19 בדצמבר 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/how-genspects-stella-omalley-helped
בעלי ואני עמדנו בחשש לפני הכניסה אל התיכון, היה זה ערב ראיון להורים.
הסתכלנו מסביב ונרגענו קצת. עברו כמה שנים מאז שהיינו כאן ונראה שאף אחד לא זוכר אותנו. האולמות והכיתות הצפופים היו הסחת דעת נחמדה. בבית, אנחנו ההורים המיוסרים של בת 19, שלפני חמש שנים הודיעה לנו באופן מפתיע שהיא בעצם הבן שלנו. אבל כאן נוכל להשתלב עם ההורים האחרים, לדבר על בננו הצעיר ועל דברים רגילים כמו מבחנים ושיעורי בית. נוכל להתמקד ביומיום.
התיישבנו מול גברת תומפסון, המורה להיסטוריה של כיתה י’. היא המורה מהסוג הטוב ביותר – חכמה, אדיבה, מצחיקה, עם תשוקה לנושא שהיא מלמדת.
“נהדר לראות אתכם!” היא אמרה, לוחצת יד חמה. “אני כל כך שמחה, כל כך שמחה שאתם כאן.”
משהו היה לא תקין. היא הסתכלה לנו בעיניים אך אז היססה והסיטה את מבטה הצידה ולמטה, אל הניירות שעל שולחנה. “השנה, עם סטיבן בכיתה שלי, ראיתי את שם המשפחה שלו וזכרתי,” אמרה גברת תומפסון. “חשבתי, איפה ראיתי את השם הזה? ואז נזכרתי – מיה. שאלתי אותו, זאת אחותך, נכון? מה שלום מיה? והוא אמר לי, ‘זה אח שלי. הוא אח שלי עכשיו, הוא טרנס.”
גברת תומפסון חייכה אלינו, אבל יכולנו לראות שגם היא חשה לא בטוחה. היא המשיכה, “ואמרתי לו, ‘אוו וואו’. אני זוכרת את מיה. היא הייתה אחת מהילדים האלה שכמורה אתה תמיד זוכר. היא הייתה חכמה ורגישה, היו לה רעיונות טובים והיא רצתה לשתף אותם, אבל יכולתי לראות כמה היא בודדה, כמה היא אומללה וכמה לא נוח לה בתוך העור שלה.
“וסטיבן אמר לי, ‘אחי מסתדר מצוין’. זה כל כך מרגש,” אמרה גברת תומפסון, בהפוגה קלה. “יש לי תלמידים בכיתה שאומרים שהם א-בינאריים, טרנסים. אני מנסה להבין את זה, להבין איך לתמוך בהם בצורה הטובה ביותר. ואתם ההורים, הייתי רוצה לדעת, איך זה בשבילכם?”
בעלי ואני הסתכלנו אחד על השניה. הנהון זעיר. נשימה עמוקה. ואז אמרתי את זה: “אם לומר לך את האמת גברת תומפסון, זה ממש מסובך.”
המוח שלי אמר, אל תבכי, אל תפרצי בבכי ותברחי מהחדר הזה. לא הייתי בטוחה אם אצליח להחזיק מעמד. זה היה כמו חוויה חוץ גופית. יכולתי לשמוע את עצמי מדברת.
“את יודעת גברת תומפסון, אני בעד ילדים שאינם תואמי מגדר, כמו בנים שרוצים לשחק עם בובות או ללבוש שמלות, ובנות שלא רוצות לעשות את הדברים האלו, אבל עכשיו אומרים לילדים האלה שהם נולדו בגוף הלא נכון והם שייכים למין השני. הכל די רגרסיבי וזה מדאיג אותי”.
היה זה הקול שלי, אבל המילים היו של סטלה או’מאלי, פסיכותרפיסטית וסופרת מבריקה ובלתי ניתנת להכנעה. שבוע קודם היא קיימה פגישת שאלות ותשובות עם שני תריסר הורים, כולם שרויים בכאב נואש. איך לעזאזל מדברים על הנושא הזה? איך אנו יכולים לחשוף קצת מבלי להרתיע אנשים?
סטלה נתנה לנו חוקים להתנהלות: הקציבו לזה זמן של שלוש דקות. שמרו את זה קצר. זרקו נקודה טובה או שתיים ואז סיימו. זו רק שתילה של כמה זרעים, זה הכל.
רשמתי הערות באותו היום, אחר כך התאמנתי, במקלחת ובהליכת הבוקר שלי. שוב ושוב. ועכשיו פתאום הגיע זמן ההצגה.
חייכתי אל גברת תומפסון והנדתי בראשי. “זה כל כך קשה גברת תומפסון, כי בהתחלה גם אני לא ידעתי על הנושא, אבל אז למדתי עליו”.
“מה שבאמת קשה זה שהיא כל כך צעירה והיא אמרה לנו שהיא צריכה כריתת שד כפולה וטסטוסטרון – בהקדם האפשרי. אבל, האם ידעת גברת תומפסון שיש אנשים צעירים שעברו את ההליך הזה והם מתחרטים על כך?”
“אה,” אמרה גברת תומפסון. “לא ידעתי.” קמט במצחה.
“והאם ידעת שכאשר ההורים לא מסכימים לשם ולכינויים החדשים באופן מיידי, אנשים אומרים שהם טרנספובים ושהם לא אוהבים את הילד שלהם?”
“לא, לא ידעתי.” יכולנו לראות אותה חושבת על זה. ואז היא אמרה, “זה כל כך קשה.”
הגיע הזמן לרכך קצת. “אנחנו כל כך אוהבים אותה,” אמרתי במהירות. “את יודעת איזו ילדה נהדרת היא. יש לה חלומות גדולים, היא מאושרת ואנו רוצים לראות אותה פורחת אבל אנחנו מודאגים”.
עכשיו הייתי צריכה לתת לגברת תומפסון לדבר. “הם כל כך צעירים,” היא אמרה, חושבת בקול רם. “הם רק מתחילים את החיים. אני בצעירותי לא קיבלתי החלטות טובות, עד שהתבגרתי. הייתי טומבוי.”
לא יכולתי להתאפק. היה עוד דבר אחד שהייתי חייבת לומר: “זה כל כך נפלא לשמוע את הזיכרונות שלך ממיה ולדבר עליה איתך הערב. לא אמרתי את שמה בפניה כבר חמש שנים”.
גברת תומפסון הביטה בנו ישירות. “יש לי ילד בן חמש. אני לא יכולה לדמיין את זה”, אמרה.
ואז בעלי ציין את הנקודה החשובה מכולן: “הסברנו לה את החששות שלנו ואנחנו יודעים שהיא לא מסכימה איתם, אבל בבית שלנו אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לאהוב ולכבד אחד את השני. זה קשה, אבל אנחנו מסתדרים”, הוא אמר. “היא מתבגרת והיא תעשה את ההחלטות שלה, גם אם אנחנו לא נאהב אותן. אנחנו תמיד נהיה כאן בשבילה”.
גברת תומפסון שתקה וחשבה על זה. ואז פניה התבהרו.
“אתה יודע,” היא אמרה. “בשבילי היא תמיד תהיה מיה. זו מי שהיא הייתה כשלימדתי אותה וזו מי שהיא תמיד תהיה בשבילי. היא תמיד תהיה מיה.”
הייתה זו מוזיקה לאוזניי.
גברת תומפסון נתנה לי את האימייל שלה והסכמנו לשמור על קשר. יש לי עוד מה לספר לה, אבל זה ליום אחר.
בינתיים, תודה לך גברת תומפסון, על ההקשבה.
ותודה לך סטלה, שעזרת לי למצוא את הקול שלי.