השתיקה הורגת אותנו

10 באוקטובר 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/the-silence-is-killing-us

נולדתי למשפחה אקטיביסטית. אני לא מפחדת לבטא את הדעות שלי ולהיות במיעוט. במשך שנים רבות נלחמתי למען זכויות הלהט”ב והודחתי או הותקפתי בשל כך, אבל תמיד נלחמתי בגלוי למען מה שאני מאמינה בו.

עד עכשיו.

אני מוצאת את עצמי במצב בעייתי. אני רוצה להפגין ברחובות ולצרוח מהגגות בנוגע לסכנות של אידיאולוגיית המגדר, הגישה המאשררת וגברים במרחבים של נשים, אבל אם אעשה זאת, אני אדחוף את בתי הבוגרת עמוק יותר אל תוך הזהות הטרנסית שלה ואל עוד מדיקליזציה.

פתאום הבת שלי החליטה שהיא טרנס, אחרי שנים על גבי שנים של בעיות נפשיות קשות, קשיים חברתיים ובדידות איומה. היא אושררה מיידית ובתוך חודשים התחילה טסטוסטרון ונקבע לה תאריך לכריתת שד כפולה.

העובדה שיעצתי לה להאט את הקצב ולחקור את זהותה ביתר זהירות לפני שהיא פונה להליכים רפואיים, הפכה אותי בעיניה לטרנספובית שאיתה היא לא חשה בטוחה.

בהתחלה ניסיתי להילחם בזה. הראיתי לה את כל המידע שמזהיר ממדיקליזציה ואת הסיפורים ביוטיוב של טרנסים לשעבר. הבהרתי היטב את דעתי בפייסבוק ובמאמרים שכתבתי לכל כלי תקשורת שהסכים לפרסם.

אמרתי לבת שלי ללא הרף שאני תמיד אוהב אותה, אבל לעולם לא אוכל להסכים עם טיפול רפואי נמהר. ניסיתי להסתיר את הדמעות והכאב שלי כשהקול שלה נעשה עמוק יותר, כשהיא נעשתה שעירה והתחילה לגדל זקן, וכשהיא עברה כריתת שד כפולה. אני עדיין צריכה להכין את עצמי נפשית לפני שאני רואה אותה.

נאמר לי על ידי מטפלים ורוב האנשים, שחשוב לשמור על מערכת היחסים שלנו בכל מחיר. לפעמים אני עדיין תוהה אם זו העצה הכי טובה. האם להילחם על הטוב ביותר עבור ילדך, גם אם הוא שונא אותך, זו לא בחירה יותר אוהבת?

מערכת היחסים שלנו השתפרה עם הזמן ועם מאמץ עצום מצידי, אם כי הפגיעה שאני חשה בגלל הדחייה שלה כלפיי והכאב והפחד לעתידה – מקשים מאוד.

במשך זמן מה, חשבתי שאוכל עדיין להילחם באידיאולוגיה זו על ידי כתיבת מאמרים ופרסום ברשתות החברתיות, אבל שיניתי את דעתי. 

אני יודעת שהרבה מהזהות של הבת שלי ומהמדיקליזציה הנמהרת – היא תגובה נגדי. 

בגלל הקשיים הנפשיים שלה והקשר המאוד קרוב בינינו, היא התקשתה מאוד להיפרד ממני. נראה שהזהות הטרנסית היא הדרך היחידה בה היא יכולה לעשות זאת וככל שאני נלחמת חזק יותר – כך היא דוחפת חזק יותר.

זה משאיר אותי במצב חסר אונים אבל אני יודעת שאני צריכה להפסיק להילחם בפומבי לזמן מה. אני עדיין מנסה לדבר עם אנשים באופן אישי (במיוחד אנשים עם כוח השפעה), אם הם מסכימים להקשיב.

אני מתעדכנת בחדשות בנושאי מגדר אבל אני לא משתפת מאמרים נוספים בפייסבוק. אני לא כותבת יותר מאמרים לעיתונים ומגזינים. זה הורג אותי. הילדים שלנו יהיו בטוחים רק כאשר האידיאולוגיה הזו וסכנותיה ייחשפו, אבל בכל זאת, אם אנסה לחשוף אותן – בתי תשקע בה עמוק יותר.

רבים מחבריי ובני משפחתי הם פעילים בשמאל. חשבתי שכאשר הם יראו מה קורה לבת שלי, הם יכעסו וילחמו נגד זה. כמה טעיתי. רובם מפוחדים מכדי לצאת נגד האידיאולוגיה ה”נאורה” הזו. הם עדיין מאמינים, או מעמידים פנים שהם מאמינים, שעל ידי תמיכה באידיאולוגיה הזו הם תומכים בזכויות אדם. פעם הייתי כמוהם, תמכתי בשמחה במשהו שידעתי עליו רק מעט. היה נדרש ניסיון אישי וקצת מחקר כדי לגלות את האמת המזעזעת.

כשאנשים עוברים קשיים, הם אומרים שהם לא היו מאחלים את הטראומה שלהם לאויביהם הגרועים ביותר. סלחו לי על המחשבות הנוראות שלי, אבל ברגעים בהם אני מרגישה הכי למטה, אני מאחלת את זה לכל הסובבים אותי, כי רק אז אנשים יתעוררו ויבינו ורק אז הם יתחילו לעשות משהו בנידון.

אני כועסת, כואב לי, אני בודדה ואני מרגישה חסרת אונים. אני יודעת שיש עוד הורים רבים כמוני. 

איך נילחם בזה אם הלחימה הזו דוחפת את ילדינו אל הכיוון ההפוך וכאשר כל כך הרבה אנשים שיכלו להילחם – לא עושים זאת?