ההתבגרות המינית שלי עוכבה באמצעות תרופות. הייתי שפן הניסיונות שלהם

סיפורה של ילדה שטופלה במרפאת המגדר של טביסטוק בבריטניה בגיל 12. קישור למקור.

הערת המתרגמת: הכתבה מתייחסת לאלכס בלשון זכר, אבל החלטתי להתייחס אליה כאן במין הביולוגי שלה – נקבה.

אלכס (שם בדוי) הייתה ילדה שרצתה נואשות להיות בן. מגיל 12 עד 16 “הוא” עבר ארבע שנים של טיפול ניסיוני בניסיון נואש להפוך מנקבה לזכר. כעת היא בת 18 ומנסה להדביק את גיל ההתבגרות שעוכב באופן תרופתי. היא מרגישה שמרפאת המגדר של טביסטוק התייחסה אליה כאל שפן ניסיונות.

למרפאת המגדר ששלחה אותה אל הלא נודע אין שום רישום של תוצאת הטיפול, לדבריה של אלכס. למרפאה אין מושג על ההשפעה של התרופות הניסיוניות על גופה או ההשלכות של הטיפול הניסיוני כביכול על חייה, כי אף אחד מעולם לא שאל.

איך זה ייתכן, שואלת אלכס, שמרפאת המגדר הראשית לנוער של שירותי הבריאות בבריטניה טוענת שהגישה השנויה במחלוקת הזו עובדת אם היא לא מתעדת את התוצאות?

אלכס מתארת את השירות לבני נוער כ”רכבת תרופות”. היעד: שינוי מין בבגרות.

היא הייתה אחת מהמעטות שקפצו מהרכבת, ואחרי ארבע שנים אומללות על חסמי התבגרות מינית (בלוקרים) החליטה שלא לעשות את הצעד הסופי והבלתי הפיך של הורמונים חוצי-מין. הרוב המכריע של ילדים שמופנים לקבלת בלוקרים על ידי מרפאת טביסטוק ממשיכים בתהליך המעבר ברגע שהם זכאים לכך בגיל 18, אבל מצבם לא ממש ברור כי המרפאה לא אוספת מידע – ושופטי בית המשפט העליון שדנו בתביעתה של קירה בל ציינו שעובדה זו “מפתיעה בהתחשב בגילם הצעיר של המטופלים, האופי הניסיוני של הטיפול וההשפעה הנרחבת שלו”.

בגיל 18 ההבנה של אלכס לגבי מה זה להיות “טרסג’נדר” שונה לחלוטין מזו שהייתה כשהיא התחננה לעזרה מהמרפאה כנערה פגיעה בת 12.

בגיל 7 אמה של אלכס לקחה אותה לרופא משפחה להתייעצות. הוריה של אלכס עברו גירושים קשים והיא הותקפה מינית על ידי נער בבית הספר היסודי באירוע טראומטי שהיא עדיין מתקשה לדבר עליו. היא דחתה כל דבר “של בנות” כשלילי, כיסתה את שערה הארוך בכובעים, קינאה בחבריה הבנים ואפילו עכשיו, תוך שיחה, כנראה באופן בלתי מודע, משווה נשיות ל”חולשה” (לדבריה אף אחד מהנ”ל לא נבדק לעומק במרפאת המגדר).

כשאלכס הייתה בת 10 הרופא הפנה אותה בסופו של דבר למרפאה לבריאות הנפש של ילדים ונוער, ושם בחנו את החרדה שלה ואת הקושי שלה ליצור חברויות, אבל היא הופנתה למרפאת המגדר של טביסטוק לאחר שאמרה שהיא מזדהה כבן. “אמרו לנו מיליון פעמים שהם המומחים לכך”.

אלכס ואימה נסעו לצפון לונדון לייעוץ הראשון לאחר 18 חודשים. “זה לא היה כמו המרפאה לבריאות הנפש. הם לא “דנו”. הם פשוט קיבלו את ההנחה (משירותי בריאות הנפש) שאני טרנס” – כאילו שעצם ההפניה הוא אישור לזהות הטרנסית.

אמרו לי “כן, ברור, ‘אתה’ טרנס. נתראה עוד חודש” בסוף הפגישה הראשונה לפני שאלכס אפילו שיתפה את ההיסטוריה האישית שלה או דיברה לעומק על רגשותיה כדי לחקור, למשל, למה היא לא רוצה להיות בת. לטענתה, נתנו לה טפסים כדי לשנות את שמה באמצעות הצהרה. “זה נשמע כאילו – “כבר עשית את זה?” היא הייתה בת 12 “זה היה מטורף”.

אני חושבת שבפגישה הרביעית או החמישית אמרו לי שיש תרופות שיגרמו לי "להרגיש יותר טוב". בתור ילדה חשבתי "כן! תרופת פלא!". מה שבאמת רציתי היה "מדריך טרנסי לחיים". 

בתור נקבה ביולוגית שאינה קונפורמית למגדר ומדמיינת יום אחד אולי להתמסד עם אישה, אלכס באמת רצתה להיראות כמו חבריה הבנים.

הייתה לי חרדה עמוקה מפני נראות נשית. אמרו לי "אנחנו חושבים שאת בגיל המתאים ואת צריכה לנסות בלוקרים". הם מוכרים את התרופות מאוד מוקדם ובכוח רב. 

“הייתי ילדה, כל מה שרציתי זה משהו שיגרום לי להרגיש פחות זוועה בגוף שלי”, אומרת אלכס כשהיא נזכרת בחוויה מהאי במטבח בבית משפחתה במערב אנגליה. “ואני הקשבתי לרופא והלכתי על זה” אמרה אמה, כשהיא מנידה בראשה.

הן ביקרו באופן קבוע במרפאה האנדוקרינולוגית ב-University College London Hospitals (UCLH). אלכס אהבה את הזריקות כי לסבול את המחטים הגדולות והכואבות גרם לה להרגיש אמיצה, ולכן גברית.

היא קיוותה שעצירה מלאכותית של התפתחות גופה הנקבי יעזור לה להשתלב טוב יותר בקרב חבריה הבנים שבהם קינאה כל כך.

במקום זה, הבלוקרים השאירו אותה בגוף של ילדה בעוד חבריה גדלו. הבנים גבהו והצמיחו שיער גוף אבל גדילתה של אלכס הואטה והיא צברה משקל. המשקל הלך לאגן ולשדיים, והדגיש בדיוק את הצורה הנשית שהיא ניסתה להתחמק ממנה. העלייה הפתאומית במשקל גרמה גם לסימני מתיחה אדומים ומגרדים ולחרדות חדשות בנוגע לאכילה, שנשארו עד עכשיו. אחיה הקטן עבר אותה בגובה. “הרגשתי יותר מדוכא ומבודד”. הבלוקרים גם עשו את תפקידם – חסמו את ההורמונים והשאירו את אלכס במצב א-מיני כמו ילדה בעוד חבריה חוו את הנשיקות ויחסי המין הראשונים.

מרפאת טביסטוק הייתה אמורה להיות המרפא האלוהי שעוזר להתמודד עם התסביכים האלה אבל… “מממ… לא. ממש לא”. אומרת אלכס.

לטענתה הרופאים המטפלים לא הסבירו את תופעות הלוואי האפשריות ולא קיבלו ממנה הסכמה מדעת כקטינה.

בהתחלה, היא סבלה מנדודי שינה.

"היו ימים שלא ישנתי בכלל, ואז כמה ימים אחר כך צנחתי על המיטה. היו רגעים של אופוריה וביום למחרת רציתי רק לבכות. תנודות אדירות במצב הרוח".  

אלכס טוענת שההערכה הפסיכולוגית היחידה שקיבלה במשך הטיפול הייתה מילוי טפסים מדי פעם, ואף אחד לא ניהל מעקב המשך אחר כך.

"מעקב? שום דבר. אם היה אכפת להם ממה שזה עשה לגוף שלי הם לא היו נותנים לי להמשיך. אם הם היו קוראים את הטפסים הם היו יודעים שאני לא מרגישה יותר טוב. הם רק המשיכו להעלות לי את המינון". 

אלכס טוענת שנתנו לה גם מעכבי ביתא (תרופות להסדרת קצב הלב, המתר’) עד שיום אחד היא התמוטטה בשירותי בית הספר, ליבה פועם בחוזקה, אחרי שרצה 1,500 מטר בשיעור ספורט. אמה התקשרה למרפאה ודרשה שיבחנו את הטיפול. אלכס הפסיקה ליטול מעכבי ביתא אבל המשיכה עם זריקות ההורמונים עד שבגיל 16 – עייפה, בעלת עודף משקל, סובלת מדיכאון ומבדידות הולכת וגוברת, היא החליטה להפסיק את הטיפול במרפאת טביסטוק.

בייעוץ האחרון שלה, בגיל 16, “אמרתי למטפל שאני לא מתכוונת להמשיך. זה לא עוזר. זה לא מה שכתוב על הקופסה. נמאס לי לקנות “שיקויי פלא”. זה מגוחך”.

באותו זמן אלכס ואמה טוענות שהרופא ביקש מאלכס לזוז הצידה כדי לתת מקום לנערים אחרים שנמצאים ברשימת ההמתנה – אחרים, שעל פי מה שרמז, מוכנים להמשיך להורמונים חוצי מין. “אז הוא אמר – אוקיי, יש לנו מאות של טרנסים שרוצים לדבר איתנו. כשאת יורדת מהתרופות הם זורקים אותך”.

הדיון על שינוי מין היה הקש האחרון. למרות שהזדהתה כטרנס, אלכס בשום אופן לא רצתה ניתוח.

“הם פשוט הניחו שאני רוצה (ניתוח). הם מחכים שתגידי ‘כן, זה נהדר, אני ארשום ביומני'”. אלכס הרגישה תחת לחץ לעלות על המסלול לטיפול רפואי כדי להוכיח את מחוייבותה לזהותה הטרנסית.

"הייתה התחושה שאת אמורה לעשות את זה אם את טרנס".

לטענתה, כשהיא התנגדה:

הם עיקמו את הפרצוף. הרגשתי כאילו הם אומרים - אה, אז את לא באמת טרנס. את טרנס רק אם את מוכנה ללכת את המרחק הזה.
אני מציאותית. אני יודעת ששום דבר לא ישנה את איך שנולדתי. אני יודעת שאם עוד הרבה שנים יחפרו וימצאו את השלד שלי ידעו שאני נקבה, אבל מרפאת טביסטוק לא יכלה להתמודד עם זה. הם רצו טרנסים צעירים, שאותם הם יכולים לעצב בדמות הרעיון שלהם של טרנס.
יש להם רעיון של מה זה טרנס, ואם את לא מתאימה לזה אין לך מקום במרפאה שלהם. הרגשתי שמנצלים אותי לחלוטין כדי לאשר את התיאוריה שלהם. זה היה מטורף.
כל החוויה הייתה זריית מלח על הפצעים. אני עדיין טרנס אבל לא כמו שטביסטוק רצו שאהיה. הגעתי למסקנה שאני מעדיפה פשוט להתמודד עם זה לבד כי ה(טיפול) הזה לא עוזר.

בתמיכת אמה ושלושת אחיה היא החליטה להפסיק ליטול בלוקרים.

הם ישבו איתי ואמרו "תשמעי, את צריכה להפסיק את זה כי כנראה תגלי שאת בסך הכל לסבית אבל לעולם לא תדעי אם תמשיכי לקחת אותם. 
אז אמרתי "בסדר, רק כדי שתסתמו כבר". 

היא הפסיקה ליטול את הבלוקרים.

זה כנראה הדבר החכם ביותר שעשיתי אי פעם. הפסקת הבלוקרים גרמה לי להרגיש חופשיה יותר. זה נתן לי את האפשרות לבחור מה אני רוצה מחיי בלי להרגיש שאני צריכה להתאים לקופסה כלשהי. אני מרגישה שאני יכולה להציג את עצמי יותר בצורה שקשורה לאיך שאני באמת מרגישה. 

היא הבינה שלשבת ולשוחח שיחה טובה עם אמא שלה סיפק לה יותר נחמה מגלולות וזריקות. אמה מאמינה שהגישה של מרפאת טביסטוק הייתה בלתי אתית בעליל.

הם דחפו לאלכס תרופה נסיונית ואז בטא בלוקרים ואז דיברו על ניתוחים. אז לצאת מהמערכת הזו ללא כל מעקב - זו רשלנות. כשעושים טיפול ניסיוני לוקחים פשוטו כמשמעו כל שביב מידע שאפשר לקבל ומנתחים אותו. אי אפשר פשוט להתעלם מזה. 

היא מאמינה גם שדחפו את הבלוקרים “מוקדם מדיי”:

הם עושים ניסיונות על הילדים שלנו בלי שום ידע לגבי מה הולך להשפיע על הגדילה שלהם או על התפתחות המוח שלהם. אין להם שום מושג מה זה יעשה לגוף של אלכס. למה לא לאפשר להתפתחות הנורמלית לקרות ואז לקבל החלטה? הם דחפו לזה הרבה יותר מדיי מהר.

אלכס מתכוננת עכשיו ללמוד תסריטאות באוניברסיטה. הנושאים האהובים עליה היו תמיד אנגלית ודרמה, אבל היא לא רצתה לעשות בהם כי הם היו “של בנות”. עכשיו, לטענתה:

שטויות במיץ. יש כל כך הרבה תסריטאים שאני מעריצה ועושים תכניות טלויזיה מדהימות, וזה מה שאני רוצה לעשות.

היא גם לא מתכוונת לעסוק בפוליטיקה להט”בית סטודנטיאלית: היא לא מאמינה שההיסטוריה הרפואית שלה צריכה להיות נושא פוליטי. היא עכשיו מדביקה את הפער של גיל ההתבגרות ולשמחתה היא גבהה קצת. המחזור שממנו חששה כל כך הגיע בגיל 18, ועכשיו היא רואה אותו בסך הכל כ”אי נוחות חודשית”.

מערכות יחסים הן עדיין חידה. שנתיים לאחר שהפסיקה ליטול את הבלוקרים, אלכס עדיין לא חוותה שום רגש מיני.

כשאת צופה בסדרת טלוויזיה ויש שם מישהי שווה ואת אומרת לעצמך "היא חתיכה" אבל את לא באמת מבינה מה זה אומר. זה יכול לחזור אלייך בהפוכה כי את לא באמת יודעת מה הדרך הנכונה להסתכל על מישהי. אני לא יודעת איך זה עובד. 
את לא באמת מרגישה שום דבר כלפי אף אחד. אני מניחה שאני אמורה להרגיש משהו? לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק, אבל אין כלום. אני מרגישה שאני לא יכולה באמת לזהות מהי אהבה. להיות מאוהבת ולדעת שאת מאוהבת... אני לא מסוגלת אפילו לתפוס את הקונספט הזה, כי אני לא מרגישה כלום.

עברו כמעט שלוש שנים מאז הפגישה האחרונה והיא נדהמת מכך שלא היה שום מעקב. אלכס אומרת:

יכולתי להתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שפגעתי בעצמי. במקרה הגרוע ביותר הייתי יכולה אפילו להתאבד. 
מעולם לא קיבלתי שיחת טלפון שבה שאלו אותי "איך את מרגישה עם הפסקת התרופות?". מנקודת מבטם היה מועיל לדעת מה קרה.

למעלה מ-10,000 צעירים במצוקה נמצאים עדיין ברשימת ההמתנה לקבלת השירות שנמצא כעת תחת חקירה. אלכס תוהה כמה הם באמת למדו:

אני חושבת על הצעיר/ה שתפס/ה את מקומי. האם הם עוברים מה שאני עברתי? 

אם המרפאה לא ניהלה רישום של תוצאת הטיפול שלה, היא שואלת, איך הם ידעו איך לטפל בצעיר/ה הבא/ה שנמצא/ת בחדר ההמתנה?

אני מסתכלת בכנות לאחור וחושבת שטביסטוק והבלוקרים הן מההחלטות הגרועות שקיבלתי בחיי. אז זה פשוט נורא לחשוב שמוכרים את "שיקוי הפלא" הזה למישהו אחר, אולי אפילו צעיר ממה שאני הייתי.
איך הוא ידע מה קרה לי?