכולה להתחיל טיפול באוטיזם מוקדם יותר, אם הרופאים מאשררי המגדר היו פועלים לפי ההנחיות הסטנדרטיות של טיפול שנקבעו על ידי האגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג’נדרים, שממליצות לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לבחון סיבות נפשיות אחרות ולשלב את האבחונים בתכנית הטיפול הכוללת.
היום הבת שלי מסתדרת טוב, אבל אני עדיין לא מפסיקה לחשוב על ממה שעלול היה לקרות ומרגישה תחושת חובה לכתוב על הפערים הללו בטיפול, למקרה שיש מתבגרים אחרים שנמצאים בטיפול לדיספוריה מגדרית ושאולי יש להם גם מצבים לא מאובחנים שמשפיעים על הדיספוריה המגדרית שלהם.
אם המחוז שלנו דומה למדינות מערביות אחרות, מקרים כמו של הבת שלי עשויים לקרות. זה מה שמדווח במדינות אחרות:
- “מאז 2016, התפטרו 35 פסיכולוגים מהשירות לפיתוח זהות מגדרית של לונדון בקרן ה-NHS, עקב דאגה בנוגע לאבחון יתר של דיספוריה מגדרית”
- “בסביבות 2013 משהו השתנה באופן דרמטי, מרפאות מגדר החלו לתעד זינוק מספרי בבני נוער, בעיקר בבנות, המבקשות עזרה בנוגע לסטרס מגדרי. מתבגרים הטוענים לדיספוריה מגדרית, שונים כיום מבחינה דמוגרפית ואטיולוגית מהאוכלוסייה שעליה יש לנו הכי הרבה מחקרים”.
- “לעתים קרובות יש מחסור בדיון והתמקדות על בני נוער שעלולים לפתח דיספוריה, והסבירות היא שהם עשויים להיות לסביות, הומואים או דו מיניים” (ד”ר קנת צוקר ערך מחקר מקיף על הנושא המסוים הזה).
הסרטים התיעודיים הבאים דנים בריבוי המקרים:
The Trans Train – סרט תעודה שוודי
- Transgender Regret- A Dutch Documentary February 2019 – סרט תיעודי הולנדי
- Dr. Alexander Korte a Child and Adolescent Psychiatrist in Munich, Germany was interviewed on this subject – ראיון עם פסיכיאטר הולנדי
https://www.kjp.med.uni -muenchen.de/video/interview_sub_final.mp4
- De transitioning: Reversing a gender transition – כתבה של הביביסי על מתחרטי מעבר מגדרי:
שני הציטוטים הבאים הם ממאמר של הגרדיאן מה- 22 בפברואר 2020:
… דו”ח של מועצת הבריאות והרווחה של שבדיה אישר עלייה של 1,500% בין 2008 ל-2018 באבחון דיספוריה מגדרית בקרב נערות בנות שלוש עשרה עד שבע עשרה.
הרשויות בשוודיה מתחילות להגיב. זמן קצר לפני שהצעת החוק להורדת גיל המינימום לשינוי מין אמורה הייתה לעלות לדיון בפרלמנט בספטמבר – היא נגנזה. מועצת הבריאות והרווחה נצטוותה לבחון מחדש את הראיות. הדו”ח שלה אמור להגיע ב-31 במרץ.
בסופו של יום הורים רק רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם.
אצל חלק מהמתבגרים עם דיספוריה מגדרית שעשויים לעבור מעבר רפואי בגלל סיבות אחרות, כמו הבת שלי, הדיספוריה המגדרית עשויה להיפתר ללא התערבויות חמורות מכיוון שהיא פקטור משני למצב אחר.
יש לבצע ניסיון אמיתי כדי לעזור לשתי קבוצות אלה, והסטנדרטים הטיפוליים צריכים לשקף זאת.
דיספוריה מגדרית היא סוגיה מורכבת ופישוט יתר שלה גורם לפערים בטיפול ומותיר חלק מהקבוצות פגיעות.
כתבתי את המכתב הזה בתקווה שילדים ובני נוער עם דיספוריה מגדרית הפונים לעזרה יקבלו טיפול אינדיבידואלי, מדויק ומקיף יותר ממה שקיבלה בתי, כדי להבטיח שרק אותם המטופלים שבאמת יכולים להפיק תועלת מהתערבויות רפואיות יקבלו אותן.
תקווה נוספת שלי היא שטיפול מאשרר מגדר בילדים ובני נוער יאפשר להורים להביע בחופשיות את השאלות והחששות הסבירים שלהם מבלי לחשוש להיות מואשמים בטיפול רשלני או התעללות.
אני מודה לך ולצוות שלך על השירות הציבורי שלך.
בכבוד רב,
(לא צירפתי את שמי המלא כי אני רוצה להגן על פרטיות בתי).