טרנסג’נדריזם: פרספקטיבה של מתבגרת שהתחרטה

12 באוקטובר 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/transgenderism-a-desisted-teens-perspective

בתי בת ה-18 עזבה לאחרונה את זהותה הטרנסג’נדרית, וכדרך להתמודדות עם המצוקה הנפשית שלה, הצעתי לה לרשום את הסיפור שלה. הנה הוא לפניכם, אני מקווה שזה יעזור לאחרים.

מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי את עצמי. 

אף פעם לא השתלבתי.

שנות ילדותי היו שנים בהן נלחמתי, בזמן היותי מנודה. הייתי שונה. אהבתי “דברים של בנות” וגם “דברים של בנים”, אבל משום מה אף פעם לא הצלחתי להסתדר עם הבנות האחרות. למעשה, כל מה שרציתי היה להצליח להסתדר איתן, אבל לא משנה כמה ניסיתי וכמה השתדלתי להיות נערה נורמלית, בסופו של דבר הצבעים האמיתיים שלי נחשפו. החברים שלי היו מגלים שאני “מוזרה” והיו בורחים… כך היה, עד שהתחלתי להתחבר עם בנים בעקבות משחקי מחשב. המשחק Terraria היה מלא בזעם, ואני סוף סוף מצאתי אנשים שלא חשבו שאני מוזרה אם אני נהנית מזה. הייתי הולכת הביתה ומשחקת במשחק הזה עם אחד מחבריי הטובים, זו הייתה התקופה המאושרת האחרונה שאני זוכרת.

עם זאת, הפיל בחדר תמיד היה שם: הייתי בת. זה אומר שלא נכללתי בכל הדברים שקבוצת החברים שלי עשתה, ולא לכולם היה נוח איתי בהתחלה. אני לא יכולה להאשים אותם בזה, כי למעשה הייתי זרה להם. הייתי הבת היחידה שנהנתה ממשחקים כאלה, אבל באותו זמן הדבר היחיד שהיה חשוב לי היה שמצאתי משהו שאהבתי ושמחתי לעשות. הייתי קופצת מהמיטה עם עלות השחר כדי לשחק ב-Roblox Jailbreak. אהבתי את תחושת החופש כשברחתי מהכלא באמצעות המסלול המדומה והקל שהיה במשחק, וניסיתי להרוויח כמה שיותר כסף לפני שנתפסתי שוב על ידי מישהו מ”צוות השוטרים”. הייתי קופצת מהתרגשות עם כל ‘רשע’ שהובס על ידי במשחק. הייתי צופה שעות במשחקים ביוטיוב וזוללת ספרים על Minecraft, חוקרת כל היבט במשחק. זה באמת כל מה שהיה אכפת לי ממנו, והעובדה שבמקרה הייתי בת לא הייתה ממש חשובה, מכיוון שהייתי מסוג הילדים שלא מאמינים שלתחומי עניין יש מגדר.

לרוע המזל, גיל ההתבגרות קטע את חיי המאושרים והשלווים. הגוף שלי הפך לגוף של אישה עוד לפני שהייתי מוכנה לכך. ראיתי את כולם סביבי גדלים ומשתנים והתחלתי להיות מודעת לעצמי ולדרך בה הצגתי את עצמי לעולם. הייתי הנערה הגבוהה, הרזה והמביכה, החנונית הזאת, עם משקפיים, פלטה וצמות. הייתי המנודה הסטריאוטיפית. נוסף על כך, כולם התחילו ‘להידלק’ על אנשים, ויחסים רומנטיים החלו להתקיים. 

התחלתי ‘להישלח’ כבת זוג לחברים הזכרים שלי. אם אתם לא יודעים מה זה ‘משלוח’, זה כאשר אנשים מדמיינים שני אנשים או שתי דמויות ביחד בקשר רומנטי. כפי שאתם יכולים לדמיין, זה גרם לי מאוד לאי נוחות ואני התחלתי לנסות להתאים את עצמי לתפקידי המגדר הנשיים שהחברה כפתה עלי.

התחלתי להתנסות בתחומי עניין שונים ונשארתי באנימה. בחרתי דמות אנימה של נער שעליו תהיה לי ‘הידלקות’ מזויפת, כדי שיהיה לי “קראש” על מישהו, כמו לכל שאר הבנות. ההבדל היחיד בין ה”קראשים” שלי לשלהן היה ששלי לא היו אמיתיים, ושלהן היו על “בנים” שרציתי להיראות כמוהם, פשוט לא ידעתי את זה עדיין. הערצתי את הבנים העדינים והנשיים האלה עם תכונות ומבנה נשי, הם היו בעצם בנות גבריות-רכות. הן לא היו כל כך בוצ’יות (נ”ע: נשים גבריות), אלא יותר עם מראה של טומבוי. ניסיתי להתלבש מאוד נשי אבל זה לא היה אני, ובראשי תמיד חשבתי איך אני רוצה להיראות כמו נערי האנימה. מהר מאוד גיליתי שאני יכולה.

מדור ההמלצות שלי ביוטיוב הוצף בתוכן הקשור למעבר מגדרי ואני בלעתי את הכל, מדמיינת איך החיים שלי היו יכולים להיות שונים לו יכולתי להיות בן. זו הייתה הצעה לפתרון הבעיות איתן התמודדתי בתור ילדה. סוף סוף יכולתי להיראות נערית ללא בושה, או לפחות כך חשבתי. גברים טרנסג’נדרים שמחים ונינוחים דיברו על מסעות המעבר המגדרי שלהם באינטרנט. הרעיון שאני יכולה להיות בן היה מפתה להפליא. זה הרגיש לי כמו הפתרון לכל מה שעברתי. הדבר היחיד שלא ידעתי הוא שהחיים הטרנסיים אינם דומים לאגדות האושר מצופות הסוכר שמשפיעני הרשת הטרנסים מכרו לי; לא יכולתי להפוך באורח קסם לנער, אבל בתור ילדה בת 13 ששנאה את עצמה, האמנתי למה שרציתי לשמוע.

זמן קצר לאחר שגיליתי את האופציה להיות טרנס, ניסיתי לאמץ לעצמי את התווית “א-בינארית” בראשי. אהבתי את זה, ואפילו סיפרתי לכמה חברים שאני בוחנת את העניין, עבורי ‘א-בינארי’ היה רק ​​שלב מעבר, מכיוון שעדיין לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להיות בן. מאוחר יותר באותה שנה החלטתי שאני רוצה ללכת עד הסוף ולהיות בן. סיפרתי לכמה חברים נבחרים, אחר כך להורים שלי, ואז בסופו של דבר לכולם.

ההורים שלי לא תמכו בדרך הזו ואני החלטתי שהם “טרנספובים”, מכיוון שהאינטרנט והרופאים אמרו לי שאני יכולה להיות מי שאני רוצה. הלכתי למרפאת מגדר והם לא שאלו שאלות; הם רק אמרו לי שיש לי דיספוריה מגדרית ושאני יכולה לקבל ביינדר (נ”ע: משטיח חזה) שיעזור לי עם דיספוריית השדיים שלי. הם מעולם לא שאלו אותי על הרקע שלי, מעולם לא ניסו לחקור מה עשוי להיות הגורם שבגללו פיתחתי דיספוריה מגדרית בגיל ההתבגרות. הם פשוט אמרו לי שיש לי את זה ושאני יכולה לבצע מעבר מגדרי.

כשהייתי בת 15 נסוגתי בפעם הראשונה מהטרנסג’נדריזם שלי. אני חושבת שחלק מזה היה קשור לכך שלקחתי תרופות נוגדות דיכאון. באותה נקודת זמן חשתי נינוחות, אז אני מניחה שפשוט הנחתי שאין לי יותר דיספוריה. במשך בערך שנה חייתי כנערה, במקור לא תכננתי לשנות שום דבר במראה שלי. הגדרתי את עצמי לסבית בוצ’ית (נ”ע: לסבית גברית), אבל בסופו של דבר נכנעתי שוב לסטריאוטיפים מגדריים.

אני לא יודעת למה, אבל בכל פעם שהזדהיתי כנערה, תמיד קישרתי את המילים “ילדה” ו”אישה” להיפר-נשיות. אני חושבת שזו בעיה רצינית עם האידיאולוגיה המגדרית של היום; אומרים לבנות צעירות שהן יכולות להיות בנים אם הן רוצות, אם הן “מרגישות כמו בן”, ובעיני, “להרגיש כמו בן” פירושו להרגיש גברית. לכן, כשנסוגתי מהזהות הגברית שלי, הרגשתי שוב את הדחף להתנהג בצורה היפר-נשית ולהתאהב בגברים. נדלקתי שוב על מישהו באינטרנט, הפעם זמר (נ”ע: לא ברור מהמקור האם מדובר בזכר או נקבה), ושוב, זה היה מישהו שהערצתי מעבר לקראש, מישהו שהיה לו שילוב של תכונות נשיות וגבריות שהיו הד מדוייק לחלום שלי לגבי האני הפנימי שלי.

כשיצאנו מהסגר, הצגתי את עצמי בפני החברה כקריקטורה היפר-נשית של האישה שהפכתי להיות, וכמובן, הדיספוריה שלי חזרה ביום הראשון ללימודים. דמיינתי את עצמי בעלת גוף גברי, לבושה בבגדי גברים. אז הדבר הבא שעשיתי היה לחזור להיות טרנס. אמרתי לכולם שאני שוב בן. הפעם הלכתי לבית ספר ציבורי ובית הספר אישרר אותי לחלוטין. הפעם לקחו אותי ברצינות. הכינויים שלי שונו לזכר ובאמת הרגשתי שאני חיה בתור בן. תכננתי לנסות לקחת טסטוסטרון ברגע שאגיע לגיל 18, הרגשתי שברגע שאראה ואשמע כמו זכר ביולוגי, החיים שלי יתחילו כמו שצריך. 

חשבתי שהנשיות שלי מעכבת אותי מלחיות כגבר, אבל למעשה הדבר היחיד שמנע ממני לחקור את תחומי העניין שלי היה עצמי, בזמן שכפיתי על עצמי את המטרה הבלתי מושגת של להיות גבר ביולוגי.

אני מתנצלת על אורך סיפור החיים שלי, אבל זו הסיבה שאני מאמינה שאידיאולוגיית המגדר מזיקה מאוד לנוער, במיוחד נערות מתבגרות חסרות ביטחון, ובמיוחד בנות גבריות. אידיאולוגיית המגדר מספרת לנו שקרים. היא אומרת לנו שאנחנו יכולות להיות גבר, כאשר המעבר המגדרי רק מאפשר להידמות לגבר. בשבילי זה היה לשבור את הכלים. אני מעדיפה לעבור את החיים כאישה גברית מאשר לפגוע בעצמי כדי להיראות כמו זכר. בנוסף, זה לא נכון שהטיפולים ההורמונליים אינם מזיקים, כמו שתוכן פרו-טרנס באינטרנט עלול לגרום למישהי כמוני להאמין, והשינויים שמגיעים לא תמיד צפויים. לא כולם נראים איך שהם רוצים אחרי טסטוסטרון, ולרוב, כשכורתים את השדיים, חזה נשי לא נראה כמו חזה של גבר ביולוגי.

טיפולי המעבר המגדרי הם כמו זריקה של קוביית משחק ואם יש לנו אפשרות ללמוד לקבל את המין הביולוגי שלנו, זו תהיה האופציה הטובה ביותר. אני מאמינה שמעבר מגדרי הוא הדבר הטוב ביותר עבור אנשים מסוימים, אבל אנחנו חייבים להיות סקפטיים לגבי הגידול העצום במספר הפניות למרפאות מגדר ברחבי העולם.

נתונים סטטיסטיים בנוגע למעבר מגדרי חוזר מיוצגים באופן נמוך מאוד בסקרים. סקרים רבים גורמים למספר המעברים החוזרים להיראות זניח. ראו למשל את הסקר של מרפאת מגדר בבריטניה, שטוען לשיעור של 0.47% בלבד, וכן סקר מארה”ב שטוען למעבר חוזר בשיעור גבוה יותר אך עדיין קטן – 8%, מתוכם 62% דיווחו על ביטול המעבר המגדרי באופן זמני בלבד, עקב לחצים חברתיים, כלכליים או משפחתיים.

הסקרים האלה מופיעים בכל אתרי האינטרנט, כמו זה למשל, מה שיוצר תמונה כאילו המעבר החוזר הוא אירוע נדיר. עם זאת, משהו שככל הנראה מתעלמים ממנו הוא שרבים מהעוברים מעבר חוזר נעלמים בבת אחת למרפאה שמספקת להם את ההורמונים, כלומר, הם מבטלים את כל הפגישות ולא מסתכלים יותר לאחור. זה הגיוני, מכיוון שנשים המבצעות מעבר חוזר והן עדיין עם השחלות שלהן, בדרך כלל יחזרו לייצר אסטרוגן ללא סיוע רפואי. משמעות הדבר היא שסביר להניח שרבים, אם לא רוב מבצעי המעבר החוזר – עושים זאת ללא התראה. בנוסף, גם נוטשי הטרנסג’נדריזם שמעולם לא התחילו את המעבר הרפואי שלהם זוכים להתעלמות.

אידיאולוגיית המגדר היא מזיקה, והיא דוחפת טיפולים וניתוחים ניסיוניים עם הורמונים צולבי-מין בילדים, עוד לפני שהמוח שלהם התפתח במלואו. בגלל שההורים שלי לא אפשרו את זה, מעולם לא קיבלתי הורמונים ואני כל כך שמחה על כך. למרבה הצער, פגשתי רבים שלא התמזל מזלם, וכעת יש להם שינויים קבועים בגופם ובקולם כתוצאה מנטילת הורמונים.

למרות שארגונים פרו-טרנס רבים טוענים כי מדובר ב”חוסר התאמה בין המין הביולוגי לזהות המגדרית“, הגורם לדיספוריה מגדרית אינו ידוע כיום. צריך תמיד לחקור את השורש לדיספוריה אצל מטופל, זה מגוחך שמרפאות מגדר לא שואלות את השאלות החשובות. למשל, במקרה שלי זה היה צריך להיות ברור שהדיספוריה שלי התפתחה בגלל היותי מנודה בעקבות תחומי העניין הגבריים שלי. משמעות הדבר היא שדיספוריה מגדרית היא לא תמיד עניין של “להיוולד בגוף הלא נכון”. מטפלים צריכים להיות חזקים ולחקור לעומק את הסיבות לאבחון עצמי של דיספוריה מגדרית. אולי ברגע שהילדים האלה יגלו את טבע הבעיה ומקור המצב, הם יוכלו למצוא דרכים לרפא אותו מהשורש, מבלי הצורך להרוס את גופם הבריא.

אף אחד לא רוצה להודות בכך, אבל כל עוד נמשיך לאשרר את הילדים, אנחנו ניצור להם חיים קשים מאוד.