גברת צרות – ביקורה של אביגיל שרייר בישראל

למה אני לא מחכה לנסיגה של אידיאולוגיית המגדר

מאת: אביגיל שרייר, 2 ביוני 2023. תרגום מאת נעמה עציץ.

מקור:

https://abigailshrier.substack.com/p/little-miss-trouble

בשבוע שעבר, בפרבר תל אביבי, התחלתי את ההרצאה שלי כמו שאני עושה תמיד – בסריקת הקהל לאיתור צרות. בשורה השנייה הבחנתי באישה גבוהה, לבושה בטופ שטוח וספורטיבי ובעלת מראה א-בינארי בעליל, בוהה בנקודה כלשהי במרחב. משהו הטריד את מנוחתה. אחרי כמה שאלות היא מיהרה לבמה, תרמיל תלוי על כתפה וזרועה מושטת כרומח: “גברת שרייר! תהיתי אם תלחצי לי את היד.”

חשבתי שלא זזתי, אבל הסרטונים לא משקרים: נרתעתי לאחור בכיסאי, בזמן שחיכיתי שאנשי האבטחה יצמידו אותה לרצפה. “אני בן אדם! אני לא מחלה!” היא זעקה שוב ושוב, במבטא שאני מכירה היטב – אמריקאי.

האם בעיית אידיאולוגיית המגדר קיימת בישראל? על פי הורי הבנות המודאגים הרבים שיצרו איתי קשר במהלך השנה האחרונה – אני מבינה שכן. אידיאולוגיית המגדר היא ללא ספק יצוא אמריקאי, נחמה מעטה להורים המבוהלים ברעננה ובתל אביב, ולצורך העניין, בכל כך הרבה ערים בספרד, בצרפת ובמקומות אחרים ברחבי המערב בהם צעירים צופים בסדרה “אופוריה” וצועדים למען ג’ורג’ פלויד.

אז למה להעיר את הדוב? למה לנסוע לתל אביב, אחת הערים הכי שמאלניות בעולם, עיר שבה צעדו מאות אנשים עם צופרים ותופי בס נגד פרסום הספר שלי “נזק בלתי הפיך”, בעברית? למה לדבר במקומות שמאלנים כמו תל אביב, שאלה שכל כך הרבה אנשים שאלו אותי, בזמן שקיימות ערים רציונליות לחלוטין כמו ירושלים, בהן אני יכולה לפגוש מעריצים עם מטרה משותפת לשלי? לעיתים קרובות השואלים רומזים בשאלתם לכך שאירועים אלה הם באשמתי, שאני גורמת לצרות בכוונה.

אך טעות טמונה בלב השאלה הזו, יהירות כוזבת הנשענת על טרנדים מתחלפים ואופנות שמתיישנות: האמונה שאם כולנו נשתוק, הקיצוניות הטרנסית תיסוג לאחור או תדעך. כמו טרנד הפוני והברייקדאנס.

אידיאולוגיית המגדר היא לא מטוטלת שתנוע לאחור אם נרפה. אידיאולוגיית המגדר היא דת פונדמנטליסטית – חסרת סובלנות, דורשת דבקות בדוקטרינה ונחושה לגייס מאמינים. אני לא נוהגת להשתמש במונחים “דתיים” באופן מטפורי או קליל. 

אידיאולוגיית המגדר היא דת פונדמנטליסטית – חסרת סובלנות, דורשת דבקות בדוקטרינה ונחושה לגייס מאמינים.

הכניסה לדת זו מתחילה בטבילה: בחירת כינויים ולעתים קרובות שם חדש, המתקבלים בברכה יחד עם כל חגיגת המרת הדת. הטפה אגרסיבית מתרחשת דרך משפיעני רשת הטוענים שהם מכירים את ה”אני האמיתי” של הנערה טוב יותר מהוריה, והם יאהבו את הנערה הזו הרבה יותר ממה שהוריה אי פעם יוכלו. מטפלים, מורים ויועצי בית ספר משמשים בתפקיד מיסיונרים מול אין ספור ילדים בבתי הספר האמריקאים.

לא קיימת הוכחה פיזית לכך שאנו בעלי זהות מגדרית. למעשה, זה אף ניתן להפרכה; קיימות הרבה ראיות נגד זה, אך זה לא משנה, המאמינים מאמצים זאת באדיקות. התפיסה שכל אחד מאיתנו נולד עם זהות מגדרית המופרדת לגמרי מהפיזיולוגיה שלנו וידועה רק לנו, מהווה מעין גרסה חילונית ל’נשמה’.

אידיאולוגיית המגדר נתונה לפיקוח של חוקים נגד חילול השם. זהות מגדרית היא הגרסה החילונית ל’נשמה’.

אידיאולוגיית המגדר מפוקחת על ידי חוקים נגד חילול השם, כמו אלה שנחקקו בקליפורניה ובניו-יורק ומטילים עונשים פליליים ואזרחיים על עובדי בריאות שמבצעים בכוונה מיסג’נדרינג כלפי מטופלים ובעלי בתים שמבצעים בכוונה מיסג’נדרינג כלפי שוכרים (נ”ע: מיסג’נדרינג = פנייה בכינוי הגוף האמיתי במקום בכינוי הנבחר). ומעבר לחוקים המדיניים, רוב שירותי המדיה החברתית יחסמו אתכם במהירות אם נתפסתם בחילול הקודש (כלומר אם ביצעתם מיסג’נדרינג, דדניימינג וכו’). קמפוסים במכללות אוכפים את חוקי הקודש האלה בחומרה זחוחה ורק לעיתים רחוקות הם מופרים, ממש כמו מקרי חילול הקודש במכה קרוב לתחילת הספירה.

חסידי האורתודוקסיה המגדרית שומרים את זעמם הגדול ביותר לכופרים – מבצעי מעבר מגדרי חוזר, אלה שהזדהו בעבר כ”טרנסג’נדרים” אך אז שינו מסלול וחזרו להזדהות במינם הביולוגי. רמת הנידוי והשנאה איתן מתמודדים מבצעי המעבר החוזר באמריקה היום, היא מנת חלקם של כל מי שניסה לעזוב קהילה אורתודוקסית מלוכדת.

ולבסוף, אידיאולוגיית המגדר מלאה בחגים – אחד או שניים בכל חודש קלנדרי, למעט אוגוסט (כנראה שאין צורך בחגיגה כשאין בית ספר), אותם מוקירים בכל החגים הדתיים הקדושים. “אני לא מאמין שאביגיל תקבע את ההרצאה שלה רגע לפני חודש הגאווה”, הם יגידו. 

כל המוסדות הגדולים צפויים לחגוג את הגאווה על ידי שינוי הלוגו שלהם (או שמא מדובר באילוץ?) במטרה לשלב בו את דגל הגאווה. הם לא עושים את זה בשום חג אחר, אפילו לא חג המולד.

כל הדברים הללו משקפים את זה שאידיאולוגיית המגדר היא לא גאות זמנית, והיא לא תיסוג לאחור עם מחזור הירח.

חסידי האידיאולוגיה היו מוכנים לאיים על כל מקום בתל אביב שהעז להסכים לארח את ההרצאה שלי, ולדרוש מרשתות הספרים הבולטות הבודדות בישראל לסרב להחזיק את הספר שלי (אמזון שולטת על נתח זניח בשוק הספרים שם). בדומה לעובדי אמזון וספוטיפיי באמריקה שהתפטרו בגלל סירובן של החברות למחוק את הספר או הראיונות איתי, עבור החסידים זה לא מספיק לבקר אותי או לסרב לקרוא את הספר שלי בעצמם, הם דורשים עולם שבו איש לא יוכל לשמוע את חילול הקודש שלי, לקרוא את כתביי או להשיג את הספר שלי.

אידיאולוגיית המגדר היא לא פירסינג בטבור. זה לא דומה בכלל לוויכוחים סוערים אחרים המתקיימים באמריקה, כמו אלה על הפלות או אחזקת נשק. כאשר אידיאולוגיית המגדר מעצבת מחדש את המוסדות האמריקאים בדמותה וממשטרת את שפתם, היא מייצגת למעשה את הטמעת ‘חוק השריעה’. חברות הכפופות לחוקי דת אינן נוטשות אותה בעצמן.

אז מדוע כל כך הרבה אמריקאים מאמינים שה”גאות” הזו תיסוג? מכיוון שחסידי האידיאולוגיה הזו מצטיינים בהונאה.

קחו בחשבון את המקרים מהשנה האחרונה בהם נראה היה שהחומה נסדקת ופלטפורמות ליברליות ושמאלניות, כמו הניו יורק טיימס, מאפשרות סוף סוף פרסום של תוכן חשוב. למשל, תוכן שמגן על ג’יי.קיי רולינג, שלוש שנים אחרי שהושמצה ברחבי העולם בגלל שהעזה לדחות את האורתודוקסיה המגדרית, או הכתבות האחרונות שמודות בסיכונים הקיימים ברפואת מגדר, שנתיים וחצי אחרי שהספר שלי הצביע על אותם סיכונים ויותר משנה אחרי שאנגליה, פינלנד, צרפת ושוודיה עצרו או צמצמו את הטיפולים המגדריים בילדים בגלל סיכונים אלו. תכנים כגון אלה אינם מייצגים התחלה של דיון אמיתי בפלטפורמות הללו, ואין לפרש אותם בצורה כזו.

אלו הקרבות קטנות, המוצעות מתוך כוונה לנצח במלחמה גדולה יותר. שמרנים כמו טאקר קרלסון, מי שהנחה פעם את תוכנית חדשות הכבלים בעלת הדירוג הגבוה ביותר בקרב הרפובליקנים והדמוקרטים, הפעילו לחץ על התקשורת הממסדית בדמות מיליוני צופים. כאשר מצטבר מספיק חום במטבח, אפילו הניו יורק טיימס חייב לפתוח חלון.

אז מדוע כל כך הרבה אמריקאים מאמינים שהמגמה תתהפך? מכיוון שחסידי האידיאולוגיה הזו מצטיינים בהונאה.

טאקר איננו. הוא גורש מרשת הכבלים, וחסידי האידיאולוגיה האדוקים שמעולם לא היו מעוניינים בדיון, יתעקשו שכלי התקשורת ידחו אותו שוב. הם יכרתו את האיבר הנגוע אם יהיה בכך צורך, ישליכו את הההפסדים המביכים שלהם, יביעו התנגדות כמס שפתיים ואז יחזרו להילחם ביום המחרת. יבססו את נצחונותיהם, יוותרו על המינימום ההכרחי, וגם זה רק אחרי שנהייה ברור שהם משקרים והתעקשות על אותו הקו תגרום להם נזק כבד. זוהי טקטיקה – לא נסיגה. והיא לא מסמלת עידן חדש של דיון אמיתי בנושא הזה בתקשורת המרכזית או במוסדות העילית.

כשפרסמתי לפני שלוש שנים את “נזק בלתי הפיך”, צפיתי שתביעות רשלנות רפואית יביאו להפסקה של ההדבקה החברתית ושל רפואת המגדר חסרת האחריות בילדים. אני כבר לא כל כך בטוחה בזה. נכון לעכשיו, מעטים מדי הם הרופאים שמוכנים להעיד בתיקי תביעות. זהו תמיד אותו קומץ שמות של אמיצים, המתייצבים נגד גדוד הולך וגדל של “מומחים” אידיאולוגים, חסידים טריים שמוכנים למות על קידוש הרעיונות ההזויים הללו, רעיונות שרק חסיד אמיתי מסוגל להאמין בהם.

אם אידיאולוגיית המגדר (או ה’ווקיזם’ – אותה קונסטלציה של אורתודוקסיות פרוגרסיביות קיצוניות שנולדו באקדמיה) הייתה מטוטלת, מנהלי הוועדות האחראיות על “גיוון, שוויון והכלה”, הקיימים בהמוניהם – היו מפוטרים. סגל שמרני היה מגויס על ידי מחלקות האקדמיה, וסטודנטים שמרנים היו שבים לקמפוס, עם תוכניות חדשות. מדינות כמו קליפורניה היו מבטלות חוקים המאפשרים לעבריינים גברים לבחור זהות-עצמית ולעבור לבתי כלא לנשים. נערות היו מורשות שוב לשגשג על המגרש ובבריכה האולימפית, ולהרגיש שוב בטוחות בחדרי ההלבשה שלהן.

עד שלא תגיע כניעה כפויה באמצעות אנשים שיש להם להט שכנוע שווה ערך בכיוון ההפוך – אנחנו לא צפויים לראות את השינויים האלה קורים. 

זה מה שיכריע. ואני אומרת את הדברים בזמן שהשעון מתקתק – כל כך הרבה חסידי מגדר מסיימים לימודי רפואה ומשפטים, משיגים תארים בעבודה סוציאלית ועולים בדרגות.

אז לא, אני לא אוהבת את החוויה הזו כשצעירים צורחים לי בפרצוף, אבל יש משהו שממנו אני חוששת יותר מאשר הזעם של מאות הקנאים, הצופרים והמתופפים: העולם אותו הם שואפים ליצור. עולם בו לאמת אין דריסת רגל או מרחב ולהגינות אין קונים.