מלכודת הדיספוריה המגדרית

מאת טוליפ ר., טרנס לשעבר. קישור למקור.

אנחנו חייבים להפסיק להשתמש במונחים שאין להם משמעות. דיספוריה מגדרית הוא מונח כזה, הוא כה רחב, לא ספציפי, ויכול בקלות להקשר להרבה בעיות נפוצות ובנות טיפול אחרות. במאמר זה אני עומד להציג את החוויה, המחשבות וההתבוננות שלי על כמה שימושי המונח הזה. אני לא מדען או סוציולוג, אני פשוט עוד ילד אבוד שמנסה להבין מה קרה.

חלק 1 – להניח את המלכודת

במשך שנים אני התמודדתי והאשמתי את עצמי שלא יכולתי להתאים לחברה, חששתי, חשתי בושה, אשמה, דיכאון וחרדה מתמדת וחסרת הגיון. חוויתי את התקף החרדה המסיבי הראשון שלי בגיל 4, מה שהוביל לאשפוז מחשד להתקף אסטמה, אבל שום אסטמה לא נמצאה. אני לא מצליח להזכר מה קרה שגרם לזה, אני בקושי מצליח לזכור את הילדות שלי כפי שהיא, בייחוד בגיל 4, לא הרבה יכולים. זה לא נדיר לחלוטין שילדים יחוו התקף חרדה וזה לא תמיד בעקבות משהו זדוני. אני זוכר לעומת זאת שכשהייתי טיפה יותר בוגר וישבתי במושב האחורי שרכב המשפחתי, עם ידיי מאחורי גבי כשאני מנסה נואשות לתת לסרעפת שלי סיכוי להכניס את כל האוויר שיכולתי. כל נשימה הרגישה חסרת טעם יותר מהקודמת, החרדה שלי הייתה מחמירה יותר, עם המשקל של החרדה מרסק את החזה שלי. זה הרגיש כאילו אני נחנק.

התקפי חרדה יום-יומיים משתקים הפכו לדבר שבשגרה עבורי ויכולתי אף לחזות בדיוק מתי הם יקרו, ושהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להתכונן אליהם. אם זה היה בבית או בבית הספר, הייתי מוצא את עצמי מתקשה לנשום והתקפי החרדה האלה תמיד היו מחכים לי. כמו הבריונים בבית הספר שמחכים במסדרון או בכיתה ללא מורים, הייתי תמיד בכוננות גבוהה כי אף פעם לא טעיתי. משהו תמיד קרה והוכיח את צדקתי. המצב החמיר כשההורים שלי עברו גירושים קשים, בעודי בן 15. עשה הרושם שהם החזיקו עד שנגיע לגיל מסוים כדי להתגרש, קלישאת ‘נשאר יחד בשביל הילדים’. האחים הגדולים שלי כבר עזבו את הקן, אבל אני עדיין הייתי בבית הספר ועשה רושם שאבא שלי, שגם ככה עבד רחוק פשוט התעייף מלחכות.

אמא שלי נאלצה לעזוב את בית המשפחה באותה התקופה, בגלל המעשים של אבא שלי. הוא ניסה לכפות את דרכו פנימה פעם אחת, מה שהוביל להתערבות דרמטית עם המשטרה מעט לפני שהגעתי לגיל 16. לאחר מכן, עדיין התראיתי עם אמא שלי אבל נשארתי בבית המשפחה על מנת לסיים את בית הספר, מה שהיה אסון בפניי עצמו, ועזבתי בכיתה י”ב.

תמיד התקשיתי עם מצבים חברתיים ונותרתי מאחור, אבל הייתי מחונן אקדמית. הסתירה הזו גרמה להרבה בלבול כשהתבגרתי, מבפנים ומבחוץ; אף אחד לא יכל להבין איך יכולתי להיות כזה אינטיליגנט אבל כזה נאיבי שמשתרך אחריי אנשים בו זמנית. אם בטחתי בך, הייתי מאמין לכל מה שהיית אומר\ת לי והייתי עושה כל דבר שהיית מבקש\ת. זו הייתה קטסטרופה בשבילי אונליין, במיוחד כשהייתי ילד. כשגדלתי, חייתי בעולם שלעג באופן פתוח לגברים נשיים והומוסקסואלים בכלל. ידעתי מה זה אומר כשבנים אחרים מצאו חן בעיניי, וזה היה הפחד הזה שהיה הדלק העיקרי לחרדה שלי. אם הראית ולו את הרמז הקטן ביותר של התנהגות שלא תואמת את המגדר שלך או משיכה לבני מינך, היה מוטל על בני משפחתך ‘לקדוח את החרא הזה ממך’, במיוחד בשנות ה-80 וה-90.

בשנות ה-20 המוקדמות שלי, הבעיות סביב בריאותי הנפשית הגיעו למצבן המסוכן ביותר, והייתי מאוד קרוב לוותר. פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר, היה לי כל כך הרבה מטען, כאב ואבל שהלכתי לאיבוד בדיכאון וביליתי הרבה זמן בהתאבלות וניסיון ללקק את הפצעים שמהר מאוד שכחתי איך הגעתי לשם, מלכתחילה. הנחמה היחידה שלי הייתה העברת הזמן במשחקי מחשב בלי לעצור, בלי שיפריעו לי, אבל זה לא נמשך לנצח. בסופו של דבר, אפילו המשחקים שאהבתי הפכו למשעממים, החברים ששיחקתי איתם המשיכו בחייהם, התחתנו, הביאו ילדים, ומיצו את חייהם במלואם. זה הרגיש כמו ספינה שהפליגה בלעדיי, והתחלתי לחשוש ולחפש בראשי, באינטרנט ובאנשים סביבי אחר הסיבות מדוע הייתי כפי שהייתי.

מצאתי את המונח דיספוריה מגדרית ויכולתי להרגיש את המשקל הכבד שהיה על כתפיי הטרודות מוסר. זו הייתה ההתגלות שלי, אבל מה שהיא הציגה, אפשר לי להרשות לעצמי להתייחס בספקנות לכל מה שעברתי ולתייג את כל מה שעברתי תחת מצב אחד. סוף סוף, היה לי הסבר למה הייתי כפי שהייתי. בואו נהיה כנים, מה קל יותר? לחפור ולסקור את כל הכאבים מהילדות או שיתאפשר לך פשוט לשים את כל הסבל תחת כותרת אחת בשם דיספוריה מגדרית? האופציה הזו נשמעות עוד יותר טוב כשהיא מעוגנת בחוק, ברפואה וברמה החברתית. עם זאת, אנו נותנים לעצמנו וניתן לנו אישור ע”י אחרים להשליך את כל האחריות שנובעת מכל הצרכים המסובכים שלנו על דבר בודד ולא ספציפי אחד.

כשחזרתי בי מהתהליך שעברתי ואמרתי לאמא שלי, התגובה הראשונה שלה הייתה “תמיד ידעתי שאתה גיי”. תמיד חשדתי ששאר המשפחה ידעה גם. אחי הגדול שנא שהייתי נדבק אליו כפי שאחים קטנים נוטים לעשות, ויכולתי לראות את החשש שלו מהעובדה שהייתי מעט רגיש וגיי יותר, וכפי שאחים גדולים עושים, הוא ניסה להפוך אותי לגבר. הוא היה גורם לי להתקשר לבנות בכיתה שלי, אפילו שלא רציתי, ועודד אותי להסתפר בתספורת ממש קצרה על אף שאני אהבתי את השיער שלי ארוך.

נהגתי לחשוב שהוא טיפה שמוק בתקופה הזו, אבל אני חושב שהוא פחד גם. הוא ידע בדיוק באותה מידה שאני ידעתי כמה רע העולם היה לאנשים כמוני. כשסיפרתי לו שאני עומד לעבור תהליך שינוי מין ובתקופה האחרונה, הוא אמר “אתה גיי, לא?” עם חיוך קטן. כשאני אמרתי “לא, אני טרנסג’נדר ואני משנה את המין” – הוא היה מזועזע, הוא ידע שמשהו היה שגוי. שנראה כאילו כאילו כל האוויר יצא מגופו, אני לעולם לא אשכח את ההבעה על פניו. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא התקשר אליי כמה חודשים מאוחר יותר כדי להגיד לי לא ליצור איתו קשר כי במילותיו שלו הייתי “לא בסדר”. אבא שלי גם לא לקח את זה טוב. באמצע שנות העשרים שלי הרגשתי ששנינו ביצענו מאמץ משותף לתקן את הקשר שלנו אחריי שנים של מתח וזה הלך טוב. ואז עברתי את התהליך וכמו אחי, הוא לא קיבל את זה היטב. הדחייה הזו, על אף שראיתי אותה מגיעה, רק חיזקה את הקושי שלי. היא הראתה לי הוכחה אמיתית שאף אחד בעולם יוכל להבין מה עברתי, חוץ ממומחים וטרנסג’נדרים אחרים. הדחייה הזו, עם כל הבעיות האחרות שלי עזרה להניח את המלכודת שלי לדיספוריה מגדרית.

חלק 2 – להגדיר את מה שלא ניתן להגדרה

אחת ההצהרות המוכרות ביותר ששמעתי מהורים היא ש”הבן\בת שלי הם מאוד אינטליגנטים, אין לי מושג איך הם נפלו לזה”. להם אני מגיב שאני די אינטיליגנט, אבל אני נפלתי לזה גם, לא בגלל שהיו חסרות לי יכולות אקדמיות, אבל בגלל שהייתי בעולם של חרדה, והאפשרות לעשות צעד אחורה ולהביט במה שקורה בצורה ביקורתית לא פשוטה כשאתה במצב של סבל עמוק ואין לך את הכלים הרגשיים להתמודד עם זה. אני רוצה להראות לכם עד כמה זה פשוט ליפול במלכודת הדיספוריה, וכדי לעשות את זה אנו עומדים להסתכל באתר שירותי הבריאות הלאומי של אנגליה ומה הם אומרים לגביי המצב. בואו נבדוק כיצד הם מגדירים דיספוריה מגדרית:

דיספוריה מגדרית הוא מונח שמתאר מצב של אי נוחות שעשוי להיות לאדם עקב אי התאמה בין המין הביולוגי שלהם לזהות המגדרית שלהם”. התחושה הזו של אי-נוחות וחוסר קבלה עלולה להיות כה עוצמתית שהיא עשויה להוביל לדיכאון וחרדה ולגרום להשפעה מסוכנת על חיי היום-יום. תסמינים של דיספוריה מגדרית:

1. קבלה עצמית נמוכה.

2. תחושת בדידות, או בידוד אקטיבי מהחברה.

3. דיכאון או חרדה.

4. לקיחת סיכונים מיותרים.

5. הזנחה עצמית.

הרבה אנשים שקוראים את זה עשויים לחשוב “ובכן, זו הגדרה די רחבה, אני יכול לסמן את רוב אם לא כל התסמינים הללו בעצמי” וזה בדיוק חלק מהבעיה. אז בואו נפתח כל אחד מהתסמינים הללו מול החוויות שלי ואת יכולים לראות מדוע מישהו כמוני עלול ליפול לתוך המלכודת של הדיספוריה המגדרית. לפני שאני פותח את הנושא, אני רוצה להכיר בעובדה שבאותו הדף שבו הם מגדירים בביטחון דיספוריה מגדרית, הם לא יכולים להסביר באותו ביטחון מה גורם לה. אני חושב שזה בולשיט, אני חושב שאנחנו יודעים בדיוק מה גורם לכל אחד מהתסמינים האלה, ותוהה מדוע אנחנו מעמידים פנים כאילו שזו בעיה מסתורית ללא סיבות ברורות.

בואו נראה מה האתר אומר:

מה גורם לדיספוריה מגדרית?
הסיבה הספציפית לדיספוריה מגדרית אינה ברורה. התפתחות מגדרית היא מסובכת וישנם עדיין דברים שאינם ידועים או מובנים לחלוטין.
דיספוריה מגדרית אינה קשורה לנטייה מינית. אנשים עם דיספוריה מגדרית עשויים להזדהות כהטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, לסביות או ביסקסואלים.

ובואו נראה אם אני יכול לפתור את החידה הזאת…

1) “ביטחון עצמי ירוד”: זוהי תופעה שאינה מסתורית, ונחקרה ונכתבה לעומק בקרב מומחים בריאותיים. חיפוש פשוט יחשוף כמות רבה של ספרים, מאמרים מחקריים, מאמרים של הורים, עצות, ואפילו מקורות שמציעים עזרה לילדים ומבוגרים שמתמודדים עם הבעיה הזו. סיבות לביטחון עצמי ירוד עשויות לכלול:

אי קבלה מדמות אחראית כגון אפוטרופוס או הורה.

הורים מרוחקים רגשית.

התעללות מינית, פיזית או רגשית..

גירושין קשים בין ההורים.

בריונות ללא הגנה מההורים.

בעיות אקדמיות.

אשמה שמקושרת לדת.

סטנדרטי יופי חברתיים.

הצבת מטרות לא ריאליסטיות.

בשום מקום במאמר שציטטתי לא רשום שהתסמינים האלה מובילים לדיספוריה מגדרית, וגם מאמרים אחרים לא.

2) “להיות מרוחק או מבודד חברתית”: שוב מדובר במונח דיי רחב, שיכול להיות מצומצם לכמה תסמינים. ריחוק חברתי הוא נושא שנחקר באקדמיה ושוב, הוא לא מוביל למקור ספציפי אחד או בעיה. זה נושא שנלמד ונחקר רבות, הביטו בתרשים המצורף הבא שמתאר באופן מפורט על קשיים התפתחותיים שעשויים לגרום לריחוק חברתי.

יש הרבה מה לומר גם לגביי הבדידות שמגיעה עם חיים כאוטיסט\ית. אני ביליתי חלק נרחב מהזמן שלי לבד ואני מרגיש בנוח לחיות ככה והרגשתי נוח עם אורח החיים הזה כבר שנים, אינטרקציות חברתיות משאירות אותי מותש, מבולבל ולעיתים אף אשם. אני מוצא המון נחמה באפשרות להיות עצמאי, השאלה אם זה טוב או רע כבר לא מעסיקה אותי.

3) “דיכאון או חרדה”: דיכאון וחרדה שלטו בחיי, מחוזקים באמצעות פחד, בושה ואשמה שהייתי נוצר בתוכי במשך עשורים. יכול להיות שיש לי נטייה טבעית להיות חרדתי יותר מאחרים, נטייה שקיימת בעוד בני משפחה שלי. אבל שוב, דיכאון וחרדה קשורים בעיקר לדחייה חברתית ובית הספר לקח בזה חלק די גדול גם. בואו נחזור לאתר של שירותי הבריאות הלאומיים בשביל התסמין הזה ונראה מה הם אומרים לגבי הסיבה לדיכאון קליני (מז’ורי):

אירועים מלחיצים.

בדידות.

אישיות.

היסטוריה משפחתית.

אלכוהול או סמים.

מחלות.

האתר גם התייחס גם לסיבות לחרדה:

עבודה – תחושת לחץ בעבודה, אבטלה או פרישה.

משפחה – מערכות יחסים בעייתיות, גירושין או טיפול בבן משפחה.

בעיות כלכליות – חובות בלתי צפויים או שאילת כסף.

בריאות – מחלות, פציעה או אובדן של אדם יקר (שכול).

חוויות לא נעימות מהעבר – בריונות, התעללות או נטישה.

איך קורה מצב שבו הסיבות הללו לא מפורטות בהרחבה ובפירוט שהן דורשות בזמן האבחנה לדיספוריה מגדרית? אם מישהו טוען שהוא חש אי נוחות מהסוג הזה עם הגוף שלהם שגורם להם לקחת סיכונים גבוהים, הדבר הראשון שכל אחד צריך לעשות זה למצוא את הסיבות האפשריות לאי הנוחות הזו ולהתייחס אליה בכל אמצעי טיפול אפשרי אחר לפני הכל.

4) “לקיחת סיכונים מיותרים”: הסיבה ללקיחת סיכונים גבוהים ושימוש בסמים ואלכוהול נטועה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ודיכאון. זה משהו שאני עדיין מתמודד עמו, אני ככל הנראה קיצרתי את תוחלת החיים שלי בעשורים עקב ההזנחה של הבריאות והגוף שלי. לא רק דרך טיפול הורמונלי (HRT) וניתוח אלא גם דרך התמכרויות גם כן. עשיתי הרבה דברים טיפשיים בחיי, ושמתי את הבטיחות שלי בסכנה גדולה, בגלל שפשוט לא היה לי אכפת אם משהו היה קורה לי.

5) הזנחה עצמית: בידוד חברתי לוקח חלק גדול בביטחון העצמי שלנו. זה מאוד לא הוגן לבקש ממישהו מדוכא, חרדתי שסובל מטראומה פשוט “לאהוב את עצמם\להיות נחמדים”. זה לא עובד ככה, את\ה צריך\ה ביטחון עצמי וערך עצמי בשביל שתהיה לך את האפשרות לעשות את זה, ולמרביתנו אין את זה מלכתחילה. הרבה אנשים על הספקטרום האוטיסטי עלולים לקחת ללב כל ביקורת וכתוצאה מכך, ירגישו תחושה עצומה של בושה ואשמה. אני באופן אישי הייתי קשה מאוד עם עצמי עקב ביקורת חריפה וקשה שלא הגיעה לי עבור הטעות הקטנה ביותר. למה שאתאמץ? למה שיהיה לי אכפת כמה סיגריות אני מעשן או כמה אני שותה? מה זה משנה אם את\ה לא רואה עתיד בשביל עצמך? תמיד הרגשתי כאילו אני חי על זמן שאול ושזמני יגיע בכל רגע.

חלק 3 – לנטוש את הדיספוריה

דיספוריה מגדרית מיותרת כמונח. אם אנחנו בחברה ככלל רוצים לשמר את המונח הזה, זה ידרוש מאתנו הרבה יותר תשומת לב; במיוחד בקונטקסט של איך אנחנו משתמשים בו ומתי. בואו נפסיק להתבייש מלדבר על נושאים מסובכים ונהיה חופשיים לדון במיניות של זכרים ונקבות, טראומה, התמכרות, התעללות, בריונות, ריחוק חברתי ואוטיזם.

שאלות חשובות שכולנו צריכים לשאול

במקום פשוט להשליך את הכל על דיספוריה מגדרית, אם את\ה או כל אדם אחר מציינים שהם חשים אי נוחות עם הגוף שלהם, אנחנו צריכים לשאול עוד שאלות – לא להניח שזו הסיבה המושרשת היחידה.

• האם הם חווים בריונות? האם הם דיברו על זה? אפילו בריונות בשנים המוקדמות יכולה לחלחל הרבה לתוך השנים הבוגרות.
• האם יש להם הפרעת אישיות? האם הם נתמכו באבחנה מקצועית?
• האם הם חוו התעללות או נטישה? לא כל התעללות או נטישה צריכות להיות חמורות על מנת להשפיע בצורה עמוקה. אנחנו לא מדברים על חיפוש אחר אשמים, אלא על אפשרות לעזור לאדם להיפטר מתחושת האשמה העצמית והלעג שהרבה קורבנות התעללות נוטים לחוות, בנוסף להתנהגות של הרס עצמי כדי להתמודד עם מה שהם עברו.
• האם הם חוו טראומה? הם אולי מעולם לא שיתפו אותך או אף אחד אחר, אבל טראומה באה לידי ביטוי במגוון צורות, ויש לחקור זאת באופן מקצועי.
• האם הם מעבירים יותר מדי מהזמן שלהם לבד? מי לא אוהב זמן לנוח? אבל לבלות את כל הזמן שלך לבד? יש גבולות, אפילו עבור אנשים על הספקטרום האוטיסטי שנוהגים להתמודד די טוב כשיש להם סדר יום, אבל אפילו אוטיסטים מעוניינים בקרבה, חברה ואהבה.
• האם הם אוטיסטים או שיש להם הפרעת קשב (ADD\ADHD)? כאשר הגעתי לגיל 30, למדתי בדרך הקשה, דרך ניסוי וטעייה. אם הייתי מאובחן הרבה יותר מוקדם אני חושב שזה היה עוזר בוודאות, במיוחד בתעסוקה.
• האם הם מתמודדים עם בעיית התמכרות (בייחוד התמכרות לאינטרנט)? זה לא חייב להיות סיגריה או בקבוק כדי להיות ממכר. אני כנראה ביליתי יותר זמן מול מסך המחשב מאשר כל דבר אחר, אפילו שינה. אנשים על הספקטרום האוטיסטי בייחוד נוטים לחזור על אותן פעולות בעקבות נוחות ועוררות. זו הסיבה שאנחנו אוהבים להקשיב לאותו השיר שוב ושוב מאות פעמים ברצף או שאנחנו צופים באותה הסדרה שוב ושוב.
• האם ההתנהגות שלהם לא מתואמת מגדר (Gender non-conforming) או שהם הומוסקסואלים? בתור ילד קטן, רציתי להיות בלרינה, אופה, עובד בניין, כבאי, מורה, רופא ולא הייתי כמו אח שלי. בכלל, אני שנאתי ללכלך את הידיים. הייתי נוהג לעשות חיקוי מושלם של המנהלת ותמיד הייתי בתפקיד המטריאכלי (סמכותי-נשי), הנחתי את הידיים על המותניים והייתי עושה מבטא מצחיק כשהעמדתי פני עם הילדים האחרים. זה לא אומר שאני טרנס, זה אומר שבחנתי תפקידים חברתיים תוך כדי משחק, מה שנורמלי לחלוטין לעשות כשאתה ילד. המנהג הזה שימש בדיעבד כהוכחה לזה שאני באמת טרנס, ממש לא על ידי, אלא על ידי מטפלי המגדר שלי.
• מה טיב מערכת היחסים שלהם עם הוריהם? ההורים שלי אוהבים אותי, אין לי לגביי זה ספק. אבל מערכות היחסים שלי מתוחות עם שניהם. אני אוהב את אמא שלי מאוד אבל תמיד הרגשתי שאני מטפל ברגשות שלה, ולא בשלי. אבא שלי פעם אמר לי ש’רגשות הם תחום בשליטת נשים’ ואני חושב שלקחתי את המסר הזה פשוטו כמשמעו. הייתי ילד רגיש, אז זה היה אחד הדברים שגרמו לי להבין שאני דומה הרבה יותר לאמא שלי מאשר לאבא שלי.

השתמשו במונחים תיאוריים

הטיפ האחרון שלי הוא להרחיב את אוצר המילים שלכם! אם את\ה או מישהו אחר שאת\ה מכיר\ה מרגיש משהו דומה למה שתיארתי, לקרוא לזה דיספוריה לא יעזור, בגלל שזה למעשה אישור להתעלם בעיות אחרות כגון היקשרות, טראומה, חרדה וכל החבילה שמגיעה עם התחושה שאתה לא נמצא בגוף של עצמך. לנסח במילים, לרשום ואפילו לצייר עזר לי להבין את המחשבות והרגשות שלי כשהרגשתי את אי הנוחות הזו – לכל אחד תהיה הדרך שלו.