נקודת מבט של טרנס לשעבר: על יחסיי עם הוריי

18 במאי 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור:

https://pitt.substack.com/p/detransitioner-viewpoint-on-my-relationship?s=r

PITT (ארגון תמיכה להורי טרנס) גאים להציג את המאמר הראשון בסדרת מאמרים בהם נביא נקודות מבט של טרנסים לשעבר. עד לנקודה זו, PITT הייתה אך ורק אוסף של סיפורי הורים ומאמרים. עכשיו אנחנו הולכים לנסות משהו חדש. אנו בני המזל שנפגשנו ודיברנו עם קבוצה הולכת וגדלה של גברים ונשים אמיצים מאוד שהשתחררו מהמעבר המגדרי שלהם ומוכנים לחשוף את עצמם לטובת הכלל, במחיר אישי גדול. הצענו את הבלוג שלנו כדרך באמצעותה הם יוכלו לספר חלק מהסיפורים שלהם. אנו נעשה זאת בערך פעם בשבוע, בימי רביעי, כל עוד הם יהיו מעוניינים בכך.

אנחנו ההורים, רואים את הילדים שלנו בגברים ובנשים האלה, שהולכו שולל על ידי אידיאולוגיה מגדרית. כולנו יכולים ללמוד מהם ולעזור אחד לשני לנווט בתוך הסופה המזעזעת הזו. כך אנו משנים את הנרטיב וחושפים את הדקויות של הנושא המורכב הזה, שהתפשט בחברה שלנו.

אנא הקדישו זמן לקרוא את הסיפורים שלהם.

על מערכת היחסים שלי עם ההורים שלי

אני אוהב את ההורים שלי ואני לא מאשים אותם. להיות הורה זה קשה ואין חוברת הדרכה. בנוסף, לכולנו יש גם פגמים, כאבים וטראומות, ולפעמים זה יכול להימשך על פני דורות. בלי כוונה, אנשים רבים יעבירו את צלקות ילדותם לילדיהם.

אבא שלי היה כורה ומהנדס; אמי הייתה גננת אבל גם עבדה במשרד מאז שהייתי בן 4 בערך. כשגדלתי לא היה לנו הרבה כסף אבל למרות זאת, ההורים שלי דאגו שלא נהיה חסרי כל. הם גדלו באמונה שערך חומרי מכתיב רווחה, אז הם תמיד התאמצו מאוד כדי לוודא שיש לנו דברים.

רציתי להיות קרוב להורים שלי, אבל היו כמה מכשולים. לאבא שלי יש תסמונת אספרגר. הוא איש של מעט מילים ולא עושה את השיחות החשובות כל כך טוב. הוא נראה לי לא תמיד נעים אבל בכל זאת, הוא היה הגיבור שלי. נהגתי להרים את מבטי אליו ביראה – הוא היה בטוח בעצמו, קשוח, אינטליגנטי, בחור חזק. אולם מבחינה רגשית הוא כמעט ולא היה נוכח והוא עצמו היה פגוע בעקבות חינוך פוגעני פיזית. תמיד הרגשתי שהוא משתוקק להיות קרוב יותר לילדים שלו אבל פשוט לא יכול.

ההורים שלי התווכחו הרבה והיו כמה רגעים קשים – אבל תמיד האמנתי שהם אוהבים אחד את השני. בערך בגיל 12 גיליתי שמערכת היחסים של ההורים שלי לא הייתה מה שהיא נראתה – לא ידעתי שאבא שלי היה בוגד ומתעלל פיזית באמי עוד לפני שנולדתי, והוא המשיך בהתנהגויות אלו לאורך כל חיי . למרות שזה כמובן הזיק לאמא שלי מאוד, הם הסכימו להישאר ביחד בשביל הילדים, או לפחות עד שהקטן (אני) יגיע לגיל 16.

זה לא ממש החזיק מעמד. כשהייתי בסביבות גיל 15, אבא שלי עזב וכמה חודשים לאחר מכן הוא חזר, שיכור, וניסה לחזור בכוח לביתנו. הוא תפס את אמי בשיער והשליך אותה למטה. לא האמנתי. לא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר צלצלתי לאחותי שגרה מאות קילומטרים מאיתנו והיא התקשרה למשטרה באותו הערב.

אלה היו גירושים מאוד טראומטיים, שכללו כל מיני דברים מטורפים. בשלב זה, אמי נאלצה לעזוב את הבית. היא עברה לגור עם אבי החורג עכשיו (שזה נהדר!) ואני נשארתי לבד עם אבא שלי במשך השנתיים הבאות, עד גיל 17. זו הייתה תקופה קשה עבורי. אבא שלי היה יוצא הרבה, לפעמים לכמה ימים, לפעמים לשבוע, ובהיותי ילד עטוף צמר גפן, לא היה לי מושג איך לדאוג לעצמי. אמא שלי הייתה באה ומביאה לי ארוחות פעמיים בשבוע כשאבא שלי לא היה שם (מה שקרה לעיתים קרובות).

פרחתי מאוחר. בגיל 16 רק התחלתי להתבגר אבל הקול שלי עדיין לא השתנה ועדיין נראיתי צעיר בהרבה מהגיל שלי. בהיעדרו של אבא שלי, ביליתי את כל זמני באינטרנט, בתקשורת עם זרים. במהלך הזמן הזה היה לי את החופש להתלבש כאישה כל הזמן, ולהתנתק מהעולם האמיתי.

לאחר שנכשלתי בתיכון בגלל בריאות נפשית נוראית, עזבתי את בית המשפחה ועברתי לגור עם אמי ואבי החורג העתידי. זה היה כשהייתי בן 17. עברו עוד 6 שנים עד שהתחלתי ליזום מחדש קשר עם אבי, בהדרגה, כששנינו מנסים כמיטב יכולתנו.

בגיל 24 או 25, הבנתי שאני רוצה לעבור מגדר וסיפרתי על כך לאבי. הוא התחרפן וכעס כל כך שהוא לא יכול היה להישאר בחדר. הוא הסתובב, יצא מהחדר, נושף ומתנפח כאילו הוא עומד להתפוצץ וקרא “אתה רוצה את רשותי? כי אין לך את זה. אני לא מבין!”

אמרתי לו שלא, אני לא צריך את רשותו, אבל בעצם עשיתי זאת – באמת רציתי לדבר איתו על זה. בגלל הדרך בה סיפרתי לו והתגובה שלו, היה לי התירוץ המושלם להיות מדוכא עוד יותר ולהזין את מנטליות הקורבן שבי. הייתה לי האופציה לומר “מסכן שכמוני, תראו איך אבא שלי מתייחס אלי!”, ולדווח לקהילה הטרנסית על איך המשפחה שלי לא מבינה אותי.

אמא שלי, בגלל אבא שלי והחינוך שעברה, לא הייתה אישה בטוחה בעצמה. היא אדם נחמד, עם לב גדול, אבל מה שקרה לי בסופו של דבר בילדותי זה שהיא הייתה מתייחסת אליי כמו מראת קסם – היא היתה מאשרת את עצמה דרכי כדי להגביר את ההערכה העצמית שלה. היא הייתה שואלת אותי אם היא יפה, אם החברים שלי דיברו עליה, אם היא האמא הכי טובה בעולם – וכל אלו היו שאלות מתוסרטות עם תשובה צפויה. ידעתי מה אני אמור להגיד והיא הייתה מחייכת ומחבקת אותי אחרי שאמרתי את זה.

אבל זה סחט אותי. גם בשנים האחרונות (עכשיו אני בשנות השלושים לחיי), היא עדיין עושה את זה מדי פעם, ואני פשוט לא מגיב. הצורך שלה באישור תמידי היה מציף – במהלך הגירושים, במהלך הילדות, דרך הדיכאון שלי, החרדה, במהלך הבריונות שעברתי ובמהלך המעבר המגדרי שלי – תמיד הייתי צריך לשמור על רגשותיה. ידעתי שזה התפקיד שלי, להרגיע אותה. ומתוך הידיעה לגבי מה שהיא עוברת – וידאתי שאני עושה את זה.

היא לא עשתה את זה כי היא הייתה אדם רע – היא אדם פגוע, אבל זה פשוט עבר אלי, תחושת העצמי שלי נמחקה. מצאתי את עצמי מחפש אישור באותו אופן שהיא חיפשה איתי, אבל עם זרים באינטרנט, ובגלל שהיו לי בעיות נוספות, היה לי קל ליפול למלכודת של תלות באינטרנט בכל הקשור להערכה העצמית שלי.

עד היום אני עדיין מרגיש צורך להתייעץ עם זרים באינטרנט, דרך סקרים בטוויטר וקבוצות דיון. אף פעם לא ממש חזר לי הביטחון העצמי שלי, אך אני בונה את ההערכה העצמית שלי מחדש לאט, בכוחות עצמי, במשך השנים.

הדבר המעצבן הוא שכאשר יחזור אליי פידבק על כמה שהשתניתי, כמה שאני רגוע ואסוף, אחרי שעשיתי את העבודה הקשה בטיפול במשך שנים – אמא שלי תבוא ותגיד לי דברים כמו “אתה חזק כמוני” – כאילו הקרדיט מעולם לא היה שלי מלכתחילה.

יש עוד רבים כמוני, שההורים אוהבים אותם אבל לא נלחמים עבורם.

לא ראיתי את אבא שלי כבר קרוב לעשור. מערכת היחסים שלי עם אמא שלי בסדר, אבל אני לא יכול לחבק אותה או להישען עליה, כמו שהשתוקקתי לעשות במשך שנים. אני לא מאשים אף אחד מהם, כי זה מה שזה. הלוואי שלא הייתי צריך להילחם בעצמי כדי לצאת מזה ושההורים שלי היו כמו ההורים שפגשתי ב-PITT/Bayswater. נלחמים למען הילדים שלהם.