ואז האחות אמרה לי כשבכיתי – את בחרת בזה

(נכתב במשותף על ידי דר’ טל קרויטורו ועל ידי אדם מתחרט מעבר מגדרי)

הסיטואציה – יום שישי בצהרים, מחלקה בבית חולים. יומיים אחרי ניתוח שנועד לתקן צלקת זיהומית וקשיים במתן שתן, שניהם סיבוכים של ניתוח איום ונורא שזו טרגדיה מבחינתי שהתרחש – כריתת אשכים ופין ליצירת פתח שאמור לדמות נרתיק של אשה.

יש שם כאבי תופת, הוציאו היום תחבושות וקטטר. ועכשיו מצפים ממני לבצע הרחבות. להכניס אביזר רפואי כדי באופן מכאני לשמור על פתח מלאכותי פתוח, בניגוד לנסיון הגוף לאחות אותו.

כל הגוף שלי כואב ואני בוכה בהיסטריה.

ואז האחות אמרה – את בחרת בזה.

אני בחרתי בזה?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם אף אחד לא הסביר לי מראש לא רק איזה כאבי תופת הן הרחבות, אלא שבכלל צריך לעשות הרחבות כל יום כל יום אחרת הגוף מאחה את הפתח שהוא רואה בו פצע?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם אף אחד לא הסביר לי מראש שזה לא יתפקד כמו נרתיק ואת המשמעויות של הצורך בניתוחים חוזרים ונשנים בגלל זיהומים והצטלקויות?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם הסברתי לוועדה עד כמה חשוב לי להיות הורה והם כרתו לי הכל בלי שום שימור פוריות?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם אף אחד לא ישב איתי להבין מהיכן המצוקה הרגשית שלי ומהיכן הרתיעה שלי מאיבר המין שלי (בדיעבד הבנתי שזה מתקיפה מינית שעברתי בילדות) אלא שיקרו לי שהסבל הנפשי שלי הוא בעצם דיספוריה ושאם יכרתו לי כל הסבל והייסורים שלי יפסקו?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם המנתח אמר לי שאף אחת לא מתחרטת, וגיליתי שזה לא נכון רק אחרי הכריתה?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם כמה גורמים – שרופאת המשפחה שלי קישרה אותי לאחד מהם, והוועדה קישרה אותי לשני, עשו לי שטיפת מוח חוזרת ונשנית עד כמה הסבל הנפשי שלי הפיך ואיזה חיים טובים יהיו לי אם רק “אעשה את הניתוח ואהפוך לאשה” כשהם שוכחים את ה”פרט הקטן” שאי אפשר להפוך לאשה, ואני לא אשה, ולא רציתי להיות אשה, ולא רוצה להיות אשה, רק רציתי שהסבל הנפשי שלי יגמר כבר כי לא יכולתי להכיל אותו ושיקרו לי שזה מה שיעזור.

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם הפסיכולוגית של הועדה דיברה על איזה חיי מין מצויינים יש אחרי, והמנתחים של הועדה דיברו על כך שהרוב נהנות מינית ומגיעות לסיפוק מיני, בזמן שבפועל תהליך הכריתה איין לי את היכולת לקיים או ליהנות מיחסי אישות כי אי אפשר לקיים יחסי מין עם פצע פעור, זה כואב וכבר מוטב לוותר מראש?

האמת היא, שאיך יכולתי לבחור בזה, אם סירוס וכריתה זה הליך שבעולם מתוקן בכלל לא אמור להיות “בתפריט”, שרופאים אמורים לרפא, וזה ניתוח שהורג, שההרגשה שלי היא שנרצחתי?

האמת היא לא שבחרתי בזה. האמת היא שנוח לך אולי להתעלם מהסבל שלי כאילו אני הבאתי אותו על עצמי, אבל האמת היא לא נוחה. את אחות בבית החולים שגרם לי לסבל הזה. את אחות במסגרת שהסתירה ממני מידע קריטי שאם היה בידיעתי מעולם הניתוח הזה לא היה מתקיים. את אחות במסגרת שמסרסת וכורתת איברים למתמודדי נפש. את בחרת בזה.

נ.ב. כל זה נכון גם למנהל המחלקה שאמר לי כשראה אותי בוכה מחרדה לפני הכניסה לניתוח “אני זוכר טוב מאד שרצית את זה”