הורים מודאגים יקרים – חלק ב’

הורים מודאגים יקרים – חלק ב’

מאת נטע לאור. חלק א’ כאן.

נשאלת השאלה- ושאלות- לגבי האם להציע לילדים בלוקרים (חסמי התפתחות הורמונלית)- והאם לטפל בהם בהורמונים- ומה בקשר לניתוח שמיועד ליצור אברי מין של המין השני בגוף? הנה המידע החשוב לגבי כל אחת מהאפשרויות. להלן סקירה של מספר אמצעים אופייניים לטיפול בחוויית הדיספוריה המגדרית. כולם נסובים סביב הגוף וסממני המיניות (אברי הרביה והמין) של הגוף. בציר הרעיון הוא לדכא את היווצרות ההבשלה לתוך גוף מיני בוגר כבר בגילאים צעירים, ובמקביל לגרום, למשל, לגוף נשי לגדל זיפים ושיער גוף מצד אחד ומהצד השני, לכרות את אברי מערכת הרביה והמין (לכרות שדיים, לכרות פין- סירוס) וליצור באמצעים של ניתוחים פלסטיים – איבר דמוי פין אצל בנות (עשוי בעיקר מבשר ש״מגולח״ מהזרוע) ולבנים יוצרים מעין תעלה דמויית ואגינה (פרטים טכניים בהמשך).

מהו היעד של הטיפול הפיזי בדיספוריה מגדרית? בין השאר לאשש לילד, לנער, לילדה ולנערה המתבגרת- לאשש את חווית הזרות שהם חווים כלפי הגוף שלהם בפרט וכלפי המין שלהם בכללי. הטיפול מאשש שהם אכן ״לכודים בגוף הלא נכון״ וכי הגוף שלהם כאויב הפועל נגדם- מתעמר וכובל ומתנגש באני הפנימי כפי שהם ״באמת״ חווים את עצמם. מונחים כמו ״נשמה של בת״ ״מוח של בת״ וכן ״נשמה של בן״ או ״מוח של בן״ הם חלק מהז׳רגון של הטיפול הפיזי במצוקת הדיספוריה המגדרית.

לגבי ההבדלים בין מוח נקבי וזכרי יש מחקר ארוך בשנים והמדענים לא הגיעו למסקנה חד משמעית נחרצת, למרות המחקר הרב לגבי ההבדלים משמעותם ועומקם. במילים אחרות, המדענים חלוקים ביניהם לגבי ההכרעה בסוגיה הזו והאסכולה שמצדדת בטענה שישנם הבדלים – גם היא מתייחסת לכך שככל שישנם הבדלים, הם בפירוש לא בכל חלקי המוח ואף לא ברובו, ושאלת ההשפעה ההתנהגותית שלהם עדיין פתוחה.

כך לגבי ״המוח הנשי״ ו-״המוח הגברי״. ומה בדבר ״נשמה של בת״ או ״נשמה של בן״? נתחיל מהמדע- שעדיין לא הגיע לממצאים לגבי מהי נשמה והאם היא קיימת. אנחנו לא טוענות שיש נשמה או שאין, אלא שהמדע לא הצליח להוכיח מהי ואת קיומה. למשל לגבי חוויות של חיים אחרי המוות בזמן מוות קליני (אנשים שהוכרזו כמתים לזמן קצר וחזרו לחיים וזכרו חוויות מהזמן בו נחשבו למתים)- המדע עדיין לא הצליח לפסוק האם מדובר בחוויות שהמוח מייצר כי עדיין יש בו חשמל גם לאחר שהלב מפסיק לפעום, או האם אכן מדובר בנשמה.

ישנן סוגיות מגוונות וטענות לכאן ולכאן בחקר המדעי של קיומה של הנשמה, אולם אף אחד מהמחקרים האלו לא מתייחס לשאלת המין של הדבר המכונה נשמה. בעוד שממצאים מדעיים לגבי הנשמה הם מבחינת ויכוח פתוח ומיעוט ממצאים- הרי שלגבי המין של אותה נשמה (לאחר הוכחה מדעית של קיומה) יש לנו אפס ממצאים ואפס מחקר. בקיצור, המושג ״נשמה של בן״ או ״נשמה של בת״ הוא אינו מושג מדעי- בכל אופן לא לפי כלי המדע הנוכחיים הזמינים לנו היום. כלומר, מדובר במושג מטאפורי הבא להמחיש סיטואציה מסויימת בהתרחשות שבה הילד חווה- שלהזדהות עם המין שלו מעורר אצלו קשיים הן רגשיים והן אחרים, שהוא ״לא מתאים״ למין שלו. (למעלה מונגש הפירוט על מגוון הקשיים האפשריים בהקשר לחוויית זרות מהגוף על שייכותו המינית).

אנחנו כעת נמצאים בצומת קריטי שבו עלינו לבחור בין האופציות: האחת היא להתמודד עם הצטברות הקשיים שחווה הילד ולעזור לו בהם, כמו במבוך, לגשש דרכו החוצה. למשל, לילד הומוסקסואל נעזור ללמוד שמותר לו להמשך לבני מינו, לילדה שמתקשה עם תשומת הלב המינית שגופה המתפתח מעורר ניתן כלים לחוש מוגנת ובטוחה במרחב הציבורי והאישי וכמו כן אישוש גבולות, בעלות על עצמה כמו גם פרטיות ועוד. נעודד ילדים לחוש בטוחים להביע רגשות וביטויים ״לא מקובלים״- שהחברה החליטה לסווג כשייכים לקבוצה ביולוגית אחת וכו׳. כלומר – אופציה אחת היא לעזור לילדים לקבל מענה לאותן מצוקות שהובילו אותם לדחות את חווית הגוף שנולדו לו.

האופציה השניה היא ההיפך – לעודד אותם לבחור בדחייה מוחלטת של הגוף (כולל הקרבה של היכולת להיות הורים בעתיד – החלטה שבגילאים צעירים מופשטת ואמורפית מבחינת ההשלכות והמשמעות שלה שנחווים רק יותר מאוחר). משמעות הדבר היא לעודד אותם להאמין שהם כמו שהם זו שגיאה, טעות בפס הייצור הקוסמי- שהם משובשים מבחינה פיזית ומעל לכל- לאבד כל תקווה באפשרות שיחוו בטחון, הגשמה ואהבה ואפילו הנאה מהגוף מבלי ״לשפץ״ אותו כאשר באורח מעשי הכוונה לפצוע ולהתערב במערכות מהרגישות ביותר שלנו- אברי מין ורבייה.

אלו, בקיצור נמרץ, הן שתי האופציות שלנו כהורים להגיב למצוקת הזרות המגדרית שהילד חווה. ואם נתבונן לרגע שוב באופיין של שתי האופציות (ואחר כך גם נבחן אותן בשטח – כולל הנגשת מידע מהותי ומעשי לגביהן): מצד אחד- להושיט יד קשובה למה שהילד או הילדה בעצם מספרים לנו שהם חווים ולהתמודד נקודתית עם המקום ממנו הם מגיעים- מקום של ייאוש וחוסר יכולת לראות החוצה- את האפשרויות לממש את עצמם. מצד שני – שנסכים איתם שאכן לא ניתן ושיש להקריב מחיר פיזי על מנת לקנות להם את הריפוי.

ניתן לשאול מספר שאלות לגבי האופציה השנייה – האם, כשאנחנו מאששים לילד שהוא משובש- נצמצם לו את חווית הזרות? – האם כשאנחנו ״פותרים״ לו את המצוקות באמצעות שיפוץ הגוף- האם המצוקות (בפירוט למעלה) מקבלות מענה? – האם, בהסכמה איתו שאין לו תקווה לחוש מימוש עצמי ללא התערבות פיזית של ״תיקון״ בגופו- האם יש לו סיכוי לחוש תיקווה אם איששנו לו שאין? אכן הנתונים מדברים בעד עצמם לגבי תשובות לשאלות אלו. יותר מ-85% מחלימים באורח ספונטאני מדיספוריה מגדרית אם אין התערבות מהסוג הנ״ל או אישוש הזרות לגוף. מצד שני: אופציית הטיפול ההתערבותי בתפקודי הגוף ואישוש הזרות – כאן נרשמה ירידה חדה בהחלמה הספונטנית ולמעשה, אחוז כמעט מוחלט של מי שהתחיל ליטול בלוקרים המשיך בנטילת הורמונים ואז לניתוח- כלומר- אישוש חווית הגוף כפוגעני לילד- שהגוף כמשהו משובש שיש לעצור בו- מוביל להחמרה בדיספוריה המגדרית, הלוא היא זרות מינית מהגוף. אנחנו סומכות על האינטליגנציה של הקוראים לפענח את המשמעות של הנ״ל.

כעת נענה על השאלות הקריטיות לנושא כולו. יש הורים שיבחרו להתחיל מכאן: האם ניתן לשנות מין, מהם בלוקרים, מהי ״רכישת זמן״, מה המשמעות (הפיזיולוגית) של לקיחת הורמונים והקשר שלה להתפתחות… ושאלת המיליון דולר $$$ כמה הפיך (או לא הפיך) כל אחד מאלו והטיפול בגוף?