פוסט מאת מורה המפקפק בהחלטתו לייסד מועדון להט”ב בבית הספר שלו.
אני בוחר להישאר בעילום שם כיוון שאני עדיין מורה ואין לי את הכוח או האנרגיה לספוג את הביקורת הבלתי נמנעת שתופנה למאמר הזה. אני גם לא רוצה שבית הספר בו עבדתי או שהילדים עליהם השגחתי יזוהו, מסיבות מובנות. החלטתי לכתוב זאת כי אני מרגיש שמוטל עליי לתאר את החוויה האישית שלי כמורה לילדים בני עשרה עם דיספוריה מגדרית. אני גם חושש שמורים להט”בים עם כוונות טובות שלא מסכימים עם אידיאולוגיית המגדר יושפעו מהבקלאש הבלתי נמנע נגד המורים שכן מסכימים. אני מתייחס לעצמי כבעל משיכה חד מינית ולא כגיי, כדי להיות מדוייק לגבי הכוונה של היבט ספציפי זה של זהותי.
לפני שאני מביט לאחור על חוויותיי כמי שיצר וניהל מועדון להט”ב בבית הספר, אני רוצה לומר קודם כל שרוב המורים לא ממש מבינים בנושא זה ספציפית ובבריאות הנפש בכלל. הדאגה העיקרית של מורים היא (וצריכה להיות) ללמד ילדים על נושא מסויים – למשל היסטוריה, אמנות או פיזיקה. תפקידם אינו (ולא צריך להיות) לייעץ להם בזמן משברים נפשיים. עם זאת, כל מורה טוב ימצא את עצמו באופן בלתי נמנע מתמודד עם נער בן עשרה שמתמודד עם בעייה נפשית. כיוון שהפכנו ונשארנו מורים כי ברמה מסויימת אנו אוהבים ילדים, זה עלול להיות אתגר. אין לנו את ההכשרה המתאימה ועדיין אנחנו נתקלים בבני עשרה הורמונליים ולא יציבים, שפעמים רבות אין להם סיכוי לראות איש מקצוע בתחום במשך חודשים אם לא שנים. זה ההקשר בו נמצאים מורים ובתי ספר כעת, וזה ההקשר שבו יש לשקול הקמת מועדון להט”ב.
אני מאמין שמורים רבים שמנהלים קבוצות אלו הם בערך בגילי, ולכן נתקלו באותם אתגרים שבהם נתקלתי אני כילד לא קונפורמי למגדר ובעל משיכה חד מינית בשנות ה-90 ושנות ה-2000 המוקדמות. ההחלטה שלהם לייסד ולנהל קבוצות אלו נובעת אם כן מכוונה טובה, אבל, אני מאמין עכשיו, גם מקריאה לא נכונה של הצרכים של בני העשרה הנוכחים בקבוצות אלו. יש לי גם חשד כבד שרוב המורים, ועד לאחרונה גם אני, בעלי הבנה מועטה של המסלול שאליו מכוונים כעת ילדים בעלי דיספוריה מגדרית על ידי משפיענים ברשתות החברתיות ועל ידי חבריהם.
בספטמבר 2018 ייסדתי מועדון אחה”צ “להטבאק+ ובני ברית” בחטיבת הביניים באזור הכפרי של אנגליה שבו עבדתי. כוונותיי היו טובות.
למרות זאת נוכחתי לדעת שאני משליך את החוויה שלי כנער בן עשרה בעל משיכה חד מינית שספג בריונות כשגדל בראשית שנות ה-2000 לחבורת בני עשרה שמתקיימים בעולם שונה מן היסוד. מה שהייתי צריך כשהייתי נער לא קונפורמי למגדר המנסה להבין את נטייתו המינית היה מבוגר שיאמר לי “אתה בסדר גמור כפי שאתה”, אז זה מה שחשבתי שהנערים תחת השגחתי צריכים. זו הסיבה שבגללה החלטתי לייסד את הקבוצה.
מה שלא הבנתי זה שבזמן שעבר מאז הייתי בן עשרה מבולבל ובעל משיכה חד מינית ובין הזמן שבו הפכתי למורה אחרי 20 שנה, זה שהעולם התקדם באופן דרמטי. כשאמרתי לנער בן ה-13 שפגע בעצמו ובכה באופן קבוע בכיתה שלי “אתה בסדר גמור כפי שאתה”, לא היה לי מושג שאני מוסיף למה שהוא כבר שמע ממשפיעני רשת ביוטיוב, טיקטוק ורדיט.
כולנו עכשיו מופצצים ללא הפסקה בתמונות של גברים אובססיביים לכושר ונשים שעוברות היפר-סקסואליזציה. אני לא מכיר אף אדם בגילי ומטה שלא הרגיש לחץ להפוך את עצמו ליפה או שרירי יותר. לנשים וגברים עם משיכה חד מינית, שפעמים רבות אינם קונפורמים למוסכמות מגדר, הלחץ הורגש ביתר שאת. אם אנו כמבוגרים מתקשים בכך, דמיינו מה זה עושה לילדים, בגיל המבולבל שבו ההתבגרות המינית מתחילה ותשוקה מינית מתחילה להתפתח. לבני נוער כיום, כדי שיהיו כמה מאושרים שאפשר, נאמר להם שהם צריכים לזהות את התווית הנכונה המתאימה ביותר לתאר את הרגשתם, ואז לפעול כדי להתאים את גופם לאותה תווית. עבור מבוגרים יציבים בנפשם, לא כל שכן בני עשרה מבולבלים, זה כמעט בלתי אפשרי ופוטנציאלית מסוכן ביותר.
כשאמרתי לנערה “את בסדר גמור כפי שאת”, התכוונתי שהיא איננה צריכה לעשות את זה. למעשה, התכוונתי שהיא פשוט היא עצמה: הנפש הייחודית, מסובכת, יפהפיה, מבולגנת וכוללת שהיא כל אדם. בטח ובטח שלא התכוונתי “את תהיי בסדר גמור כשתבררי מי את וכשזה יקרה, תצטרכי להתאים את גופך למה שאת חושבת שאותה זהות או תווית דורשת”.
זהו התהליך שאותו מייצג מעבר מגדרי של בני עשרה: מעבר מהיר מתווית אחת בלתי מוגדרת היטב של זהות לאחרת, שבסופו של דבר מוביל לשינויים משמעותיים ופוטנציאלית בלתי הפיכים בגוף תוך שנים ספורות.
במהלך 18 החודשים הבאים צפיתי בנערה הזו בת ה-13 עוברת תהליך כואב, מבלבל ולרוב בלתי מוצלח של קפיצה בין זהויות ותוויות. ראיתי גם את הבלבול של הנערה הזו מתפשט בקרב חברותיה: בזמן שעזבתי את בית הספר היו 5-6 תלמידים המזדהים כטרנס, רובם בנות. אישררתי את התהליך כל הזמן, דבר שעליו אני מתחרט עמוקות עכשיו.
אני כותב את זה בתקווה שמבוגר שעדיין נמצא בחייה יקרא את זה ויגיד לה שהיא בסדר גמור כפי שהיא, שביינדרים והורמונים אינם הכרחיים ושיום יבוא והיא תלמד לראות את גופה כמשהו שיש לכבד ולאהוב, לא משהו ראוי לשנאה ופחד.
כשגדלתי, האינטרנט היה רק בחיתוליו. טלפונים סלולריים יכלו רק לבצע ולקבל שיחות ולשלוח הודעות טקסט פשוטות. פורנוגרפיה הייתה סטטית, והרעיון של לצלם את עצמך נראה כמו משהו שרק נרקסיסטים פתולוגיים היו עושים. זה גם היה עידן שבו אם עזבת את בית הספר, פירוש הדבר שעזבת מאחור את בני כיתתך שפחדת מהם פחד מוות כי לא הייתה להם שום דרך לתקשר איתך. אני הייתי בן עשרה אומלל, כמו כל בני העשרה. אבל הייתי בן עשרה אומלל שהיה אומלל בבית, לרוב מבודד מבני עשרה אומללים אחרים.
קפיצה בזמן לסוף שנות ה-2010, והעולם הפך למקום שונה מאוד. על פי מה שראיתי בבית הספר, ישנם שתי מגמות שחוברו יחדיו כדי ליצור את העלייה המהירה בילדים המזדהים כטרנסים בארץ הזו. קודם כל, כל הילדים מחוברים עכשיו לטלפונים שלהם באופן קבוע ומנהלים דיאלוג בלתי פוסק אחד עם השני (במקום עם המשפחות) דרך הודעות טקסט, קליפים ואמוג’יס ודרך שורה של רשתות חברתיות. הורים ויתרו כליל על השליטה בילדיהם, ויש להם מושג קלוש עד אפסי לגבי התוכן שאליו נחשפים הילדים: פורנוגרפיה נגישה בקלות, סטנדרטים פיזיים בלתי אפשריים, אלימות, מוזיקה עם מסר מיני וגרוע מכל – המבט הקבוע והבלתי פוסק של חבריהם. כשילד יושב בחדר השינה עם הטלפון, הוא למעשה יושב בחדר השינה עם זרים מוחלטים שפגש ברשת. אין מצב שזה בסדר.
המגמה השנייה שהתפשטה ב-20 השנה האחרונות היא כמובן הפופולריות של אידיאולוגיית המגדר. הרעיון שהאופן שבו אתה מרגיש שאתה באיזשהו אופן חשוב יותר מהמציאות הביולוגית הפך, בלי שאני או רוב אלו שאני מכיר נשים לב, לגישה השלטת והמאושררת. דיספוריה מגדרית היא דבר אמיתי ללא ספק, אבל אני לא יכול לקבל שהפיתרון היחיד לבעייה זו הוא להפוך אדם, בעיקר ילדים, למטופל רפואי באופן שדורש זריקות הורמונים קבועות עם תופעות לוואי בלתי ידועות בבירור ופוטנציאלית גם כריתת אברי גוף בריאים.
רק לאחרונה, ובטח לא כשאני לימדתי בבית הספר הזה, הבנתי את ההשלכות האמיתיות של לעודד ילד לבחור את זהות המגדר שלו. הרצון הכן שלי להציל את התלמידים בעלי המשיכה החד מינית, אלו שאינם קונפורמים לתפקידי מגדר, מהאומללות שחוויתי, התנגשה עם מרחב חברתי לא מפוקח במיוחד ברשת שבו רוב התלמידים שלי שכנו במשך שנים, ללא ידיעת הוריהם.
כשהגעתי לבית הספר לא הייתה לי שום כוונה לפתוח קבוצה. מעולם לא הלכתי למצעד הגאווה ואין לי עניין בפעילות פוליטית להט”בית. מזה זמן רב לא הרגשתי שאני סובל דיכוי, בריונות או החלשה ואני אסיר תודה על כך. אם כן הרעיון של ליצור מועדון להט”ב עלה רק כשכמה מהתלמידים גילו לי שהם סובלים מבריונות בשל נטייתם המינית וכתוצאה מכך הם גורמים לעצמם פגיעה פיזית. חוקי ההגנה על ילדים חייבו אותי להתריע מייד בפני הממונה על הבטיחות בבית הספר, וכך עשיתי. החלטנו שיהיה רעיון נחמד להקים קבוצה שבה תלמידים יוכלו להרגיש בטוחים ומוגנים. דיברתי גם עם ההורים של אחת הילדות שפגעה בעצמה, והם הסכימו שזה רעיון טוב.
מההתחלה עמד בפניי מכשול רציני: הילדים כבר היו מוקפים בפוליטיקה ואקטיביזם להטב”קי ורצו שפעילויות הקבוצה יהיו בהתאם. ילדים בני 12 כבר ידעו מה מייצג דגל הקשת בענן, בעיקר התוספות החדשות של חום, שחור, ורוד ותכלת, שרק לאחרונה גיליתי שהם בעצם מרכיבי “דגל הקדמה” החדש. הם רצו לדבר על מחאות וצעדות. אמרתי לא כי חשבתי שזה רעיון לא טוב להעביר את הילדים פוליטיזציה, למרות שעכשיו אני מבין שעצם קיומו של מועדון להט”ב הוא בעצמו הצהרה פוליטית מהמעלה הראשונה. אחר כך גיליתי שלא רק שזה לא בסדר לעשות פוליטיזציה לילדים, אלא שזה גם לא חוקי. בנוגע לזהות מגדרית, המדיניות שלי הייתה לחייך ולהגיד “מה שעובד עבורך” כי לא היה לי שום מושג מה זה ומה המשמעות של זה. בשיא הרצינות לא היה לי שום מושג מה היו ה-ק’, ה-א’ ושאר האותיות (עדיין לא ממש ברור לי), לא היה לי שום עניין ב”תיאוריה הקווירית” (עלבון הוא לא מה שיוצר תיאוריה. קוויר שימש פעם ככינוי גנאי להומו, המתר’), והמתקפה המבלבלת להחריד של ג’ודית באטלר על מילים הייתה משהו שלא הכרתי, למזלי הרב. חוץ מזה, הילדים ידעו בבירור הרבה יותר ממני על הנושאים האלה. אין צורך במורה שישכיל אותם כשהם כבר משכילים.
תוך כמה שבועות הילדה שאמרה בהתחלה שהיא לסבית התחילה להשתמש בכינויי הגוף הם/הן ולהזדהות כלא-בינארית. היא קיצצה את שיערה כדי להיראות יותר כמו בן. אחרי חודש היא אמרה שהיא עכשיו בן. היא שינתה את שמה כמה פעמים. הזהות שלה השתנתה מזו לאחרת. אף אחד – לא התלמידים ולא המורים, לא הצליח להדביק את הקצב וכולם כל הזמן עשו לה “דד-ניימינג” (שימוש בשם הישן), מה שהביא לעוד פגיעה עצמית. כולנו אמרנו “נעשה מה שעובד” עם חיוך תומך על פנינו. היא המשיכה לחתוך את עצמה ובאה לבית הספר באופן קבוע כשידיה חבושות. היו עוד שני בנים נשיים (אחד מהם עם אנורקסיה חמורה) שהתחילו להזדהות כבנות וללבוש חצאיות.
תלמידים בני עשרה רבים היו עם פחות בעיות נפשיות, וללא ספק מצאו את התהליך של גילוי התווית שעליהם לאמץ מבדר. היו לי תלמידים צעירים שהסבירו לי את המשמעות של זהויות שמעולם לא שמעתי עליהן, כמו פאנסקסואל (נמשך לכולם/ן), דמיסקסואל (רוצה להכיר מישהו לפני שמקיימים איתו יחסים) ועוד כמה וכמה כאלה. הם דיברו על כל זה כאילו היו באיזה מועדון אקסקלוסיבי ביחד. לא ידעתי איך להגיב, גם בגלל שחשתי שזה כל כך לא נאות, וגם בגלל שבאמת לא הבנתי על מה הם מדברים. אז השתמשתי בשורת המחץ: “לא אכפת לי מה המגדר שלך; כל עוד את/ה מאושר/ת הכל טוב”.
באותו הזמן גם שמתי לב לכמה תכונות התנהגות בקרב התלמידות המבוגרות יותר שהזדהו כטרנס. מה שהיכה בי עם הנערות האלה היה כמה אגרסיביות, גסות רוח ומשתיקניות הן היו, אפילו כלפיי, “המורה הגיי הקול”. עבורן, כל מי שלא תמך לחלוטין ו”אישרר” אותן היה טרנספוב. הן נכחו בקבוצה וישבו שם ולטשו בי עיניים זועמות, מדברות ביניהן כזוממות קנוניה. כשאמרתי שהגישה שלהן לא פרוטוקטיבית ולא נחוצה, הן זעמו עליי אף יותר. הן גם דיברו בגלוי על מטרתן ללכת למרפאת המגדר של טביסטוק לטיפול הורמונלי, והיו מתוסכלות מכך שהן צריכות לחכות עד שיהיו מבוגרות מספיק להתחיל טיפול. כמובן שהידע הזה הועבר לתלמידים הצעירים יותר. עכשיו אני מבין שכל אלו היו סימנים ברורים לכך שהן השתלבו בתוך תרבות הטרנס אונליין, שבאותו זמן לא ידעתי בכלל על קיומה.
מצאתי את עצמי נאלץ לפרש את ההתנהגות האגרסיבית והגסה של נערים עם דיספוריה מגדרית לצוות המבולבל של בית הספר. שורת המחץ שלי הייתה פשוטה: אני לא ממש מבין ענייני טרנסים, אבל אני יודע שכשחקרו אותי על המיניות שלי בגיל העשרה זה גרם לי למצוקה רבה. הדגשתי שהמטרה העיקרית היא ללא ספק להבטיח שבנים ובנות שאמרו שהם טרנס יפסיקו לחתוך את עצמם. אם כינויי גוף שונים עוזרים אז למה לא?
במהלך התקופה הזו גיליתי הכל לממונה על בטיחות הנוער בבית הספר (שהיה מבולבל באותה מידה ממה שמתרחש) ולהוריהן של הנערות שזהויותיהן השתנו באופן קבוע. כולנו הסכמנו שאם זה אומר שהן תפסקנה לפגוע בעצמן, אז עדיף ככה. בבית הספר הייתה מדיניות של שימוש בכינויים שונים רק אם הורה אישר זאת, וזה היה הגיוני. עם זאת, המדיניות נכשלה ברגע שהתברר שכינויי גוף ושמות השתנו על בסיס כמעט שבועי.
על פי אבחנתי, ישנם ארבעה דברים שמשותפים לנערים שהתחילו להזדהות כטרנסים. ראשית, אף אחד מהם לא הראה בבית הספר שום סימן לבלבול מגדרי לפני חטיבת הביניים. הממונה על בטיחות הנוער וההורים איתם דיברתי אישרו שהתרחש מפנה די פתאומי. לא היה שום רישום קודם של דיספוריה מגדרית. שנית, לאף אחד מהם לא היה רעיון ברור למה הם עוברים, והזהויות החדשות שלהם היו בלתי יציבות לאורך כל הזמן שביליתי איתם. נראה היה שהיה מעבר מזהות הומואית או לסבית, לזהות לא בינארית, לטרנס/ית, וכל שלב לווה בבגדים ותספורות “תואמים” לסטריאוטיפ המגדרי.
שלישית, הייתי מודאג ממספר הבנים והבנות שהחלו לשנות את זהותם ושבאו ממשפחות שעברו התעללות או סיבוכים כגון הורים אלכוהוליסטים, מזניחים או אלימים. אחרים הציגו סימנים מובהקים של הפרעות נפשיות (מלבד החיתוך) או שאובחנו בתסמונות נוירוביולוגיות שונות כגון הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות או אוטיזם. לבסוף, היו הילדים שבבירור התאמצו קשות לעמוד בסטנדרט הגוף ההיפרסקסואלי שמצופה כעת מבנים ומבנות – אותו הסטנדרט שנשקף אליהם באופן קבוע דרך מסכי הטלפון מהרשתות החברתיות. הילדים והילדות שהזדהו כלא-בינארים או טרנסים היו או בנים נשיים או בנות גבריות, שללא ספק לא עמדו בראש ההייררכיה החברתית בבית הספר.
ברור שתמיד היו הורים אלכוהוליסטים, מזניחים ואלימים, ותמיד הייתה הייררכיה מבוססת על מראה בבית הספר, ותמיד היו ילדים שהתקשו יותר בגיל ההתבגרות. ההבדל הוא שכעת אותם ילדים מנודים ואומללים מבקרים ברשתות החברתיות ושם הם מקבלים הסבר מושלם לבעיותיהם הסבוכות להפליא: הם נולדו בגוף הלא נכון, אבל אפשר לשנות את הגוף כדי שיתאים להרגשה שלהם. אבחון, תכנית, פעולה…
החתיכה האחרונה בפאזל הייתה פעולותיו של ארגון הלהט”ב שהזמנתי לבית הספר כדי לדבר עם התלמידים. לא היה לי מושג מה אני עושה כשייסדתי את הקבוצה ונזקקתי לעזרה, בעיקר בנושאים הקשורים לזהות מגדרית. אז יצרתי קשר עם ארגון להט”ב מקומי ששלח יום אחד אישה להיפגש עם התלמידים. לא האמנתי למראה עיניי ומשמע אוזניי, ודחיתי בנימוס את הצעתה לעזרה בעתיד. היא עמדה בכיתה ושאלה אם בית הספר מאשרר את התלמידים, אם משתמשים בכינויי הגוף המועדפים שלהם, אם הם מרגישים שהוריהם עושים עבודה טובה. היא הייתה עצבנית וכעוסה, ונראה שהיא חשבה שצריך לעודד התנהגות דומה בקרב התלמידים.
כמובן שהתלמידים, כמו כל הילדים, שמחו מאוד מהאפשרות ללכלך על בית הספר ועל ההורים שלהם. הם תיארו את בית הספר כאילו הוא גולאג מהתקופה הסובייטית (זה לא נכון). היא דרשה לדעת מדוע אין לנו דגלי גאווה תלויים בכל מקום. אמרתי שאני לא חושב שזה נאות להציב סמלים פוליטיים בבית הספר, והיא רתחה מכעס. במבט לאחור, אני מבין עכשיו שלא ביקשתי לבחון שום הסמכה או הכשרה שלה. כיוון שהיא הייתה מלווה במורה שקיבלה את אישור ה-DBS (גוף של משרד החינוך הבריטי שאחראי על מבקרים בבתי ספר מטעם גופים פוליטיים, המתר’), למעשה היא הייתה פטורה מחשד. בפועל, באתר האינטרנט נאמר שאחד הדברים שמסמיכים אותה לדבר על הנושא היה “ניסיונה כ-להטבפא”ק+”.
במציאות, בית הספר היה בסדר גמור אחרי כשישה חודשים של הצקות מצידי לצוות היועצים על הבריונות ההומופובית שעליה קיבלתי דיווחים. בית הספר אכן פעל בנושא במהירות וברצינות, ולפחות בבית הספר כשהטלפונים היו כבויים, התקריות הפכו שכיחות פחות. במבט לאחור, זה כל מה שהיה צריך: שבריונים (מכל סוג) ישאו בתוצאות מעשיהם, ולהדגיש שכולם – ללא הבדל נטייה מינית, מגדר, גזע או דת, ראויים לכבוד מאת קהילת בית הספר. מועדון הלהט”ב לא שירת מטרה ברורה מאליה: לא היה צורך ב”מרחב בטוח” כי בית הספר כולו הפך למרחב בטוח.
השגחתי אחר הקבוצה למשך 18 חודשים. באותה תקופה ראיתי עשרות בני עשרה המחליפים זה עם זה זהויות מיניות ומגדריות. כמה מהם ללא ספק חשבו שזה משחק. אחרים כנראה מצאו את זה מועיל. עבור אחרים, זה גרם לבידוד וחרדה גדולים אף יותר. מבלי להתכוון תרמתי לבלבול שהם חשו לגבי גופם, ומבלי להבחין עודדתי את האמונה – שרווחת ברשתות החברתיות שבהן הם חברים – שכריתת אברי גוף ולקיחת הורמונים זו דרך טובה להתמודד עם הפרעה נפשית. זה אולי ראוי אם זה עוזר למבוגרים עם דיספוריה מגדרית, שהיה להם זמן לשקול ולהרהר בהשלכות של החלטתם, אבל בטח לא לילדים ובני נוער לא יציבים.
אני פשוט לא יכול להאמין שאף מורה – או מבוגר – שדעתו תקינה, יעודד ביודעין ילד לחשוב שהוא צריך ניתוח או תרופות כדי להרגיש טוב יותר עם המראה שלו. אבל כשמסכימים להשתמש בכינויי גוף שאינם תואמים את מינו הביולוגי של הילד בלי לשאול שאלות, זה למעשה המסר שנשלח אליהם כי זה המסר שהם שומעים מזרים שהם פוגשים ברשתות החברתיות.
היום אני מוצא את עצמי חושב על הנערה שאת זהויותיה ושמותיה המתחלפים ללא הרף קיבלתי ללא שאלות. אני רק מתפלל שהמבוגרים סביבה התפכחו מוקדם יותר מכפי שהתפכחתי אני, לפני שהיא תתחיל להשטיח את החזה.