מתוך הניו יורק טיימס, 2.2.24. קישור למקור. הכתבה מאת פאמלה פול.
גרייס פאוול הייתה בת 12 או 13 כשהיא הבינה שאולי היא בן.
פאוול גדלה בסביבה שמרנית יחסית בגראנד ראפידס, מישיגן. כמו בנות עשרה רבות, היא לא חשה בנוח בגופה שלה. היא לא הייתה מקובלת חברתית ולעיתים קרובות נפלה קורבן למעשי בריונות. ההתבגרות המינית הוסיפה שמן למדורה. היא סבלה מדיכאון ונכנסה ויצאה מטיפול.
“הרגשתי כה מנותקת מגופי וחשתי עוינות מהאופן שבו הוא מתפתח”, אמרה לי פאוול. “זו הייתה דיספוריה מגדרית קלאסית, תחושת חוסר נוחות במין הביולוגי שלך”.
פאוול קראה על טרנסג’נדרים ברשת והאמינה שהסיבה שהיא חשה חוסר נוחות בגופה הייתה שהיא חיה בגוף הלא נכון. מעבר מגדרי נראה כמו הפתרון המובן מאליו. השיח שהיא שמעה וספגה היה שאם לא תעבור מעבר מגדרי, היא תתאבד. בגיל 17, כשהיא נואשת להתחיל בטיפול הורמונלי, פאוול סיפרה להוריה. הם שלחו אותה למומחה מגדר כדי לוודא שהיא רצינית. בסתיו של השנה האחרונה שלה בתיכון, היא החלה ליטול הורמונים חוצי מין. היא עברה כריתת שד כפולה בקיץ לפני שהתחילה ללמוד האוניברסיטה והלכה ללמוד בקולג’ שרה לורנס כגבר בשם גרייסון. היא חלקה חדר עם שותף ממין זכר בקומת הגברים במעונות. כיוון שגובהה היה 1.60, היא נראתה כלפי חוץ כגבר הומו נשי מאוד.
פאוול אומרת שבשום שלב בתהליך הרפואי או הניתוחי היא לא נשאלה על הסיבות מאחורי הדיספוריה המגדרית או הדיכאון שלה. בשום שלב היא לא נשאלה על הנטייה המינית שלה, ובשום שלב היא לא נשאלה על טראומה קודמת, ולכן גם הרופאים וגם המטפלים מעולם לא גילו שהיא סבלה מהתעללות מינית בילדותה.
“הלוואי שהיו יותר שיחות פתוחות” אמרה לי פאוול, כיום בת 23 ולאחר מעבר מגדרי חוזר. “אבל אמרו לי שיש פיתרון אחד ודבר אחד שאפשר לעשות אם זו הבעייה שלך, וזה יעזור לך”.
אנשים במחנה הפרוגרסיבי מתארים לעיתים קרובות את הדיון הטעון סביב טיפול בילדים טרנסג’נדרים כהתנגשות בין אלו שמנסים לעזור למספר גדל והולך של ילדים לבטא את המגדר שהם מאמינים שבו הם נמצאים ובין פוליטיקאים שמרנים שלא נותנים לילדים להיות מה שהם.
אבל דמגוגים מהימין אינם היחידים שהלהיטו את הדיון. פעילי מגדר דוחפים את האידיאולוגיה הקיצונית שלהם, קודם כל על ידי השלטת שיטת טיפול שזוכה לביקורת גוברת והולכת בשנים האחרונות. תחת מודל הטיפול הזה, מצופה מאנשי מקצוע לאשרר את הזהות המגדרית של המטופל הצעיר ואפילו לספק טיפול רפואי לפני שבודקים האם ישנם מקורות נוספים למצוקה, או אפילו בלי לבדוק זאת בכלל.
רבים מאלו שחושבים שיש צורך בגישה זהירה יותר – כולל הורים ליברלים בעלי כוונות טובות, רופאים ואנשים שעברו מעבר מגדרי והתחרטו לאחר מכן – הותקפו והוצגו כאנטי-טרנס, ואולצו באיומים להשתיק את הדאגות שלהם.
בעוד שדונלד טראמפ מגנה את “שגעון המגדר של השמאל” והרבה פעילי מגדר מגנים כל התנגדות כטרנספובית, להורים באמריקה, המשתייכים לקהל הגדול שבאמצע, יש מעט מאוד מקור לדיון ענייני על הסיכונים או היתרונות מול החסרונות בטיפול מאשרר, כפי שקוראים לו התומכים.
סיפורה של פאוול מראה עד כמה קל לצעירים להיסחף אחר האידיאולוגיה באווירה הזו. “מה שצריך להיות נושא רפואי ופסיכולוגי הפך להיות דיון פוליטי”, התלוננה פאוול במהלך שיחתנו. “זה בלגן”.
קבוצה חדשה, גדלה והולכת, של מטופלים
טרנסג’נדרים בוגרים רבים מרוצים מהמעבר שביצעו ובין אם ביצעו אותו כבוגרים או כמתבגרים, מרגישים שהוא שינה את חייהם ואפילו הציל אותם. המספר הקטן אך גדל והולך של ילדים המציגים דיספוריה מגדרית ומבצעים מעבר בגיל מוקדם הינו תופעה חדשה יותר ושנויה יותר במחלוקת, על פי אנשי מקצוע.
לורה אדוארדס-ליפר, הפסיכולוגית המייסדת של מרפאת המגדר הראשונה לילדים בארה”ב, אמרה שכשפתחה את המרפאה ב-2007 רוב המטופלים שלה הציגו דיספוריה מגדרית עמוקה ולאורך תקופה ארוכה. “אבל כיום אין הדבר כך”, היא אמרה לי לאחרונה. למרות שאינה מתחרטת על כך שעזרה למטופלים המוקדמים שלה לבצע מעבר מגדרי והיא מתנגדת לאיסור הממשלתי על טיפול רפואי בטרנסג’נדרים, היא אומרת “עד כמה שידוע לי, אין שום ארגונים מקצועיים שמתערבים ומנסים להסדיר את מה שקורה”.
לדבריה, לרוב המטופלים שלה כיום אין שום היסטוריה של דיספוריה מגדרית בילדות. יש המתייחסים לתופעה זו בשם השנוי במחלוקת במידת מה – דיספוריה מגדרית מהירה. מתבגרים, בעיקר נערות בגילאי העשרה המוקדמים ומעלה, מבטאים דיספוריה מגדרית למרות שמעולם לא לקו בה בגיל צעיר יותר. לעיתים קרובות יש להם בעיות נפשיות שאינן קשורות למגדר. בעוד שאיגודים מקצועיים טוענים שאין מחקרים איכותיים על דיספוריה מגדרית מהירה, כמה חוקרים תיעדו את התופעה, ואנשי מקצוע רבים ראו עדויות לכך במרפאות שלהם.
“האוכלוסיה השתנתה דרמטית” אמרה אדוארדס-ליפר, שעמדה בעבר בראש הוועדה לילדים ובני נוער בארגון המקצועי העולמי לבריאות טרנסג’נדרים, שהוא הארגון האחראי לקביעת הנחיות לאנשי מקצוע לגבי מעבר מגדרי.
“עבור צעירים אלו”, היא אומרת, “צריך לקחת את הזמן כדי להעריך באמת מה קורה, לשמוע את השתלשלות האירועים ואת נקודת המבט של ההורים כדי ליצור תכנית טיפול פרטנית. אנשי מקצוע רבים מפספסים את השלב הזה לחלוטין”.
עם זאת, אנשי המקצוע והמדענים שאינם חושבים שמטפלים צריכים להסכים אוטומטית עם האבחנה העצמית של צעירים, פוחדים לעיתים קרובות להשמיע את קולם. דו”ח שהוזמן על ידי שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה בנוגע למרפאת המגדר בטביסטוק שהייתה המרכז הרפואי היחיד בבריטניה שהוקדש לזהות מגדרית עד שהורו לסגור אותה, ציין ש”מטפלים כלליים ומומחים אמרו לנו שהם מרגישים שהם תחת לחץ לאמץ גישה מאשררת בלי לשאול שאלות, ושזה נוגד את התהליך הסטנדרטי של הערכה קלינית ואבחון שהם הוכשרו לבצע בכל שאר המקרים הקליניים”.
אדוארדס-ליפר אמרה שמבין עשרות הסטודנטים שהיא הכשירה כפסיכולוגים, רק מעטים עדיין מספקים טיפול הקשור למגדר. בעוד הסטודנטים עזבו את התחום ממגוון של סיבות, “חלקם אמרו לי שהם לא מרגישים שהם יכולים להמשיך בכך בגלל תגובת הנגד, ההאשמות בטרנספוביה, בגלל שהם בעד ביצוע הערכה ותהליך מעמיק יותר.”
יש להם סיבות טובות לחשוש. סטפני וין, מטפלת מוסמכת לנישואים ומשפחה באורגון, הוכשרה על פי גישת האשרור וטיפלה בטרנסג’נדרים רבים. אבל ב-2020, אחרי שנתקלה בסרטי וידאו של מתחרטי מעבר מגדרי, היא התחילה להטיל ספק בגישת האשרור. ב-2021 היא דיברה בגלוי בעד גישה מתחשבת יותר בטיפול בדיספוריה מגדרית וקראה למומחים אחרים בתחום לשים לב למתחרטי מעבר מגדרי – אנשים שכבר לא מגדירים את עצמם טרנסים אחרי שעברו טיפול רפואי או ניתוחי. בעקבות זאת היא זכתה למתקפות על ידי פעילי מגדר. כמה מהם איימו להתלונן עליה לאיגוד המטפלים שהעניק לה רישיון ואמרו שהיא מנסה לגרום לילדים טרנסים לשנות את דעתם באמצעות טיפול המרה.
באפריל 2022 הודיע לה איגוד היועצים והמטפלים המוסמכים באורגון שהיא תחת חקירה. בסופו של דבר החקירה הסתיימה בלא כלום, אבל וין כבר לא מטפלת בקטינים ומקבלת מטופלים אונליין בלבד – כשרבים ממטופליה הם הורים מודאגים לילדים המזדהים כטרנסים.
“אינני מרגישה בטוחה לעסוק בטיפול במקום שבו אנשים יכולים למצוא אותי”, היא אמרה.
מתחרטי מעבר מגדרי אומרים שרק אמצעי התקשורת השמרנים מעוניינים לספר את סיפורם, וזה הותיר אותם חשופים למתקפות המתארות אותם ככלי משחק בידי הימין. דבר זה מתסכל ומייאש את כל המתחרטים שראיינתי. אלו אנשים שהיו פעם הילדים המזדהים כטרנסים, שכל כך הרבה ארגונים אמרו שהם מנסים להגן עליהם, אך כאשר הם שינו את דעתם, הם מרגישים שננטשו, לדבריהם.
רוב ההורים והמטפלים פשוט מנסים לעשות מה שהם חושבים שהוא הטוב ביותר עבור הילדים. אבל הורים עם ספקות לגבי מודל הטיפול הנוכחי מתוסכלים ממה שנראה להם כחוסר אופציות.
הורים אמרו לי שהם מתקשים לאזן בין הרצון לתמוך בילד עם דיספוריה באופן חומל עם החיפוש אחר הפסיכולוגים והרופאים הטובים ביותר. הרבה מאמינים שילדיהם הומואים ולסביות או שהם מתמודדים עם שורה של בעיות סבוכות, אך כולם אמרו שמטפלי המגדר, הרופאים, בתי הספר והחברה לוחצים עליהם לשתף פעולה עם הזהות המגדרית שעליה מצהיר הילד גם אם יש להם ספקות רציניים בעניין. הם מפחדים שאם לא יתמכו ללא תנאים במעבר החברתי והרפואי, המשפחה תיקרע לגזרים. כולם ביקשו לדבר בעילום שם, כשהם נואשים לגמרי לשמר או לתקן את היחסים עם ילדיהם. כמה מהם כרגע בנתק מהילדים.
כמה מההורים שהטילו ספק באבחנה העצמית של הילד אמרו לי שזה הרס את היחסים. כמה הורים אמרו לי בפשטות: “אני מרגיש/ה כאילו איבדתי את בתי”.
אחת האמהות תיארה פגישה עם 12 הורים אחרים בקבוצת תמיכה לקרובים של צעירים המזדהים כטרנסים, ובה כל המשתתפים תיארו את ילדיהם כאוטיסטים או בעלי גיוון נוירולוגי כלשהו. האישה שניהלה את הפגישה ענתה על כל השאלות ב”פשוט תנו להם לעבור את המעבר המגדרי”. האם עזבה את הפגישה כשהיא בהלם. איך בדיוק הורמונים אמורים לעזור לילד עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית או דיכאון? היא תהתה.
כמה הורים מצאו מפלט בקבוצות תמיכה אנונימיות ברשת. בקבוצות אלו אנשים משתפים בעצות למציאת מטפלים שחוקרים את הסיבות למצוקה של הילדים ומספקים מענה כולל לבריאות הנפשית וההתפתחותית ולרווחת הילדים בלי להיכנע אוטומטית לאבחנה העצמית של הילדים.
הורים רבים של ילדים המחשיבים את עצמם טרנסים אמרו שילדיהם נחשפו למשפיענים טרנסים ביוטיוב או טיקטוק, תופעה שהתעצמה עבור כמה ילדים בשל הבידוד והבועה המקוונת שנוצרה במהלך הקורונה. הורים אחרים אמרו שילדיהם למדו על הרעיונות האלה בכיתה, אפילו בבית ספר יסודי, ולעיתים קרובות בדרכים ידידותיות לילדים דרך תכניות לימודים שסופקו על ידי ארגוני זכויות טרנסים, עם מושגים כגון חד-הקרן של המגדר או איש הג’נדר-ברד.
את רוצה בן מת או בת חיה?
אחרי שבנה בן ה-15 של קתלין, שאותו היא תיארה כילד אובססיבי, אמר להוריו בפתאומיות שהוא טרנס, הרופא שעמד לאבחן אותו בהפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות הפנה אותו במקום זה למומחה להפרעת קשב וריכוז וגם למגדר. קתלין, שביקשה להזדהות בשמה הפרטי בלבד כדי להגן על פרטיותו של בנה, הניחה שהמומחה יערוך הערכה או אבחון כלשהו, אך לא כך היה.
הפגישה הייתה קצרה והתחילה בטון מפתיע מאוד. “מול עיניו של בני, המטפל אמר ‘את רוצה בן מת או בת חיה?'”, אמרה קתלין.
הורים זוכים באופן קבוע לאזהרות שאם יבחרו במסלול שונה מהסכמה עם הזהות המגדרית שעליה מכריז הילד, הם יעמידו בני נוער עם דיספוריה מגדרית בסכנת התאבדות, מה שנראה לאנשים רבים כסחיטה רגשית. תומכי מודל האשרור מצטטים מחקרים שמראים את הקשר בין הסטנדרט הטיפולי ובין הורדת הסיכון להתאבדות, אבל במחקרים אלו נמצאו כשלים מתודולוגיים או שנמצא שהמסקנות אינן חד-משמעיות. סקירה של המחקרים על ההשפעה הפסיכולוגית של הורמונים חוצי מין, שפורסמה לפני שלוש שנים בכתב העת של החברה האנדוקרינולוגית, האיגוד המקצועי של מומחי הורמונים, מצאה כי “לא ניתן להסיק מסקנות כלשהן לגבי מוות בהתאבדות”. במכתב לוול סטריט ג’ורנל בשנה שעברה, 21 מומחים מתשע מדינות אמרו שהסקר היה אחת הסיבות שהם מאמינים ש”אין ראיות אמינות התומכות בכך שמעבר מגדרי באמצעות הורמונים הוא דרך אפקטיבית למניעת התאבדות”.
יתרה מכך, מה שמקשה עוד יותר להעריך את שיעור המחשבות האובדניות וניסיונות ההתאבדות בקרב בני נוער עם דיספוריה מגדרית היא השיעור הגבוה של מצבים נפשיים נלווים, כגון הפרעות על הספקטרום האוטיסטי. כפי שצויין באחת הסקירות השיטתיות: “ילדים עם דיספוריה מגדרית חווים לעיתים קרובות מגוון של הפרעות פסיכיאטריות נלוות, עם שכיחות גבוהה של הפרעות במצב הרוח וחרדה, טראומה, הפרעות אכילה, ספקטרום האוטיזם, אובדנות ופגיעה עצמית”.
אבל במקום לקבל יחס טיפולי מקצועי בלתי מוטה, ילדים עם דיספוריה מגדרית הופכים לרוב לכלי משחק פוליטיים.
מחוקקים שמרנים פועלים לאסור גישה לטיפולי מגדר לקטינים ולפעמים אף לבוגרים. מצד שני, רופאים ומטפלים נפשיים מרגישים שידיהם כבולות על ידי לחץ מצד פעילים וארגונים השבויים בידיהם. הם אומרים שנהיה קשה להעניק טיפול נפשי או רפואי אחראי לצעירים אלו.
רופאי ילדים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים שמתנגדים לגישה השלטת ומאמינים שאינה מבוססת על ראיות אמינות מתוסכלים מגישת האגודות המקצועיות. האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית והאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מגבות כולן באופן מוחלט את גישת האשרור.
אהרון קימברלי, בת 50 המזדהה כגבר טרנס ואחות מוסמכת, עזבה את המרפאה בבריטיש קולומביה, בה עבדה בקליטה והערכה של צעירים עם דיספוריה מגדרית. קימברלי קיבלה הערכה מקיפה כשהתחילה בתהליך המעבר המגדרי המוצלח בגיל 33, שפתרה את הדיספוריה המגדרית איתה התמודדה מגיל מוקדם.
אבל כשגישת האשרור הוכנסה למרפאה בה עבדה, היא הונחתה לתמוך במתן טיפול הורמונלי למטופלים הפונים למרפאה ללא תלות בבעיות נפשיות סבוכות מהן הם סובלים, טראומה שחוו או האם הם “בסוג כלשהו של מצב נפשי רע מאוד” לדבריה. כאשר היא הפנתה מטופלים לטיפול נפשי נוסף במקום להתחיל מייד בטיפול הורמונלי, היא אמרה שהאשימו אותה במה שנקרא “שמירת סף” והיא נאלצה להחליף מקום עבודה.
“קלטתי שמשהו השתבש כליל”, אמרה לי קימברלי שלאחר מכן יסדה את הברית לדיספוריה מגדרית ואת קואליציית האומץ ללהט”בים כדי לקדם טיפול טוב יותר.
הומואים ולסביות רבים אמרו לי שהם חוששים שילדים בעלי נטיה חד מינית, בעיקר בנים נשיים ובנות “טום בוי” שאינם עומדים בציפיות המגדר, יועברו מעבר מגדרי במהלך שלב נורמלי של הילדות ולפני הבגרות המינית – ושאידיאולוגיית המגדר עלולה להיות מסווה, או אפילו לקדם הומופוביה.
כפי שאמר לי גבר שעבר מעבר חוזר ונמצא כעת במערכת יחסים חד מינית, “הייתי גבר הומו ולחצו עליי להיראות כמו אישה. יצאתי עם לסבית שלחצה עליי להיראות כמו גבר. אם זה לא טיפול המרה, אני לא יודע מה כן”.
“עשיתי מעבר מגדרי כי לא רציתי להיות לסבית”, אמרה לי קייסי אמריק, אישה בת 23 מפנסילבניה שעברה מעבר מגדרי חוזר. היא גדלה בבית נוצרי שמרני ולדבריה “האמנתי שהומוסקסואליות היא חטא”.
בגיל 15 התוודתה אמריק לאימה שהיא לסבית. אימה ייחסה את נטייתה המינית לטראומה – אביה של אמריק הורשע שאנס ותקף אותה שוב ושוב כשהייתה בין הגילאים 4 ו-7, אבל אחרי שתפסה את אמריק מחליפה מסרים בטלפון עם נערה אחרת בגיל 16, היא לקחה לה את הטלפון. כשאמריק התפרצה בזעם, אישפזה אותה אמה בבית חולים פסיכיאטרי. כששהתה שם, אמרה אמריק לעצמה “אם הייתי בן, כל זה לא היה קורה”.
במאי 2017 אמריק התחילה לחפש ברשת “מגדר” ונתקלה באתרים של תומכי אידיאולוגיית המגדר. אחרי שהיא נוכחה לדעת שהיא יכולה “לבחור בצד השני” היא אמרה לאמה: “נמאס לי שקוראים לי בוצ’ה ולא באמת בת”. אם היא הייתה גבר היא הייתה חופשיה לקיים מערכות יחסים עם נשים.
בספטמבר של אותה שנה היא ואמה נפגשו עם יועץ מוסמך לפגישה בת 90 דקות, הראשונה מבין שתי פגישות. היא אמרה ליועץ שהיא הייתה רוצה להיות בצופים של הבנים במקום של הבנות. היא אמרה שהיא לא אוהבת להיות חד-מינית או לסבית בוצ’ה. היא אמרה ליועץ שהיא סובלת מחרדות, דיכאון ומחשבות אובדניות. היועץ המליץ על טסטוסטרון שנרשם לה במרפאה סמוכה לבריאות להט”ב. זמן קצר לאחר מכן היא אובחנה עם הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות. היא פיתחה התקפי חרדה. בגיל 17 היא קיבלה אישור לכריתת שדיים.
היא נזכרת: “חשבתי לעצמי – ‘אלוהים, אני הולכת לעבור כריתת שדיים. אני בת 17. אני צעירה מדיי בשביל זה’ “, אבל היא עברה את הניתוח בכל זאת.
היא הסבירה: “הרגשתי שהמעבר המגדרי הוא דרך לשלוט במשהו כשלא הייתה לי שליטה על שום דבר בחיי”. אבל אחרי שחיה כגבר טרנס במשך חמש שנים, היא נוכחה לדעת שהתסמינים הנפשיים שלה רק החריפו. בסתיו 2022 היא יצאה מהארון כדיטרנזישיונרית בטוויטר והותקפה מייד. משפיענים טרנסג’נדרים אמרו לה שהיא קירחת ומכוערת. היא קיבלה איומים רבים.
“חשבתי שחיי הסתיימו”, היא אמרה. “הבנתי שחייתי בשקר במשך למעלה מחמש שנים”.
כיום קולה של אמריק הוא גברי, והוא השתנה לצמיתות בגלל הטסטוסטרון. כשהיא אומרת לאנשים שהיא דיטרנזישיונרית, הם שואלים מתי היא מתכוונת להפסיק ליטול טסטוסטרון ולחיות כאישה, היא משיבה “אני לא נוטלת טסטוסטרון כבר שנה”.
פעם, כאשר היא סיפרה את סיפורה למטפל, הוא ניסה להרגיע אותה. הוא אמר “אם יש בזה נחמה כלשהי, מעולם לא הייתי מנחש שאת אישה טרנסית”. היא השיבה: “רגע, איזה מין אתה חושב שאני?”.
כשפעילי מגדר טוענים שילדים יודעים הכי טוב מה המגדר שלהם, חשוב להוסיף דבר שכל הורה יודע מניסיון: ילדים משנים את דעתם כל הזמן. אמא אחת סיפרה לי שאחרי שבנה בן העשרה פרש מהתהליך לפני שעבר תהליכים רפואיים בלתי הפיכים, הוא הסביר “זה היה מרד. בעיניי זו תת-תרבות. כמו להיות גותי”.
“תפקידם של ילדים ומתבגרים הוא להתנסות ולחקור איפה הם משתלבים בעולם וחלק גדול מהחקירה הזו, בעיקר במהלך גיל ההתבגרות, הוא סביב תחושת הזהות שלהם”, אמרה לי סשה איאד, יועצת מקצועית מוסמכת מפניקס, אריזונה. “ילדים בגיל הזה לרוב מציגים ודאות רבה ודחיפות לגבי מי שהם מאמינים שהם באותו הזמן ומה שהם רוצים לעשות כדי להוציא לפועל את תחושת הזהות הזו”.
איאד, אחת המחברות של הספר “כשילדים אומרים שהם טרנסים: מדריך להורים החושבים”, מייעצת להורים לנקוט זהירות לגבי מודל האשרור. “תמיד ידענו שמתבגרים נתונים במיוחד להשפעת חבריהם ולהקשר החברתי ושהבחינה הזו היא לרוב ניסיון לנווט דרך קשיים בשלב הזה של החיים כגון התבגרות מינית, השלמה עם האחריות והסיבוכים שבאים עם בגרות צעירה, יחסים רומנטיים וקביעת הנטייה המינית שלהם”, היא אמרה לי. בעקבות כך שהיא נוקטת בגישה זו של חקירה בעבודתה עם בני נוער עם דיספוריה מגדרית, היא זכתה לשני ניסיונות להעמיד בספק את רישיונה. בשתי הפעמים היו אלו מבוגרים שלא נמנו על מטופליה. בשתי הפעמים הניסיונות לא צלחו.
מחקרים הראו ששמונה מתוך 10 מקרים של דיספוריה מגדרית בילדות חולפים מאליהם עם ההתבגרות המינית וש-30% מאלו הנוטלים טיפול הורמונלי מפסיקים את הטיפול בתוך ארבע שנים, למרות שההשפעות, ביניהן אי פוריות, הן לעיתים קרובות בלתי הפיכות.
תומכי מעבר מגדרי חברתי בגיל מוקדם והתערבות רפואית בצעירים עם דיספוריה מגדרית מצטטים מחקר מ-2022 שמראה ש-98% מהילדים שנטלו מעכבי התבגרות מינית והורמונים חוצי מין המשיכו את הטיפול לתקופות זמן קצרות, ומחקר אחר שעקב אחרי 317 ילדים שעברו מעבר חברתי בין הגילאים 3 ו-12 ומצא ש-94% מהם עדיין הזדהו כטרנסים לאחר חמש שנים. אבל התערבות מוקדמת כזו עלולה לקבע את התפיסה העצמית של הילדים בלי לתת להם זמן לחשוב או להבשיל מינית.
המעבר המגדרי לא שיפר את הרגשתי
בסוף שנתה הראשונה בקולג’, גרייס פאוול סבלה מדיכאון נוראי והחלה להתנתק. היא חשה נתק מגופה ומהמציאות, מה שמעולם לא קרה לה. בסופו של דבר, היא אמרה, “תהליך המעבר המגדרי לא שיפר את הרגשתי. הוא העצים את מה שגיליתי שלא היה בסדר איתי”.
היא הוסיפה, “ציפיתי שזה ישנה הכל, אבל הייתי בסך הכל אני, עם קול קצת יותר עמוק. לקח לי שנתיים עד שהתחלתי במעבר מגדרי חוזר ושבתי לחיות כגרייס”.
היא ניסתה לשווא למצוא מטפל שיטפל בבעיות הנלוות, אבל כל המטפלים ששוחחה עימם המשיכו לשאול אותה: איך את רוצה להיראות? האם את רוצה להיות לא-בינארית? פאוול רצתה לדבר על הטראומה שלה, לא על הזהות המגדרית או הנראות שלה. בסופו של דבר היא קיבלה טיפול אונליין מעובדת לשעבר במרפאת המגדר של טביסטוק בבריטניה. המטפלת, אישה שהפסיקה לעבוד לפי מודל האשרור, שוחחה עם גרייס על מה שנראה לה כחוסר יכולת להמריא ומאמציה להתחיל מחדש. המטפלת שאלה שאלות כגון: מי היא גרייס? מה את רוצה בחיים שלך? בפעם הראשונה פאוול הרגישה שמישהו רואה אותה ועוזר לה כאדם ולא סתם מחפש לקטלג אותה לקטגוריית זהות.
דיטרנזישיונרים רבים אומרים שהם נתקלו בנידוי והשתקה בגלל הפוליטיקה הרעילה סביב נושא הטרנסים.
“זו תחושה מתסכלת בטירוף, שמשהו שהוא אני הוא פוליטי במהותו” אמרה לי פאוול. “הואשמתי פעמים רבות שאני איזו ימנית שממציאה שיח דימיוני כדי לערער את אמינותם של טרנסים, שזה פשוט מטורף”.
היא מאמינה שיש אנשים שעשויים להפיק תועלת ממעבר מגדרי, אבל “הלוואי שעוד אנשים יבינו שזה לא פתרון קסם שמתאים לכולם. הלוואי שיכולתי לנהל את השיחה הזו”.
במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת “The Archives of Sexual Behavior”, כ-40 דיטרנזישיונרים צעירים מתוך 78 שנסקרו אמרו שסבלו מדיספוריה מגדרית מהירה. פעילי מגדר נלחמו קשות כדי להשתיק כל דיון בדיספוריה מגדרית מהירה, למרות שישנן ראיות שזהו מצב אמיתי. במדריך לעיתונאים, ארגון הפעילים GLAAD מזהיר את התקשורת שלא להשתמש במושג, שכן הוא לא “מצב רפואי או אבחנה רשמית”. ארגון פעילים נוסף, Human Rights Campaign, קורא לזה “תיאוריה של הימין”. קבוצה של ארגונים מקצועיים פרסמו הצהרה ובה הם מפצירים באנשי מקצוע שלא להשתמש במונח.
איש אינו יודע כמה צעירים פורשים מהתהליך אחרי שביצעו מעבר מגדרי חברתי, רפואי או ניתוחי. פעילי מגדר מצטטים לעיתים קרובות שיעורי חרטה נמוכים למעבר מגדרי, ואחוזים נמוכים של מעבר חוזר. אבל מחקרים אלו, שלרוב מתבססים על דיווח עצמי למרפאות מגדר, כנראה מהווים תת הערכה של השיעור האמיתי. לדוגמה, אף אחד משבעת הדיטרנזישיונרים שראיינתי לא שקל אפילו לדווח למרפאות המגדר שרשמו להם תרופות שעליהן הם מתחרטים עכשיו. הם גם אינם מכירים אף דיטרנזישיונר שעשה זאת.
בעוד אמריקאים מתווכחים בלהט על יסודות הטיפול בטרנסג’נדרים, חלו מספר התקדמויות בהבנת הטיפול באירופה, שבה המחקרים המוקדמים מהולנד שהיוו את הבסיס לטיפול מאשרר מגדר הוטלו בספק וזכו לביקורת נרחבת. בניגוד לכמה מהאוכלוסיות הנוכחיות של בני נוער עם דיספוריה מגדרית, המשתתפים במחקר ההולנדי לא סבלו מאף מצב נפשי חמור. מחקרים אלו סבלו מטעויות מתודולוגיות וחולשות. לא היו ראיות שהתערבות כלשהי מצילה חיים. לא היה מעקב ארוך טווח אחר אף אחד מ-55 המשתתפים או ה-15 שנשרו. בבריטניה נעשה ניסיון לשחזר את המחקר, והחוקרים אמרו ש”לא נמצאו שינויים בתפקוד הנפשי” ושיש צורך בעוד מחקרים.
בארצות כמו שוודיה, נורבגיה, צרפת, הולנד ובריטניה – כולן נחשבו לאורך זמן כדוגמה ומופת לקידמה בתחום המגדר – אנשי מקצוע הבינו שמחקרים מוקדמים על התערבות רפואית בדיספוריה מגדרית בילדות היו שגויים או לוקים בחסר. בחודש שעבר הסביר ארגון הבריאות העולמי מדוע הוא מפתח “מדריך לבריאות אנשים טרנסג’נדרים ומגווני מגדר” ואמר כי הוא יכלול מבוגרים בלבד כיוון ש”בסיס הראיות לטיפול בילדים ומתבגרים הוא מוגבל ויש מסקנות שונות בנוגע לתוצאות לטווח ארוך בטיפול מאשרר מגדר לילדים ובני נוער”.
אבל בארה”ב וקנדה התוצאות של אותו מחקר הולנדי, שקיבל ביקורות חריפות, מוצגות באופן כוזב לציבור כמדע מבוסס.
מדינות אחרות עצרו או הגבילו לאחרונה את הטיפול התרופתי והניתוחי בצעירים עם דיספוריה מגדרית, בהמתנה למחקרים נוספים. בריטניה הורתה לסגור את מרפאת המגדר של טביסטוק בחודש הבא, לאחר שחקירה שהוזמנה על ידי שירותי הבריאות הלאומיים מצאה שהשירות לוקה בחסר ו”אין הסכמה נרחבת ודיון פתוח לגבי הטבע של דיספוריה מגדרית, ולפיכך גם לגבי המענה הטיפולי הראוי”.
בינתיים, הממסד הרפואי האמריקאי איתן בעמדתו ותקוע במודל האשרור המיושן. רק לאחרונה הסכימה האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים לערוך מחקר נוסף בתגובה למאמצים רבי שנים מטעם מומחים שאינם מסכימים עם הקונצנזוס, כולל דר’ ג’וליה מייסון המתארת את עצמה “ליברלית יפת נפש”.
האיום הגדול יותר כלפי טרנסים מגיע מהרפובליקנים שמבקשים לשלול מהם זכויות והגנות, אבל הנוקשות האידיאולוגית מצד האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית הוא מאכזב, מתסכל ואינו מועיל.
“תמיד הייתי דמוקרטית ליברלית”, אמרה לי אם שבנה פרש מטיפול לאחר שעבר מעבר חברתי ונטל הורמונים. “עכשיו אני מרגישה חסרת בית פוליטי”.
היא ציינה שממשל ביידן תמך “ללא סייגים” באשרור מגדר לקטינים, במקרים שבהם נטען שהדבר “הכרחי וראוי מבחינה רפואית”. רייצ’ל לוין, סגן שר הבריאות האמריקאי, אמר ב-2022 לרדיו NPR ש”אין ויכוח בקרב אנשי מקצוע – רופאי ילדים, אנדוקרינולוגים של ילדים, רופאים המטפלים בבני נוער, פסיכיאטרים לבני נוער, פסיכולוגים וכו’ – לגבי הערך והחשיבות של טיפול מאשרר מגדר”.
כמובן שפוליטיקאים לא אמורים להשפיע על מקצוע הרפואה – בין אם מדובר בגלולות למניעת הריון או רפואת מגדר, אך למרבה הצער, פוליטיקאים עומדים בדרכה של הקידמה. בשנה שעברה כתב העת “The Economist” פרסם תחקיר מעמיק על הגישה האמריקאית לרפואת מגדר. העורכת זאני מינטון בדוס שמה את הנושא בהקשר פוליטי. “אם מסתכלים על מדינות באירופה, כולל ארה”ב, הממסד הרפואי מודאג הרבה יותר”, היא אמרה למגזין ואניטי פייר. “אבל כאן – בין היתר כיוון שהנושא הפך להיות חלק במלחמות תרבות שמערבות, אתם יודעים, קיצוניים משוגעים מהימין הרפובליקני – אם את רוצה להיות ליברלית שמכבדת את עצמך, את מרגישה שאינך יכולה להגיד כלום”.
יש כאלו שמנסים לפתוח את השיח הזה, או לפחות לתת דרך מוצא לילדים ומשפחות שמבקשות גישה טיפולית יותר לדיספוריה מגדרית.
פול גרסיה-ראיין הוא פסיכותרפיסט בניו יורק המטפל בילדים ומשפחות המחפשות טיפול חוקר ושלם לדיספוריה מגדרית. הוא גם דיטרנזישיונר שמגיל 15 עד 30 האמין בכל ליבו שהוא אישה.
גרסיה-ראיין הוא הומו, אבל בתור ילד, לדבריו “המחשבה שאני ילדה סטרייטית שנולדה בגוף הלא נכון ושיש לי מצב רפואי שניתן לטפל בו הייתה הרבה פחות מאיימת לנפשי”. כשהוא ביקר במרפאה בגיל 15 המטפלים אישררו מייד שהוא בת, ובמקום לחקור את הסיבות למצוקתו הנפשית, פשוט אישרו את אמונתו של גרסיה-ראיין שהוא לא אמור להיות גבר.
כשהתחיל את לימודיו האקדמיים הוא התחיל במעבר מגדרי ובסופו של דבר עבר ניתוח באיברי המין. בעקבות סיבוכים רפואיים חמורים מהניתוח והטיפול ההורמונלי הוא שקל מחדש את מעשיו, ועבר מעבר חוזר. הוא גם שקל מחדש את הבסיס לאשרור מגדרי, שזו הגישה שלפיה הוכשר ואותה סיפק למטופלים כעובד סוציאלי מוסמך במרפאת מגדר.
“גורמים לך להאמין בסיסמאות האלה”, הוא אמר. “טיפול מציל חיים, מבוסס ראיות, בטוח ויעיל, נחוץ מבחינה רפואית, המדע מבוסס – ושום דבר מזה לא מבוסס ראיות”.
גרסיה-ראיין, 32, הוא כעת נשיא מועצת המנהלים של “Therapy First“, ארגון שתומך במטפלים שאינם מסכימים עם מודל האשרור. הוא חושב שמעבר מגדרי יכול לעזור לכמה אנשים לשלוט בתסמינים של דיספוריה מגדרית, אבל כבר אינו מאמין שאף אחד מתחת לגיל 25 אמור לעבור מעבר חברתי, רפואי או ניתוחי ללא טיפול נפשי מעמיק לפני הכל.
הוא אמר לי: “כשאיש מקצוע מאשרר את הזהות המגדרית של אדם צעיר, מה שהוא עושה זו התערבות רפואית שמצמצמת את תחושת העצמי של האדם וסוגרת לו את האפשרויות לשקול מה עוד ניתן לעשות”.
במקום לקדם טיפול לא מוכח בילדים, שסקרים מראים שאמריקאים רבים אינם מרגישים בנוח איתו, יהיה הרבה יותר יעיל אם פעילי מגדר יתמקדו באג’נדה משותפת. רוב האמריקאים לאורך הקשת הפוליטית מסכימים שיש צורך בהגנה חוקית לטרנסים בוגרים. עם זאת, הם גם תומכים במחקר נוסף לגבי צרכיהם של צעירים המדווחים על דיספוריה מגדרית כדי שאותם צעירים יזכו לטיפול הטוב ביותר האפשרי.
תזוזה בכיוון הזה תהווה מודל לסובלנות וקבלה. היא תתעדף חמלה על פני דמוניזציה. זה ידרוש מאיתנו להתעלות מעל לפוליטיקה של מלחמות התרבות ולחזור להיגיון. זו תהיה הדרך האנושית ביותר קדימה, וזה יהיה הדבר הנכון לעשות.