הורים מודאגים יקרים – חלק א’

מאת נטע לאור

הילד ״מרגיש כמו בת״ הילדה ״מרגישה כמו בן״ מה זה בעצם אומר? איך מגיבים לדיספוריה מגדרית ומה זה בכלל? אנחנו בצוות של האתר מנגישות אינפורמציה ממומחים לעניין זה חלקנו עברו את זה בעצמן. ההנגשה היא שבשביל לתת לכם כלים להבין את המצב לעומקו ואת האפשרויות השונות להתמודד כאשר טובת הילד או הילדה מנחה את השיקולים. אז מה זה בעצם דיספוריה מגדרית? פנים רבות לדיספוריה המגדרית. בעצם, לא מדובר בתופעה אחת ואפילו לא במרקם אחד אלא בסוגים שונים של התרחשות, הן רגשית והן אחרת שקובצו יחד להגדרה של דיספוריה מגדרית. קיימת השקה בחלק מהן וחלקן נפרדות. בואו נביט בחלק מההתרחשויות הנכללות תחת ההגדרה של דיספוריה מגדרית.

פנים רבות לדיספוריה מגדרית

הילד שלי מאוד עדין, הוא אוהב לשחק בבובות, להתגנדר, אוהב ורוד, לא מסתדר עם חברת הבנים, יש לו חברות בנות, הוא נהנה מחברת בנות ומעדיף ״דברים של בנות״, הוא אומר שהוא רוצה להיות בת… הילדה שלי לא עדינה בכלל, לפעמים אגרסיבית, הילדה משחקת בדינוזאורים ובמשאיות, אוהבת מכאניקה, ספורטאית ומשחקת כדורגל עם הבנים, לא אוהבת שמלות, ״דברים של בנות״ לא מעניינים אותה, היא אומרת שכיף לה בחברת הבנים ושהיא רוצה להיות בן…

אלו אינם חייבים תמיד להיות סממנים של דיספוריה מגדרית. מזמן הבנו כחברה שיש נשים שאוהבות למשל, את מרחב העסקים הקשוח והעסקי ובמקביל, גברים שרוצים להיות גננות או אפילו אבא-נשאר-בבית שמעדיף לגדל את הפעוטות על פני הקריירה וכו’. במילים אחרות שיש תכונות ״של בנים״ אצל הבנות וההיפך- תכונות ״של בנות״ אצל בנים. כל אחד יכול לאהוב כל דבר- נושא, מקצוע, בילוי פנאי, סגנון התנהגותי, סגנון היקשרות לזולת, ביטוי עצמי שכולל גם לבוש ומראה חיצוני, בין שלל צורות הביטוי המגוונות. ההעדפה שלנו לא נגזרת מהמין הביולוגי שנולדנו בו. אך בשל מוסכמות נוקשות- חלק מההעדפות מסווגות כתכונות של בנים (מהבולטות מביניהן- תחרותיות, מחוספסות וקשיחות, קולניות, אגרסיביות מסויימת, עיסוק במקצועות הריאליים, טכנולוגיה ומכאניקה) ובמקביל סיווג של תכונות אחרות כשייכות לבנות (רכות, מתיקות, התחשבות, חברות, הקשרות רגשית אניטימית, תמיכה, עדינות, מקצועות הומנים וטיפוליים).

מלבד התכונות וההעדפות, יש גם מנער של רגשות שסיווגנו כמתאים לבנים (התפרצות, ביטוי כעס חד, לא להראות – כאב, רגישות, פחד – אלא אומץ, ביטחון, הנהגה וכו׳) לצד מנער רגשות שסיווגנו כמתאים לבנות (חמלה, רגישות, תמיכה, עבודת צוות, מותר לבנות לבכות ולבקש תמיכה, בנות אמורות לכעוס באופן מאופק יותר, להביע שמחה באופן מעודן- לא מתפרץ וקולני וכו’). מחקרים הראו שהחל מכיתה א׳ בנות מצופות להרים יד ולהמתין בסבלנות לתורן לדבר למשל, בעוד לבנים מתפרצים ניתנת זכות הדיבור. בבנות ינזפו.

בנות ובנים מקבלים משובים מאששים או נוזפים על אותה ההתנהגות באופן שונה. למשל לילדה שמביעה עצמה בקול רם ובנחרצות נוטים לקרוא דעתנית ואולי גם עקשנית ולא משתפת פעולה. ילד שמביע התנהגות כזו לא יקבל את אותה גישה ואף עשוי לגלות ״תכונות של מנהיגות״. החברה מסווגת את ההעדפות שלנו, הביטוי שלנו ומנער הרגשות כ״מתאים לבן״ או ״מתאים לבת״. ילד או ילדה עשויים לחוש שהרצון שלהם, ההעדפה שלהם, עולם הביטוי והרגש שלהם חורג מגבולות הסיווג שהגדרנו כחברה ולכן ילדה עשויה לרצות ״דברים של בנים״ או לרצות להיות בן – פשוט כי היא רוצה למשל להיות נהגת משאית כשתהייה גדולה- וההיפך לגבי ילד שרוצה ״דברים של בת״.

בדרכם הילדותית, הם מספרים לנו שהחוויה שלהם שונה מהסיווג המקובל. לא בטוח שהם בכלל מבינים מהי משמעות הביולוגית של להיות בן, או בת- אלא שהם מבינים היטיב את כללי החברה ומה מותר או אסור (מקובל או לא מקובל) לבנים, לבנות והם מבקשים לפעול ולהרגיש ולהיות מחוץ לסיווג המגביל. כחברה עברנו את התהליך הזה עשרות בשנים. איפה היינו לולי האישה שרצתה להיות הטייסת הראשונה, שופטת, ראשת ממשלה, אשת עסקים, מדענית, לוחמת ועוד. ההתפתחות החברתית שלנו כחברה תלויה באנשים שחרגו מהסיווג של ״מותר ואסור לבנים או בנות״. כנ״ל גם לפורצי סיווג מהצד הגברי כמובן, איפה היינו לולי גברים שהעזו לבכות, להראות מנער רגשי שלא מקובל כגברי, להיות עדינים וחומלים, לטפל בתינוקות וכמובן להשתלב בתחומים שנחשבים נשיים. השינוי הזה על פני הדורות התרחש ומתרחש כל הזמן- זהו תהליך נרכש שלנו כחברה.

מתחת למטריית הדיספוריה המגדרית נמצאת גם נטייה הומוסקסואלית. ילדים שחווים משיכה לבני מינם עלולים לפרש – ככל שהם לא חשופים לאופציה של נטייה הומוסקסואלית כאפשרות לגיטימית- דבר שמאוד תלוי בפתיחות לנושא במעגל הסובב אותם- הם בין השאר, עשויים לחשוב שאם אני ילדה שרוצה לנשק ילדה אז אני בן. כי רק בנים מנשקים ואוהבים בנות. וההיפך גם כמובן לגבי בנים שנמשכים לבני מינם.

עוד התרחשות בניראות של דיספוריה מגדרית (שבעיקר נפוצה אצל בנות אבל לא בלעדית רק לבנות) מתרחשת בעיקר בתחילת או טרום גיל ההתבגרות, כאשר הגוף מתפתח וסממנים מיניים מתחילים לעלות בו. לפני שנים שלושה עשורים המצוקה שהתעוררה בקרב חלק מהבנות לגבי גופן המתפתח מצאה ביטוי באנורקסיה – הרעבה עצמית שמחקה את סימני הגוף הנשיים כמו הופעת שדיים והתעגלות ירכיים. ההרעבה גם יכלה לגרום להפסקת המחזור החודשי. הסיבה לדחיית סממני הגוף המיניים המתפתחים יכולה לנוע מתוך אוסף של התרחשויות – החל מילדת ה״טום בוי״ – זו בעצם הילדה שעשתה ״דברים של בנים״ כל עוד נראתה כמו בן וכעת השינויים הביולוגים מכים בה ומפרידים בינה לבין המגדר שבו מותר לעשות ולהתנהג באופן שהיא מבכרת להיות.

בנוסף יש ילדות שעם הכניסה להתבגרות מינית מצופה מהן להתנהג באופן ״מכובד״ ה״מתאים ויאה״ לבנות- כנשים קטנות- בסביבה שבה פתיחות פיזית (כמו לשבת ברגליים מפוסקות, לרוץ, להיות קולנית קופצנית פרועה ולא עדינה וכו׳) בסביבה שבו הנ״ל מתפרשים לא רק כ ״התנהגות של בנים״ אלא שעם התפתחות פיזית של סממנים מיניים בגוף הילדה – התנהגויות כאלו מתפרשות כפריצות – שהילדה תגדל להיות מינית מדיי באופן ש״לא מתאים לבנות״ ובשלב הזה מצפים ממנה להתנהגות ״מכובדת״ – פחות נוכחת פיזית, מנומסת עדינה ו״שברירית״ אפילו, צנועה – כי מיניות היא ״דבר רע לבנות״ או לכל הפחות- ההבעה שלו ממושטרת. אנחנו לא חושבים באופן מודע על המסרים האלו כשמעבירים אותם. אבא לילדה בת 13 עם שדיים עשוי לחוש לא בנוח כשהיא קופצת 2 מדרגות בכל פעם והחזה שלה עולה ויורד, היא משולהבת לחיים ולא מאופקת והוא עשוי להורות לה לעלות באופן מאופק יותר, (גם הורה אם עשויה להגיב כך אגב) והילדה פתאום ממושטרת באופן חדש ושונה.

סיבה קרובה נוספת שזוהתה לאי רצון לחוות את השינוי המיני המתחולל בגוף שהביאה לאנורקסיה בעשורים הקודמים אצל בנות בתחילת ההתבגרות קשורה לזיהוי יחסי הכוח בין המינים. במיוחד במשפחות בהן מירב הסמכות (באופן רשמי או לא רשמי) היא אצל האב, ומשפחות בהן לגבר (כולל האחים שלה) יש יותר חופש מאשר לנשים (למשל שמצופה מהן לנקות את כלי הארוחה המשותפת בעוד הבנים פורשים לעיסוקם) והן מחוץ למעגל הראשוני – התבוננות בחברת המבוגרים מנכיחה למתבגרת את המסקנה שמשתלם להיות בן – שיש להם פריבילגיות שהיא חפצה בהן ושהתמורה הביולוגית המתחוללת בגופה – ההבשלה המינית של האישה – כובלת אותה למסלול הקורץ פחות – היא מרגישה ״כבולה בתוך הגוף שלה״.

כנ״ל לגבי בנים שעשויים לחוש דחייה ופחד מהאגרסיביות שמצופה מהם כבנים – כעת כשאתה ״גבר״ אסור לך לבכות למשל, או להסס, או להראות מנער התנהגות שנתפס כחולשה לגבר, או ״להסתובב מתחת לסינר של אמא/אחות שלך״ וכו׳. ישנם בנים עם רגישות מפותחת שחווים את אי השוויון (הן לידם או בחברה) ודוחים את השייכות לקבוצה המחוספסת, הפחות רגישה שאליה הגוף הביולוגי שלהם בהתפתחותו משייך אותם. גם הם חווים שהם ״לכודים בתוך הגוף שלהם״.

בנוסף לאלו, לצערנו אנחנו חיים בחברה שבה נערות (וילדות צעירות מתפתחות) סופגות מבטים מטרידים לשדיים, ״מבטים בולעים״ את הגוף שלהן, מבטים ״מורעבים״ ולפעמים לא רק מבטים. זו מציאות חדשה מפחידה ומאיימת לילדה מתפתחת. ממצאים הראו שבעת ההתפתחות של החזה בנות רבות מפסיקות לעשות ספורט- כתופעה. אלו מהווים עוד סיבה לתחושה של נערה וילדה מתפתחת של סלידה מהשינוי בגוף. המצוקה הזו גם היא בעבר זוהתה כאחת הסיבות לאנרוקסיה. מה הקשר בין דיספוריה מגדרית לאנורקסיה? אי הנוחות (מהסיבות השונות שתוארו) שחשה ילדה בתחילת ההתפתחות המינית עם הגוף שלה, כמו גם מתבגרת צעירה – גרמו בעבר וגורמים היום לרצון לעצור את השינוי בגוף שהופך לגוף אישה. בעבר האמצעי לכך הייתה האנורקסיה- שהובילה למחיקת השדיים והירכיים כמו גם איבוד המחזור, ויצרה בנוסף סוג של אופוריה מחוויית ניתוק מהגוף על השינוי המתחולל בו כמו גם הענשתו על שהתחיל להתפתח.

בהענשת הגוף המתפתח יש גם הפנמה של מסרי החברה שמביישים את הגוף הנשי, מודדים אותו (למשל מבחינת משקל, גודל החזה והישבן ועוד), הופכים אותו לאובייקט מיני ועוד. אכן, האנורקסיה הייתה מאוד נפוצה בעיקר אצל בנות. בשנים האחרונות כשחלה עלייה חדה ותלולה במספר הבנות ״שחשות בגוף הלא נכון״ (עלייה של 4,000% באנגליה!) נרשמה במקביל ירידה משמעותית בתופעת האנורקסיה אצל הבנות. למעשה זו אינה תופעה חדשה – המצוקה שחשות מתבגרות צעירות וילדות שנקלעו לגיל ההתבגרות כשהגוף שלהן ״בוגד בהן״. התופעה מוכרת עשרות שנים. מה שחדש יחסית הוא הפיתרון. האנורקסיה שיצרה חוויה של פתרון למצוקה הוחלפה במענה חדש לאותה מצוקה ישנה – כעת חווית הפתרון היא הדיספוריה המגדרית- חווית ה-״לחוש כבן לכוד בתוך גוף של בת״. כשהילדה או המתבגרת הצעירה ״חשה כבן לכוד בתוך גוף של בת״ היא בעצם מספרת לנו שקשה לה עם המסרים של החברה (הן החברה והן בסביבתה המיידית) לגבי מיניות האישה, לגבי המנער וטווח ״המותר״ לאישה לחוות ולהיות, והן לגבי קושי להפוך לאובייקט מיני, שכן ברגע שהיא מתפתחת היא מקבלת מבטים (ולעיתים יותר ממבטים) רוויים מיניות שהם מעבר לבשלות המינית הרגשית והיא רוצה לחזור למצב שהייתה ״רק ילדה״ או אולי יותר טוב מזה – בן: לעבור צד להיות הצייד- לא מושא הנחשקות. ראינו שבתוך הדיספוריה המגדרית יש אוסף של התרחשויות שיש להקשיב להן בתשומת לב ולתת מענה למצוקה שהילד או הילדה מביעים. מה המענה למצוקה?

האם הדיספוריה המגדרית היא גזרת גורל?

הנתונים דווקא מראים את ההיפך – שיותר מ- 85% ממקרי הדיספוריה מגדרית בגיל צעיר ובגיל ההתבגרות- עוברים מעצמם. זו אינה תופעה כרונית מקובעת מתמשכת, בכלל לא. אז מה, לא לעשות כלום? הילד במצוקה, כמו כן הילדה – האם לעמוד מנגד? ממש לא! יש הרבה שניתן וראוי לעשות ונפרט בהמשך. הרעיון הוא לא להילחץ, אין פה גזרת גורל אלא התרחשות עדינה שמוכרת כזמנית ושניתן לעבור אותה בהחלמה מלאה וללא פגע.

אז איך עושים זאת? יש עקרון מנחה שעובר כחוט השני בהתייחסות ובדך הפעולה ההולמת ומתואמת תמיכה לכל אחד מהמקרים המפורטים מעלה – דרך פעולה שעובר בה עקרון הקבלה או הנחייה לתוך קבלה עצמית וגם השלמה ולמידה של איך לחיות בתוך הגוף שנולדתי אליו מבלי שהוא יהווה מוקד לתרחישים המגבילים והמצוקות שפורטו. נשמע קל? כן, זה כך, אך באותה מידה זה דורש מאיתנו בדק בית לגבי המסרים שאנחנו הן קולטים והן מעבירים לילדינו באוטומט ובהרגל.

אם עלינו לפתוח פתח לילדים שלנו לראות שמותר להם, למשל, לחרוג מהסיווג של מה מותר להם כבן מותר להן כבת – ולעודד אותם באופן אקטיבי לא לצמצם את הבחירות וההעדפות וההבעה שלהם גם כשזה חורג מהמוסכם החברתי לגבי בנים ובנות. לתת לילדים שלנו להיות ולהעדיף ולבחור בלי קשר לסיווג ש״מתאים לבנים״ או ״מתאים לבנות״. לתת להם להיות הומוסקסואלים- אם בזה מדובר. להנגיש תכנים וגישה שתומכת בהם ובדרכם ולפתח קבלה עצמית. להבין שמותר ושאנחנו תומכים בזהות שלהם גם אם אינה המדגם המייצג של הבנות או הבנים. לא לעצור אותם ובטח לא לבייש או למצוא משהו לא טוב או נכון בבחירות וההוויה שלהם. אם כבר- מה שלא נכון ומתאים הוא ההגבלה שהצבנו כחברה על המותר והאסור. לגבי הקושי בסממני המיניות של הבת ״הפרועה״, נדרשת כאן מצד אחד עבודה פנימית על עצמנו – מה מתעורר בנו מבפנים המבקש ריפוי? (ניתן להיעזר באיש מקצוע כמובן) ומצד שני – להנגיש לבת באופן יציב מהמן ומאוזן מידע על מיניות, על תקשורת מינית וכו׳ ועל הגבולות שלה. לעודד אותה מצד אחד להיות מי שהיא ומהצד השני לתת לה את הכלים להיות מוגנת ובמודעות.

לגבי הבת או הבן שדוחים את התפקיד מותאם מין של הגברים (עבור בנים) או של הנשים (עבור בנות) בחברה- גם כאן נדרשת מודעות פנימית מצד אחד לגבי המודל לחיקוי האישי שהיא סופגת בבית מצד אחד, ומצד שני להנגיש להם את כל האפשרויות לא ליפול למודל החיקוי הנוקשה. יש מספיק דוגמאות של אנשים שחיו אחרת ושניתן להשתמש בהן וכמובן – לשוחח, לשוחח, לשוחח, לפתוח ערוצי תקשורת הכלה והבנה שיאפשרו לקיים שיח על פחדים חשדות ואומץ, כמו גם תמיכה לא מסוייגת. ולבסוף נשאלת השאלה – ושאלות – לגבי האם להציע לילדים בלוקרים (חסמי התפתחות הורמונלית) – והאם לטפל בהם בהורמונים – ומה בקשר לניתוח שמיועד ליצור אברי מין של המין השני בגוף? בפוסט הבא נספק את המידע החשוב לגבי כל אחת מהאפשרויות.