האמא שבוכה בשקט: הסיפור של אחת מאיתנו

14 ביוני 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור באנגלית: https://pitt.substack.com/p/the-mother-who-cries-in-silence-the?s=r

תורגם מאיטלקית, המקור כאן: https://www.genitoridegeneri.com/accedi/?_redirected=yes

חוויה של אמא.

אני אמא בת 43, גדלתי בחופשיות על גבול האנרכיות, בדרך אנטי פוליטית ועם שכנוע חזק שצריך לקרוא תיגר על כל סטריאוטיפ סקסיסטי שנכפה על ידי החברה. גם את שני ילדיי גידלתי בצורה כזו, עם חופש ביטוי, סגנון ואישיות.

בתי הצעירה, כיום כמעט בת 16, היא הנס שלי. כשהיא נולדה, בשבוע ה-27 להריון, היא שקלה רק 810 גרם; היא נשארה בטיפול נמרץ במשך חודשים והסיכויים שהרופאים נתנו לנו היו נמוכים אבל היא נלחמה, היא רצתה לחיות, ואני לא השארתי אותה לבד יום אחד. בבית החולים קראו לי “האמא שבוכה בשתיקה”.

מהיום שלקחתי אותה הביתה ועד שהייתה בת 14 וחצי, תמיד היינו מאוחדות. לאור ההיסטוריה שלה והפחד שהיה לי לאבד אותה, אני מודה שקצת חששתי לגביה, אבל ראיתי אותה עוברת מענף ספורט אחד למשנהו, רצה, משחקת עם כלבים או בני דודים (במקרה כולם זכרים) ומעולם לא כפיתי עליה שום דבר, גם לא חשבתי שמשהו יכול להיות לא בסדר. הבת שלי הייתה חופשית, כמוני, והיא הייתה אהובה ונתמכת, תמיד הייתי שם בשבילה.

מעולם, בילדותה, היא לא הראתה סימנים של אי נוחות בנוגע להיותה נקבה: היא הייתה הילדה הקטנה והקלאסית שאוהבת נסיכות דיסני, תכשיטים, לק, איפור של אמא או דודה שלה… שלא לדבר על עקבים! תמיד היה לה שיער ארוך, היא כל כך אהבה אותו שהיא אפילו לא רצתה לגזוז אותו אחרי עונת הקיץ.

בשנות צמיחתה, היו לה תשוקות שונות, החל מריקוד, התעמלות אומנותית, החלקה אמנותית ושחייה, אחר כך חזרה לרקוד ולבסוף התמסרה לכדורגל נשים, הספורט שהכי שימח אותה.

אולם בשלב מסוים הגיעה המגיפה. כמו כל החבר’ה האחרים, גם היא התחילה לבלות הרבה יותר זמן מחוברת לטלפון הסלולרי, למחשב האישי, לפלייסטיישן ולצפייה בסרטונים ביוטיוב ובטיקטוק; היא נטתה לסגת מכולנו, ולמרות זאת, לפחות לזמן מה, היא עדיין נשארה ילדה ללא הפסקה.

עם תחילת התיכון, התחיל עידן חדש. בבית הספר החדש היא התיידדה עד מהרה עם ילדה שהייתה בשנתה הרביעית לתיכון (מבוגרת ממנה ב-3 שנים). היא הפסיקה ללכת למשחקי כדורגל, למרות שהיא מצאה שם קבוצה נחמדה של חברים, היא לא רצתה ללכת לשם יותר. במקום זאת היא החליטה לחזור לריקוד היפ הופ והתעסקה באובססיביות ברעיון להירשם ל- קורס k-pop יחד עם חברתה החדשה. כמה חודשים לאחר תחילת הלימודים, בדצמבר, היא בקשה לקצר את שיערה, בקשה שאני הסכמתי לה מבלי לתת לכך משקל רב. בהמשך, היא התחילה להתלבש יותר גברי ולבחור מידות גדולות פי שלוש משלה.

ואז, היא התחילה לרדת במשקל ואני הפכתי מודאגת מאוד. גיליתי שהיא זורקת אוכל בסתר מאחורי גבי כדי לגרום לי להאמין שהיא אכלה. החלטתי לקחת אותה למומחה.

לאחר מספר פגישות, אביה ואני, גרושים, השתתפנו יחד בפגישה עם הפסיכותרפיסטית, היא המליצה לי לחפש בגוגל מהי דיספוריה מגדרית. מאותו רגע התחיל סיוט מסוג שלא דמיינו ושעד היום רואים את תוצאותיו ההרסניות על המשפחה שלנו.

לילות על לילות, אני נשארת ערה, בוכה ומנסה להבין: מתי זה קרה? איך זה אפשרי? איך לא שמתי לב לאי נוחות כה חזקה לפני כן?

במקביל, אני מתחילה לחקור את בתי, שבזמן קצר כל כך, בנוסף לסימני אי שקט גדולים, היא התרחקה לא רק ממני ומשאר בני המשפחה אלא גם מכל החברות הישנות שלה. אני משתמשת בקלף של האם התמימה ומקבלת מושג יותר ויותר ברור על אותה חברה, שמעולם לא שכנעה אותי.

אחרי שחשפתי כמה שקרים, אני מחליטה לקחת את האייפון שלה ולפתוח אותו. בפתיחתו, נפתח לי עולם שמעולם לא רציתי לראות: התהום אליה נפלה בתי. לא רק שהיא כפופה באופן מהותי ל”חברה” המבוגרת שלה, אותה אני מגלה כטרנסג’נדרית ‘מנקבה לזכר’, אלא שהיא הפכה לשיבוט שלה.

עם כל השלווה שאני מצליחה לאסוף, אני מחליטה להתעמת עם בתי פנים מול פנים, ועולה בי ההרגשה הכואבת שזר בעל עיניים קהות עומד מולי. זר שקרן, יהיר ומתנשא. מעולם לא שמעתי אותה משתמשת בלשון רעה כזו. היא מודיעה לי שהיא שינתה את שמה ורוצה שיפנו אליה בכינויי זכר. השם החדש שלה כבר נמצא בשימוש בפרופילים ברשתות החברתיות, בבית הספר על ידי חברים לכיתה, בשיעור הריקוד, וכמובן, הודות לזהותה החדשה, גם על ידי “חברי העל” החדשים שלה מהאינטרנט, אותם היא מעולם לא פגשה באופן אישי. כנראה שמספר רב של אנשים, כולל זרים גמורים, ראויים לאמון שלה יותר ממני, אמא שלה.

אני תוהה, בדמעות, מה קרה לילדה המנומסת, המתוקה, החביבה, המופנמת אמנם, אבל גם שטופת השמש ובעלת העיניים הבוהקות והמוארות שגידלתי.

למרות שבאותו יום העימות היה מאוד כואב, מעולם לא הרמתי את קולי. ניסיתי להשתמש בשפה מסבירת פנים, להימנע ממילים לא נוחות מדי ולבסוף הצלחתי לשמוע ישירות מפיה את ההבנה החדשה שלה. פתאום… פתאום היא הבינה שהיא ילדה, והייתה כזו לאורך כל חייה הצעירים.

התשובה שלי, בטוחה וכנה, תשובה שכל הורה אוהב היה נותן במצב הזה, הייתה: אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך, מה שלא יקרה אני תמיד אהיה לצידך.

יחד עם זאת, לא האמנתי לרעיון שלה. אני זוכרת את ילדותה הרבה יותר טוב ממנה; מי היא הייתה בימיה הראשונים, בחודשים ובשנות חייה, אלה דברים שאולי רק אני יודעת. אני מאמינה בבתי. אני מאמינה באי הנוחות שהיא מרגישה בנוגע לגוף שלה ומאמינה שאי הנוחות הזו היא אמיתית. עם זאת, אני משוכנעת שאף אחד לא נולד בגוף הלא נכון.

בסוף גם אני נפלתי לתהום. במשך לילות שלמים חיפשתי מידע מדעי שיתמוך בסיבות שלי, בשכל הישר שלי, ברגשות שלי, ותמיד מצאתי את אותה תשובה לא מקובלת: הפתרון היחיד היה לקבל את ההזדהות הטרנסית של בתי, אחרת אני מסתכנת בלאבד אותה לנצח, וזו תהיה אשמתי.

מיום ליום גבר הייאוש ותקוותיי התפוגגו, עד שבשלב מסוים גיליתי אתר באנגלית בשם Genspect, בו טופלו הנושאים הללו בצורה שונה ומדעית יותר. משם, למרות שעדיין לא היו משאבים או קבוצות תמיכה באיטלקית, הודות לשיתופים ב- PITT הצלחתי לגלות על קיומם של הורים רבים הנמצאים באותו מצב כמוני, הכרתי את האמהות של העמותה הספרדית ‘אמנדה’, שפעילות מאוד בטוויטר, וליצור קשר עם ה-Radfems האיטלקיות שנלחמות נגד האידיאולוגיה המגדרית כבר שנים.

סוף סוף מצאתי תקווה, כבר לא הייתי לבד.

חזרתי לכוחותיי, ידעתי בוודאות שאצטרך להילחם עבור הבת שלי ובשלב הזה לקחתי סיכונים: הרחקתי אותה מחברויות רעילות, החלפתי לה בית ספר והעברתי אותה לבי”ס פרטי, ביטלתי את המנוי שלה לקורס ההיפ הופ, נתתי לה טלפון חדש, שיניתי את המספר וחסמתי את Youtube, TikTok וכל רשת חברתית אחרת.

בהתחלה היא הייתה מאוד קשה, אבל לאט לאט היא התאוששה מהדיכאון שלה והתחילה שוב לתקשר עם כל המשפחה. מערכת היחסים שלנו, גם אם היא לא מה שהייתה פעם, מתפתחת ומשתפרת מדי יום. אנחנו מבלות הרבה ביחד, בטיולים, סרטים, מול סדרות טלוויזיה ופעילויות שונות.

היא גם חזרה להגיד לי “אני אוהבת אותך”.

אני יודעת שזהו רק תחילתו של מסע ארוך, שנמשך כבר שנה וחצי, אבל אני אוהבת את הבת שלי עד אין קץ ואני לא רוצה שהיא תיפגע. אני אמשיך להילחם על ראיית המציאות ואמשיך להיות כנה איתה: אף אחד לא יכול לשנות מין.

אני מקווה לראות את העיניים האלה זורחות שוב יום אחד, אולי אפילו שוב חיוך.

גם אם זה קשה, אני מעדיפה שהיא תשנא אותי היום ותאהב אותי מחר, כשהיא תבין, מאשר להיות נאהבת על ידה היום בעקבות כך שאני “אאשרר” אותה, אבל בהמשך היא תשנא אותי כל חייה על כך שלא מנעתי ממנה נזק.

היום, כמו אז, אני לא משאירה אותה לבד ליום אחד.

אני עדיין האמא שבוכה בשקט.