מאת Corinna Cohn. הופיע במקור כאן.
החודש מלאו לי 45. לא ניתן להכחיש שהגעתי לגיל העמידה. למרות שלמזלי טרם הבחנתי בשערות לבנות, ישנם קמטוטים נראים לעין סביב עיניי ובמצח. כפות ידיי מתחילות להיראות כפי שתמיד תיארתי לעצמי “כפות ידיים של זקנים”. מעבר לסממני הגיל החיצוניים יש את ההרגשה הפנימית. רמות האנרגיה שלי אינן כשהיו, ורק הרעיון של להתרוצץ הלוך ושוב מעייף אותי. זה אולי נכון במידה מסויימת ש”גיל זה רק הרגשה” אבל אי אפשר פשוט להתעלם מהגיל.
תוך התבוננות במראה וחיפוש אחר סממני גיל, אי אפשר להימנע מלחפש גם את הסימנים שמסגירים את מין הלידה שלי: זכר. תינוק ולאחר מכן ילד ונער – זה המסלול שעברתי עד שנות העשרה המוקדמות שלי, כשהשתכנעתי שאני בעצם ילדה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי ליטול את גלולות הפרמרין הסגולות ולאחר זמן לא רב עברתי ניתוח לשינוי מין.
המראה לא משקרת. כשהשיער שלי אסוף לאחור ניתן להבחין בתווי הפנים הזכריים, בעיקר רכס הגבות. אפשר אפילו לומר שיש לי לסת גברית, אבל היא עותק של הלסת של אמי. 27 שנים של אסטרוגן שינו את חזותי החיצונית, אבל המבנה הוא עדיין כפי שברא הטבע. שילמתי לרופא מנתח ששייף את העצם והחליק את הבליטות והרכסים, אבל אי אפשר לשנות את מי שאני. כל מי שמאמין אחרת משלה את עצמו.
האם אני אישה? פעם האמנתי שכן. היו לי כוכבים בעיניים. מודל החיקוי שלי הייתה נערת הבונד (שתיארה את עצמה כ”דוגמנית על טרנסקסואלית”) קרוליין קוסיי. היא הייתה יפהפיה וזוהרת. אם היא יכולה לעשות את זה למה לא אני? אני, נער ביישן חברתית שמתקשה למצוא אחווה בחברת בנים, ושהתיידד בקלות רבה יותר עם בנות. למה לא?
כשהייתי בבית הספר היסודי שלחו אותי לפסיכולוג כדי להבין למה אני לא מצליח להשתלב, למה אני סובל תמיד מהתעללויות. לא ידעתי שלשאלה יש כבר תשובה ושזה נושא גדול ממני. תהיתי כל הזמן מה לא בסדר איתי. אולי אני לא אמור להיות בן – כל כך הרבה בעיות נפתרו על ידי המחשבה הזו.
בימים המוקדמים של האינטרנט הייתה רשת חברתית לא מסחרית שקדמה לפייסבוק וטוויטר בשם IRC – או Internet Relay Channel. התחברתי לרשת באמצעות פרטי התחברות ששאלתי מאחד המורים, חיפשתי עזרה, ומצאתי. למישהו כמוני שמתקשה להשתלב זה היה מדהים למצוא קבוצת אנשים מקבלים ומכילים, אולי אפילו משכר. האנשים האלה הבינו אותי וגם אם הם לא לגמרי הבינו הם לפחות הקשיבו – קרוס דרסרים, טרנסווסטיטים וטרנסקסואלים – אנשים שלא היו קונפורמים למגדר. קהילה שאליה השתייכתי. סוף סוף.
באותן שנים לא תהיתי לאיזו קבוצה התחברתי ואיך אשתלב בה. כיום, כשעולים בראשי בני נוער שפוגשים זרים באינטרנט עולים בראשי סוטים האורבים לילדים חסרי ישע. אמנם אף אחד לא ניסה לארגן איתי מפגש מיני אבל הייתה לי חבורת מעריצים. אמרו לי שאני מושך, שיש לי פוטנציאל להפוך לאישה יפהפיה. לא הייתי רגיל לתשומת הלב הזו. בתיכון הייתי עדיין קורבן להתעללות ובריונות, וכך בשנות העשרה שלי חייתי בין שני העולמות – בשעות היום הייתי עדיין הלוזר המשונה שמנסה לעבור את היום בלי לחטוף איומים או מכות מהחארות שחשבו שזה נורא מצחיק. בלילה – העריצו אותי והחמיאו לי. למדתי להשיב מחמאות ולרומם אחרים. למדתי לקבל ולתת אישור.
האם זה מה שהפך אותי לאישה? זה שקבוצת דיון באינטרנט הכירה בי ככזו? התחלתי להאמין שאני באמת אישה. ספציפית, אישה טרנסקסואלית ובאופן מדעי – אדם עם מוח של אישה שנולד בגוף זכרי.
כן, הבנתי שזה לא מדעי, אבל זה מה שאמרנו אחד לשני ולאחרים. אפילו קייטלין ג’נר השתמש בקלישאה הזו. האמירה – “נולדתי בגוף של גבר” הפכה להיות הכלי שבאמצעותו הסבירו את קיומנו כטרנסקסואלים. כדי “לרפא” את המצב שלנו ציפו שניקח הורמונים נשיים ונעבור את כל הטיפולים האחרים שדרושים כדי להשיג נשיות – זה כלל בד”כ הסרת שיער (על ידי אלקטרוליזה, בימים שקדמו להסרת שיער בלייזר), ניתוחי נישוי פנים, שיוף הגרוגרת, ניתוחים לשינוי גובה הקול, להצרת הצלעות, השתלת חזה, אגן ירכיים, ישבן ולחיים, ולבסוף ניתוח לשינוי מין.
יקר להיות אותנטי. טרנסקסואלים נהגו לשתף המלצות על מנתחים, אנדוקרינולוגים ופסיכולוגים שניתן לשדל אותם בקלות לכתוב מכתבי המלצה. הטרנסווסטיטים והקרוס-דרסרים בדרך כלל התעלמו מאיתנו, למרות שכמה מהם אמרו בערגה שהלוואי שהיו יכולים לעשות רק חלק מהתהליך. הם רצו לשמור על האנטומיה הזכרית, שזה רעיון שהטרנסקסואלים לא יכלו להבין (או העמידו פנים שאינם יכולים להבין). עם הזמן נוצרו תת קבוצות, ואלו שרצו לעשות רק חלק מהתהליך החלו להתאחד תחת התווית “טרנסג’נדר”.
אתם אולי תוהים מה לגבי הנשים שרצו לעבור לחיות כגברים. בקושי היו כאלו, ולמען האמת הן לא ממש התקבלו בברכה במרחבים של גברים מאותגרי-מגדר. עויינות כלפי המין הנקבי היא הנורמה במרחבים הטרנסים האלה. קשה להעמיד פנים בנוכחות הדבר האמיתי.
בשנה האחרונה בתיכון פניתי לפסיכולוג שיעזור לי לבצע את המעבר. דרך הקשרים שלי באינטרנט השגתי גם אנדוקרינולוג שרשם לי אסטרוגן, ועקבתי אחר המנתחים שקיבלו את הדירוג הגבוה ביותר לניתוחי בניית נרתיק. היו הרבה אופציות והתחלתי לברר מהם הסיבוכים הנפוצים ביותר לכל ניתוח, כתלות במנתח. סיבוכים היו נפוצים למדיי, אבל היה קל לפטור אותם כתאונות נדירות.
האם הניתוחים הגבירו את האושר? אני לא יכול לענות בשמם של אחרים, אבל יש אנשים מסויימים שמעולם לא היו מרוצים מהשינויים בגופם. אני מניח שכמוני, הם עדיין ראו את האמת משתקפת במראה.
“אחרי המעבר” הייתה המטרה הסופית. אחרי כל ההורמונים והניתוחים אוכל להיעלם בתוך החברה. אישה עם עבר מסתורי. אני אחיה “בגניבה” ואעמיד פנים שמעולם לא הייתי נער. אתחמק משאלות על משפחתי. אעבור לאזור אחר. אתחיל חיים חדשים. אפילו לא אישה טרנסית – אישה לכל דבר.
זו לפחות הייתה התכנית. זה כמעט הצליח. בגיל 19, זמן קצר לאחר הניתוח התחתון, נעלמתי מקבוצת התמיכה. התחלתי לצאת עם גבר צעיר. קיימנו יחסי מין, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי. זה כאב. הגוף שלי לא נועד להיחדר והניתוח שנועד לגרום לכך לא הצליח לגרום לי לחוות עונג. היכולת שלי לחוות אינטימיות וכתוצאה מכך ליצור יחסים קרובים, נפגעה קשות עקב הניתוח. בכל זאת אמרתי לעצמי שהיה שווה להקריב את זה. מלאו לי 20. אני עכשיו אישה.
לא עבר זמן רב ומלאו לי 21. 22. 23. שקעתי בעבודה. זה היה בראשית שנות ה-90, ותודות להיכרותי המוקדמת עם האינטרנט הצטרפתי לגל הראשון של מפתחי תוכנות ברשת. יצרתי חברויות אבל תמיד שמרתי על ריחוק מסויים כדי להגן על הסוד שלי. הומור יבש וסרקזם היו מנגנוני ההתמודדות שלי. זו הייתה אמורה להיות התקופה “אחרי המעבר” אבל סבלתי מדיסוננס קוגניטיבי מתמיד עקב הניסיון לקבור לחלוטין את העבר שלי.
אני לא אישה? למה היו לי התקפי שבירה, למה הוצפתי בשנאה עצמית ובדידות עזה? כשזה קרה לי הדיספוריה המגדרית הייתה החלק המרכזי בדיכאון שלי. זה כבר היה אמור להיות מאחוריי. המעבר המגדרי שלי הרי הושלם. השגתי כל מה שחשבתי שהצטרכתי. מה בעצם עוצר אותי?
הייתה קבוצת תמיכה בעיר שבה גרתי. הלכתי כמה פעמים. הייתי הצעיר ביותר, בפער גדול. רוב המשתתפים היו גברים נשואים בגיל העמידה שהיו אי שם בתהליך המעבר לחיות כנשים. כמוני. מבוגרים בהרבה, בשלב מוקדם בהרבה בתהליך, אבל כמוני. לא הרגשתי שום קשר איתם. הרגשתי מבוכה בשביל הגברים האלה שהיו מבוגרים מספיק להיות אבא שלי ושהתלבשו כמו זונות רחוב.
הגברים האלה העריצו אותי. מבחינתם היה לי מזל. “לכם יש משפחה, ילדים וקריירה” חשבתי לעצמי. “לי לעולם לא יהיו ילדים והקריירה שלי היא מאבק מתמיד”. עם זאת, אחד מהם אמר לי שהוא היה נותן את כל זה כדי להתחלף איתי. כדי להפוך לאישה אותנטית, אמיתית, כמוני.
29. עברתי לעיר אחרת ופגשתי טרנסקסואל בגילי עם חוויות דומות. כיוון שהיינו השניים היחידים שיכלו להבין אחד את השני יצאנו תקופה מסויימת. הוא עדיין חבר יקר. בשיחה שעשינו לאחרונה הסכמנו שהחוויות שלנו מגיל העשרה הן בעצם גרומינג. שנינו בשנות ה-40 שלנו ועדיין מנסים לעשות סדר בהחלטה שלנו להפוך לנשים.
אבל האם אנחנו באמת נשים? “טרנסיות הן נשים” כך אומרים. 29. 30. סוף סוף הלכתי לאוניברסיטה, ואז בית ספר למשפטים. 33. השתתפתי במשפט מדומה – עד ללא ציון מגדר אבל עם שם דומה לזה שניתן לי על ידי הוריי. אחת הסטודנטיות למשפטים קראה לי בטעות בלשון זכר. אני לא חושב שזה היה בכוונה. אני חושב שהיא התכוננה ברצינות למשפט המדומה ולא ציפתה שהעד/ה תהיה אני. אחרי המשפט הלכתי למכונית ברגליים כושלות ובכיתי בכי תמרורים במשך שעה. הצטרפתי לעוד קבוצת תמיכה, נואש למצוא עוד מישהו שיוכל להבין את החוויה שלי. התחלתי במעבר 15 שנה קודם, אבל עדיין לא הרגשתי כאילו סיימתי.
התחלתי להבין שאין נקודת סיום. תמיד נהיה בתהליך מעבר וכיוון שאני טרנסקסואל זה תמיד יהיה חלק מכריע בחוויות שלי, אפילו החדשות.
“אנחנו הולכות לפסטיבל הנשים במישיגן”, אמרה לי חברה. ה-Mich-Fest. ידעתי שזה מרחב לנשים בלבד, נקבות בלבד, טרנסקסואלים כמוני אינם מתקבלים שם בברכה. הייתי שונה. לא רק שונה, זכר. ההזמנה אמללה אותי. לא רציתי לכפות את נוכחותי במרחב שבו לא רוצים בי. אבל ההזמנה סקרנה אותי לגבי ה”פמיניסטיות הרדיקליות” שמתנגדות להזמנת טרנסיות למרחבים שלהן. רציתי להבין מה מפריד בינינו, אז פתחתי בלוג. אולי כך אוכל ליצור דיאלוג עם מישהי שיש לה רעיונות שונים משלי. לא היה לי מושג למה הכנסתי את עצמי.
בזמן שלא שמתי לב נוצר דבר חדש שנקרא “הקהילה הטרנסית”, שהחליפה את מה שקודם הכרתי בתור הקהילה. בעוד שהקהילה שאיתה עברתי את התהליך המגדרי הייתה בעיקר גברים לבנים בגיל העמידה עם דעות פוליטיות מגוונות, הקהילה החדשה הייתה בעיקר גברים לבנים בגיל העמידה עם דעות שמאל רדיקליות. לפני כן היינו קבוצה של אנשים שמצאו מכנה משותף יוצא דופן. עכשיו זו תנועה של זהויות. יתרה מכך, חוסר הסימפטיה שהיה קיים כלפי נשים החריף. המילה “טרנסקסואל” הפכה בעייתית, אם כי מסיבות סותרות. מצד אחד היא סימלה פריווילגיה (כי נרמז בה על שינוי מין) ומצד שני היא סימלה פחיתות ערך (כי היו לה אסוציאציות עם שוק הפורנו). במקום זאת, אמרו לנו שכל אחד בכל שלב של התהליך אמור להשתמש במילה “טרנסג’נדר”. כיום המילה הזו פתוחה לכולם ללא קשר לתהליך המעבר או לכוונה לבצע תהליך כזה. כבר אין מילה שיכולה לתאר את החוויה שלי.
הבורות שלי בנוגע לפולשים הטנסג’נדרים נעלמה כשפתחתי את הבלוג שבו חקרתי את ההצטלבות בין טרנסג’נדריזם ופמיניזם. למרות שחטפתי אש משני הצדדים, היה ברור לחלוטין שרק אחד מהם איים באלימות, השתמש בדימויי אלימות (לעיתים קרובות מינית) ובהטרדה בתור אסטרטגיית העימות עם הצד השני. הייתי בהלם מכמות המיזוגניה שהגיעה “מהצד שלי” ודיברתי כנגדה. מבלי להתכוון התיידדתי עם פמיניסטיות רדיקליות ויצרתי אוייבים בקרב פעילי המגדר. למרות שלא ראיתי עין בעין עם אף אחד בעצם, אחת מחברותיי החדשות שאלה אותי כמה שאלות מעוררות מחשבה על ה”נשיות” שלי, שעליה הגנתי וטענתי שהיא לגיטימית ואותנטית. “למה אתה מתבייש להיות טרנסקסואל?” היא שאלה.
היא צדקה. התביישתי עמוקות. רציתי לענות: “טרנסיות הן נשים”. אבל ידעתי מכל מה שחוויתי מהרגע שהתחלתי, שלא משנה איך איראה לאנשים סביבי, כל חלק בי שהוא “אישה” הוא שטחי ולמראית עין בלבד. “החוויות שלך תקפות”, היא אמרה. זו הייתה התגלות.
לא היה צורך בשנאה העצמית. לשחרר את התיעוב הזה פירושו גם לוותר על החלום הבלתי אפשרי. בגילאי העשרה קיבלתי החלטה שהעבירה אותי למציאות מקבילה השונה מזו של כל מי שסביבי. החיים בהכחשה אמללו אותי באופן קבוע, ולפעמים גם גרמו לי לשקוע בדיכאון עמוק.
39. 40. ככל שלמדתי לקבל את עצמי ואת הבחירות שלי, הדיכאון עבר. כתבתי יותר, התחלתי להתעמל ולהבין את חיי מנקודת מבט אחרת. אירועים ומפגשים והותירו אותי מבולבל וחרד התחילו להיות הגיוניים יותר כשהבנתי שחוויתי אותם כטרנסקסואל ולא כאישה. למעשה, סחרחרת האומללות שלי הייתה תוצאה בלתי נמנעת מהמאמץ שלי להפגין נשיות שלא התקיימה מעולם ולא תוכל להתקיים.
מאז למדתי שאני לא הטרנסקסואל היחיד עם התובנה הזו. הקהילה הטרנסית (כפי שהיא כיום) מדברת על אותנטיות, על העצמי האמיתי ועל להפוך להיות אנחנו. למה הזדקקתי לטיפול רפואי כל חיי ולניתוחים מסוכנים כדי לגלות את העצמי ה”אותנטי” שלי? האם היה בזה צורך אחרי הכל? אם המעבר המגדרי הביא איתו דיכאון ושנאה עצמית האם זה באמת ריפא אותי? אלו שאלות שראוי לשאול, אבל הקהילה הטרנסית לא ממש נכנסת אליהן. כן, יש תשובות קלות ומוכנות מראש, אבל הן לא מגיעות ללב הסוגיה. נאמר לי ש”אני לא מדבר בשם הקהילה הטרנסית”, שזו דרך מנומסת לומר “תסתום את הפה”.
עכשיו מלאו לי 45 – כמעט בטוח שעברתי יותר מחצי הדרך “לתחנה הסופית”. אם אמשיך ליטול אסטרוגן אעלה את הסיכון לשבץ וקרישי דם בוורידים העמוקים. אם אפסיק, אסתכן באובדן מסת עצם. בגילאי העשרה לא הייתה לי דרך להבין את הבחירות שאצטרך לעשות בגיל העמידה. האם ישנן חרטות? כיוון שגדלתי בזמן מגיפת האיידס, וכיוון שצפיתי בכמה מחבריי סובלים מהתמכרות לסמים, יש סיכוי שעקב הבחירות שלי מצבי יותר טוב ממה שיכול היה להיות. אם יש משהו שאני מתחרט עליו זה שכל כך מעט אנשים עזרו לי להבין את המשקל הרב שהיה להחלטות שלי, ושלא עודדו אותי להאמין ביכולת של עצמי להתוות את דרכי.
כשאני צופה בסלב אחרי סלב תומכים בעיניים מזוגגות בטוהר ובאותנטיות של זהויות טרנסיות, ברור לי שיהיו עוד רבים אחריי שילכו בשביל הנוצץ הזה ל”נשיות” או “גבריות”. אם את/ה אחד/ת מהם אל תתבייש/י במי שאת/ה, אבל קח/י אחריות על הבחירות שעשית ושהובילו אותך למקום הזה.