הופיע במקור כאן. תרגום מאת שחר דואק.
לא הקדשתי הרבה מחשבה לזה שאני בת כשהייתי בבית הספר היסודי. שיחקתי עם בנים ועם בנות, עשינו ספורט יחד, נהנינו יחד, היינו בסך הכל ילדים וילדות. הייתי פשוט אני.
בעלייה לחטיבת הביניים התחלתי את גיל ההתבגרות. שמתי לב לזה שהבנים שהיו חברים שלי התחילו להסתכל עליי באופן שונה. אפילו אלה שמצאו חן בעיניי התחילו להתייחס אליי אחרת, וזה לא היה טוב. פתאום זה הרגיש כאילו זה בכלל לא משנה מה דעתי. כל מה שאמרתי היה מטופש או לא חשוב. גם אני הרגשתי על עצמי את האופן שבו החברה התייחסה אליי. הרגשתי שבכל מקום בוהים בי ושופטים אותי. ציפו ממני להתנהג באופן מסויים: להיות נעימה, מרצה ויפה. הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. נכנסתי לדכאון והתחלתי להתמודד עם התקפי חרדה קשים. שנאתי להיות בת, אבל לא נראה היה שיש מה לעשות עם זה.
קיץ אחד, כשהייתי בתיכון, יצאתי למחנה קיץ סופר ליברלי בנושא אומנות. חצי מהבנות היו לא-בינאריות או טרנסיות. כולם קיבלו והכילו את כולם. בתור מי שקיבלה בבית ספר את הכינוי “לסבית (דייק****) גותית”, סוף סוף הרגשתי בבית. כל לילה היינו יושבים מסביב למדורה, זה היה מקום לדבר על הכל. לאורך המחנה קבוצה של בנות יצאה מהארון כטרנס. בכל פעם שמישהי עשתה את זה, היו הרבה דמעות וכולם חיבקו אותה ובירכו אותה. היא היתה מקבלת המון תשומת לב והמדריכים היו אומרים לכולם כמה הם גאים בה וכמה להיות טרנס זה דבר נהדר ואין במה להתבייש.
לקראת סוף הקיץ קיבלתי אומץ וסיפרתי לכולם במעגל סביב המדורה שאני בעצם בחור טרנס. כולם כל כך שמחו בשבילי! כולם חיבקו אותי (במלוא מובן המילה, כולם פשוט חיבקו אותי), החברות, החברים, המדריכים ואפילו המנהלים. הרגשתי כאילו אני שייכת. הרגשתי שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי. אם להיות נקבה הוא המקור לכל הבעיות שלי, אז לא להיות נקבה יהיה הפתרון. הכל הרגיש נכון, הכל הרגיש ברור.
לא שיניתי את כינויי הגוף שלי מייד. רק עשיתי “תספורת של בן” והתחלתי ללבוש את הבגדים של אחי. הבגדים היו מאוד רחבים אז לא ראו את הצורה של הגוף שלי. אנשים התחילו לטעות בי ולהתייחס אליי כאל בן, וזה היה ממש מרגש עבורי. כולם בתיכון הליברלי שבו למדתי יצאו מגדרם כדי לברך אותי. חברה אפילו קבעה לחגוג את מסיבת היציאה מהארון שלי. ההורים שלי ניסו לתמוך בי, אבל ידעתי שזה העציב אותם. לא היה לי אכפת. החיים כבן היו טובים יותר.
חוץ מזה שהם לא. נכון שאנשים התייחסו אליי אחרת. הרגשתי שרואים אותי ומקבלים אותי כבן בדרך שבה לא ראו וקיבלו אותי כבת (ועדיין לא). בנוסף לזה החרדה, הדכאון, התקפי הפאניקה, האובססיביות והקומפולסיביות – לא הלכו לשום מקום.
יום אחד בתיכון, אחרי שחייתי כבן כמה שנים, צפיתי בסרט דוקומנטרי על כתות. היתה לי הרגשה מוזרה שהאופן שבו הכתות מתוארות נשמע כמו המחנה. זה מאוד הטריד אותי, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שהרגשתי כשראיתי את הסרט. בלי קשר לזה, התחלתי טיפול (באותה תקופה הייתי חותכת את עצמי), והתחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי, באופן כללי. הרגשתי יותר בטוחה בעצמי ויותר קבלה של הגוף שלי. אני עכשיו בקולג’ וחיה לגמרי כאישה.
אני עדיין חושבת שיש אנשים שיוכלו לצאת נשכרים מתהליך שינוי מין, אבל אני חושבת שזה נעשה לעיתים תכופות מידי. אנשים צעירים, ובעקר נשים צעירות, צריכים וצריכות מבוגרים כדי שישאלו את השאלות הנכונות. אם מישהו היה באמת טורח לשאול אותי למה הרגשתי כמו בן, הם אולי היו מבינים שרק הייתי צריכה תמיכה וחמלה בהתמודדות עם גיל ההתבגרות.
אני באמת מוטרדת מילדים בבית ספר שמזדהים כטרנסים. זה מרגיש כאילו זה הפתרון והטיפול להכל – “את לא אוהבת את הגוף שלך? את בן! לא אוהבת “דברים של בנות” – את בן! לא אוהבת בנים – את בן!” יש כך כך הרבה סיבות למה בנות לא מרגישות בנוח להיות בנות בגיל הזה. עניינים שקשורים לגיל ההתבגרות, טראומה מינית, מאבקים פנימיים עם המיניות… למה “את בן!” הופכת להיות התשובה שכל כך קל לענות? אולי זה לא צריך להיות כזה קל.