כאשר רבע מהכיתה מזדהה כטרנס

7 ביולי 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/headline-when-a-quarter-of-the-class

רבע מהבנות בכיתה של בתי מזדהות כטרנסג’נדר. שבע מתוך 28.

כשכתבתי את זה בטוויטר לא מזמן, הותקפתי באופן חריף על היותי טרפית שממציאה סיפורים מגוחכים כדי לפגוע בטרנסים. 

אני אולי טרפית, אבל לא המצאתי את זה. רבע מהבנות בכיתה של הילדה שלי מזדהות בתור בנים. לאחת מהן היו ארבעה שמות השנה, כולם מסדרות אנימה.

אני כל הזמן רואה אנשים אומרים, גם באתר הגיהינום טוויטר, וגם בתקשורת הפופולרית שאוכלוסיית הטרנס היא מיעוט זעיר, פחות מ-0.1% מהאוכלוסייה. אם זה נכון, אז מה קורה בבית הספר של הילדה שלי? מה גרם למספר הבנות המזדהות כטרנס בשכבה שנתית אחת, לגדול ממצב של אפס קבוע בזמן של טרום המגיפה, ל-25% היום?

הנה התיאוריה שלי, ואני יודעת שזה יהיה סיפור מוכר להורים רבים.

הנושא הראשון הוא מה שבית הספר מלמד את הילדים. הזהות הטרנסית של הבת שלי התחילה כשבית הספר לימד על ‘זהות’, כאשר במהלך הלימוד אמרו לקבוצה של ילדים בני 11 שאם אתה מרגיש לא בנוח בגוף, זה אומר שאתה טרנסג’נדר. הבת שלי קיבלה מחזור ראשון חודשיים לפני השיעור הזה, כמובן שהיא חשה לא בנוח בגופה. היא הלכה הביתה, חיפשה את המילה ‘טרנסג’נדר’ בטיקטוק, וזהו. עכשיו היא טרנס.

הנושא השני קשור לכך גם: החגיגה הבלתי פוסקת של בית הספר בנוגע לזהויות של LGBTQI+.(נ”ע: QI מתייחס לקוויר ואינטרסקס). פעם הייתי גאה בכך שהילדים שלי לומדים בבית ספר פרוגרסיבי שהוא אנטי גזעני, מכיל ומאמין בצדק חברתי. בחרנו בבית הספר הזה בגלל התכונות הללו אבל בשנתיים-שלוש האחרונות, משמעות הדבר הייתה זרם בלתי פוסק של דגלי זהות וקשתות בענן. “גיבורים” טרנסג’נדרים כמו ג’אז ג’נינגס מוכנסים אל כל חלק בתוכנית הלימודים, אפילו שהם לא בדיוק מתאימים. זה בית ספר לילדים בגילאי 9-13. אני לא מתחסדת, אבל אני גם לא חושבת שמצעד מתמיד של פוליטיקה מינית, מתאים לילדים צעירים כל כך.

הסוגיה השלישית היא הדרך בה בית הספר ניגש לילדים ש’יוצאים מהארון’. נראה שהמדיניות הרשמית שלהם היא פשוט ללכת עם כל מה שהילדים אומרים, מבלי ליידע את ההורים. אם ילד אומר שיש לו שם וכינויים חדשים, בית הספר פשוט זורם עם זה. הם יוצרים מצב שבו ילד שכבר שרוי במצוקה, מחליף בסופו של דבר ארבעה שמות תוך שישה חודשים.

(אני אומרת ש”נראה שזו המדיניות”, כי המדיניות הזו לא רשמית ולא כתובה בשום מקום. השם והכינויים של הילדה שלי שונו על ידי בית הספר ללא ידיעתי. לא קיבלנו אפילו שיחת טלפון, ואנחנו נמצאים בבית הספר הזה שנים, אנחנו מכירים היטב את המורים והיינו חברים פעילים בקהילת בית הספר).

כל זה לא היה משנה לו היה מדובר רק בדגלים וזהויות כיפיות, אבל זה לא כך. עבור בתי, שינוי השם והכינוי (שבטיפשותנו זרמנו איתו, בעצת מטפל), היו נקודת מפנה אל דיכאון ופגיעה עצמית. זה עשה אותה אומללה.

כשדיברתי עם בית הספר על הנזק שהם עושים, הם סירבו להקשיב. הם אמרו לי שהם חוגגים את כל הזהויות, שהם מתגאים בכך שהם מכילים. הם לא יכולים לראות בסוגיית הטרנסג’נדרים שום דבר מלבד דגלים משמחים והכלה וכבוד. הם לא רואים את הצד האפל שאנחנו ההורים רואים: אנחנו מנסים להגן על הילדים שלנו מפני הורמונים חוסמי גיל התבגרות שהורסים את העצמות; מפני נטילת הורמונים חוצי מין כשהם צעירים מכדי לקיים יחסי מין; מניתוח רדיקלי בגופם המתפתח. יש ימים שמרגישים כאילו אנחנו מנסים למנוע צונאמי.

אני משוחחת בקביעות עם ההורים של הבנות האחרות. לכל אחד הייתה תגובה שונה: חלקם התחילו בהתערבות רפואית, אחרים מתנגדים לכך; חלקם קנו ביינדרים (נ”ע: משטיחי חזה), אחרים לא; חלקם זרמו עם שינוי השם, אחרים מתנגדים. הדבר היחיד שכל ההורים חולקים הוא תחושת תמיהה. מה לעזאזל קורה פה? מדוע רבע מהבנות בכיתה מזדהות כטרנס? 

“אני מניחה שבשנות ה-90, הרבה מאיתנו היינו בקבוצות חברות אנורקסיות”, אמרה אם אחת. אני חושבת שהדמיון בולט, אבל יש הבדל אחד עיקרי: בשנות ה-90, אף איש מקצוע רפואי לא עודד את קבוצות הבנות הללו לתפיסה המעוותת שלהן לגבי גופן או לפגיעה העצמית שלהן. אף בית ספר לא חגג אנורקסיה, אבל הפעם, הרופאים ובתי הספר עוזרים לאנורקסיות לעשות דיאטה.