המאמר מאפריל 2019 מאת אלישיה הנדלי. המקור כאן.
עד אמצע ינואר הייתי תומכת נלהבת של מה שמכונה בלשון העם “זכויות טרנסג’נדרים”. האמנתי באופן בלתי מעורער שטרנסיות הן נשים וטרנסים הם גברים, שיש לתת לטרנסג’נדרים גישה למרחבים מופרדי מין על פי ה”מגדר” הנבחר שלהם (כולל מלתחות נשים, מקלטים לחסרי בית, בתי כלא, מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, דירות מעבר וכו’), ושאלו המטילים ספק באמונות אלו הם במקרה הטוב טועים ובמקרה הרע טרנספובים מלאי דעות קדומות.
היבטים מסויימים של אקטיביזם טרנסי גרמו לי מדי פעם לחוסר נחת, למשל שהקריטריון העיקרי להתחרות של טרנסיות נגד ספורטאיות ממין נקבה והשתתפותן בקבוצות ספורט נשים יהיה הדזהות עצמית, אבל שמתי את הדאגות האלה בצד. הן לא היו ראויות לתשומת ליבי כשקיימת כביכול אפליה נגד טרנסים בכל כך הרבה תחומים בחברה. יתרה מכך, קראתי שוב ושוב שנוער טרנסי נמצא בסיכון גבוה למחשבות אובדניות וניסיונות אובדניים, ולכן ברור היה לי שגורם הזמן חשוב ביותר בפעילות למען טרנסג’נדרים.
רוב האקטיביזם שלי התרחש בבטחה מאחורי מקלדת וברשתות חברתיות כגון טוויטר. במשך אותה תקופה רכשתי מספר חברים ועוקבים (גם טרנסים וגם לא), ואמונותיהם הדומות לשלי בדבר החשיבות של “זכויות טרנסג’נדרים” דחפו אותי להמשיך עוד.
ביטלתי את אלו שלא הסכימו עם מערכת האמונות שלי – או יותר נכון צעקתי עליהם אונליין ב-280 תווים או פחות. כלי הנשק שלי היה הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה קלינית, למרות שהידע שלי במדע ובפסיכולוגיה של מין ומגדר היה מינימלי. רוב אלו שלא הסכימו איתי היו נשים שחזרו והצהירו שזכרים לא יכולים להפוך לנקבות ולמרות שכל אדם בחברה ראוי להגנה ושזכויותיו יכובדו, זכויותיה של קבוצה אחת (אנשים המזדהים כטרנסים) לא יכולות להתממש על חשבון קבוצה אחרת (נשים).
כשנשאלתי למה אני מאמינה שטרנסיות הן למעשה נשים, קבעתי שכמה בנים ובנות “נולדו בגוף הלא נכון” ושהמוח שלנו ממוגדר (ולכן לטרנסיות יש גוף זכרי אבל “מוח של אישה”). כשהתבקשתי לפרט השתמשתי במונחים מעורפלים של “לדעת” ו”להרגיש” במקום מונחים הנטועים במדע ושאפשר לעשות בהם שימוש. כשהתבקשתי להסביר עוד, פניתי לטיעון מעגלי: כמה גברים מרגישים כמו נשים ורק נשים יכולות להרגיש כמו נשים, לכן כמה גברים הם נשים. כשהמשיכו והתעקשו איך אפשר “להרגיש כמו אישה”, אמרתי שבגלל שאני “מרגישה כמו אישה” זה חייב להיות נכון. פעמים אחרות השתמשתי בכינויי גנאי וקראתי לנשים שאמרו שטרנסיות הן זכרים “מלאות שנאה” ו”תקועות בשנות ה-50″, ואמרתי שהן אינן מאמינות בזכויות אזרח. אם שום דבר אחר לא עזר הזכרתי את הדוקטורט שלי. בנקודה זו נהגתי לסיים את השיחה כי לא האמנתי שאני צריכה לחשוב על זה עוד. אחרי הכל, החוק הפדרלי (בקנדה – המתר’) היה לצידי. ללא ספק הייתי בצד הנכון של ההיסטוריה וכך, במקום להקשיב, המשכתי לטפס במעלה העץ והרגשתי צדיקה יותר ויותר ככל שעליתי גבוה.
אבל מוקדם יותר השנה הכל השתנה. בינואר צץ ועלה מידע בנוגע להתנהגות בלתי ראויה לכאורה של אדם המזדהה כטרנסית, בראשי התיבות ג’.י.* . בהתחלה הוא התפרסם כשהגיש תלונה לבית הדין לזכויות האדם נגד 16 נשים קנדיות שסירבו לבצע שעווה באברי מין זכריים, ג’.י. הואשם עתה בהערות בלתי נאותות על נערות צעירות ברשת. באחת ההערות אמר ג’.י. לכאורה ש”כל פעם שאני נוסע במעבורת יש טיול שנתי עם ילדות בנות 10-12… אם מישהי מהן מבקשת ממני פד או טמפון ושאסביר להן איך משתמשים בו, ואם זו הפעם הראשונה שלה, מה עליי לעשות?”. סלפי של ג’.י. בשירותי נשים, שכללו נערות שעומדות ברגע, התחיל גם הוא להסתובב ברשת. נשים רבות (וגם כמה גברים) כעסו ובצדק וניסו לדון בדאגותיהן לגבי התנהגותו של ג’.י., אבל הושתקו כשהתייחסו אליו כאל זכר. בטוויטר חלקן הושתקו זמנית (לשבעה ימים) או נחסמו לצמיתות, כך שהיה ברור יותר ויותר שהמטריה הטרנסית משמשת בהצלחה כדי להשתיק כל דיון במעשיו של ג’.י. כאשר נהייתי מודעת למשטור שמתרחש סביב ה”מגדור הלא נכון” כביכול של ג’.י. התחלתי לשים לב שזה קורה באופן רחב יותר. נשים הושתקו בהמוניהן, פשוט כי אמרו את האמת שלהן.
בעוד שנשארתי איתנה באמונתי שטרנסג’נדרים הם פגיעים ושנשים צריכות להכיל אותם, המקרה של טוויטר וג’.י. יצר סדק זעיר בשריון שלי, שעד כה היה בלתי חדיר. איך אפשר לקבל את זה שאלו שמשמיעים את פעמוני האזהרה על המעשים המחרידים האלה הם אלו שננזפים?
מתוך תסכול יצרתי קשר עם מורגן אוז’ה (גבר המזדהה כאישה טרנסית, המתר’), אחד מהנציגים הבולטים של הקהילה הטרנסית בקנדה וסגן הנשיא של המפלגה הדמוקרטית החדשה (NDP) בבריטיש קולומביה, המפלגה השלטת בפרובינציה. אוז’ה הציע שנדבר בטלפון, מה שהחשבתי כהצעה נדיבה למדיי. דיברנו כמעט שעה, ואוז’ה הקשיב לדאגותיי, אמר לי שנשים אחרות פנו אליו גם הן בקשר להתנהגותו של ג’.י. אוז’ה ציין שזה יהיה חסר טעם להעלות את הדאגות בפני כוחות אכיפת החוק אלא אם כן ישנן ראיות מוצקות ומבוססות שניתן להציג. הוא עודד אותי למצוא מקורות אפשריים וליצור קשר אם אמצא משהו. במהלך שיחתנו היה לי הרושם שאוז’ה מודאג מההאשמות שהופנו נגד ג’.י. ולוקח אותן ברצינות.
במהלך שיחתנו, אוז’ה הזכיר מקרה שקרה כמה ימים קודם לכן בספריה הציבורית של ונקובר, שאירחה דיון על אידיאולוגיית המגדר וזכויות נשים. למרות שלא הייתי במצגת ולא יכולתי להעיד על מה שקרה שם, הייתי המומה מהתיאור של אוז’ה: “זה היה כמו בברלין ב-1933”.
בעלי וילדיי יהודים, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על ההשוואה הזו שנתפסה בעיניי כקיצונית, בעיקר כשהיא נעשתה על ידי נציג פומבי מאוד של מפלגה פוליטית.
בנקודה זו, כאשר אמרו לי שקריאת תיגר ושאלת שאלות על אידיאולוגיית המגדר בניסיון להגן על זכויות נשים היא שוות ערך לתקופה שהובילה לאחד ממעשי רצח העם הנוראים ביותר בתולדות האנושות – זה היה הרגע שבו התחלתי לשאול את עצמי “מה לעזאזל?!”, ודעתי החלה להשתנות.
בימים שלאחר מכן מצאתי שקשה לי יותר ויותר לשמור על עקביות מחשבתית, מושג שנטבע על ידי לאון פסטינגר בספרו מ-1957, “תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי”. המושג מתאר את הצורך של האדם בהתנהגות שתואמת את המחשבות, הגישות והאמונות. איך אפשר להשוות פמיניסטית שמדברת בספריה ציבורית על זכויות נשים לימי ראשית משטר היטלר? אי אפשר. וחשוב יותר – אסור לעשות את ההשוואה הזו.
העובדה שהגענו לנקודה שבה נציג של מפלגה הרגיש שההשוואה הזו מתקבלת על הדעת ולא חשב שאף אחד יחשוב פעמיים אחרי שהשתמש בהשוואה זו אמרה הרבה.
מחשבות רבות סותרות עברו בראשי לאחר מכן. האם ישנן אילו ראיות לכך שטרנסג’נדרים נמצאים בסכנת השמדה מיידית, בדומה לאנשים שנרדפו בזמן השואה? לא.
האם טרנסג’נדרים, כקבוצה, יותר פגיעים מנשים? לא היו לי שום ראיות שתומכות בכך.
האם העונש של השתקת נשים שטענו שטרנסיות אינן נשים (וטרנסים אינם גברים) הלם את “הפשע”? האם התייחסות למישהו המזדהה כטרנסית כ”הוא”, אפילו שלא בכוונה, משמעותה שמגיע לנשים להיחסם מאמצעי תקשורת אונליין (שהם כלים חיוניים לנשים, ומאפשרים להן להשתתף בשיחות ציבוריות ופרטיות)? לא.
כשהתחלתי לתת למחשבות אלו לשקוע, התחלתי לפתוח את עצמי להקשיב לנשים שאותן השתקתי קודם. יתרה מכך, התחלתי להשתמש בהכשרתי המקצועית וחקרתי את הנושא.
כיוון שעבדתי שנים כפסיכולוגית קלינית, התעניינתי במיוחד מה מתרחש בקהילה הרפואית בנוגע למטופלים בעלי דיספוריה מגדרית. קראתי את ההנחיות לטיפול פסיכולוגי בטרנסג’נדרים ואנשים שאינם קונפורמים למגדר של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מ-2015 ולמדתי שפסיכולוגים צריכים “לחנך את עצמם לגבי הדרכים הרבות שבהן פריווילגיה סיסג’נדרית ודעות קדומות נגד טרנסים עלולות להתבטא”, כולל החשיבות של בחינת “האופן שבו השפה… עלולה להדגיש את הבינאריות המגדרית בדרכים גלויות או סמויות ושלא במתכוון”. בהנחיות צויין גם שייתכן שפסיכולוגים “צריכים לספק לאנשים טרנסים ושאינם קונפורמים למגדר מידע לגבי זהויות טרנסיות ושאינן קונפורמיות למגדר, ובכך להציע להם שפה כדי לתאר את חוסר ההתאמה והבלבול שאותו הם עשויים לחוש”.
אחר כך פניתי לכתב העת של האיגוד הקנדי לרפואה (CMAJ), ולמאמר שפורסם ב-2019 על ניהול דיספוריה מגדרית בקרב מתבגרים ברפואת משפחה. קראתי וקראתי, וככל שגיליתי יותר, כך נחרדתי יותר. על פי הנחיות ה-CMAJ, למרות העובדה ש”טיפול בנוער טרנסג’נדר הוא עדיין תחום חדש עם… גוף מחקר מוגבל שמנחה את הטיפול”, הומלץ למטפלים לבצע “טיפול מאשרר” ו”להימנע מלהשפיע על בני הנוער לבחור במסלול שאותו לא היו בוחרים בעצמם”.
יתרה מכך, למדתי שעל הנחיות לרופאים, מומלץ לעכב את ההתבגרות המינית בקרב נוער עם דיספוריה מגדרית בשלב “טאנר II” של גיל ההתבגרות, שמתחיל בממוצע בגיל 10.5 אצל בנות ובגיל 11.5 אצל בנים. מחברי ההנחיות ציינו שלמרות שההמלצה הנוכחית היא להתחיל הורמונים חוצי מין בגיל 16, ישנה תועלת בלרשום טיפול הורמונלי אפילו לילדים בגיל 13.5 כי:
רבים מבני הנוער בגילאים הצעירים יותר כבר חיו בזהות המגדרית המאושררת שלהם כמה שנים, ודחייה ממושכת של טיפול הורמונלי מאשרר מגדר עלולה לגרום להשלכות שליליות על בריאות הנפש.
המלצה זו נעשתה למרות שהמחברים הודו בכך שבגיל 16 הפוריות העתידית של בני נוער עלולה להינזק לצמיתות כתוצאה מטיפולים הורמונליים אלא אם הם מחליטים לעבור תהליכי שימור פוריות כגון איסוף זרע או ביציות. המחברים הודו ש: “מעטים מאוד מבני הנוער עם דיספוריה מגדרית… בוחרים לעבור טיפולי שימור פוריות”. אין זה מפתיע שלרוב בני ה-16 שמתחילים ליטול הורמונים חוצי מין (שלא לדבר על בני 13) לא אכפת אם הם יהיו פוריים או לא בגיל 30. בהתחשב בכך שאצל בני עשרה האונה המצחית (החלק במוח האחראי על ניתוח תוצאות, כושר שיפוט, שליטה בדחפים ורגשות) אינה מפותחת דיה מכדי לצפות השלכות לטווח ארוך במלואן, מדוע אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מאפשרים לבני עשרה לקבל החלטות משנות חיים שכאלה? מדוע עצה מסוג זה אינה נחשבת לרשלנות רפואית?
גם מידע שקראתי על ילדים צעירים בהרבה היה מדאיג באותה מידה. במאמר שפורסם על ידי המרכז למצויינות בבריאות טרנסג’נדרית בכותרת “שיקולי בריאות לילדים לא קונפורמים למגדר ובני נוער טרנסג’נדרים” (נכון לזמן התרגום המאמר אינו נגיש בלינק המקורי, המתר’) נאמר לקוראים שלמרות שילדים בגיל שנה וחצי יכולים בדרך כלל לעקוב אחרי הוראות בנות שלב אחד או שניים, לעיתים קרובות מביעים רגשות באמצעות התקפי זעם ובממוצע יכולים לחבר רק שתי מילים ביחד (“אני למעלה!”), “ילדים בגיל 18 חודש ביטאו בבהירות מידע בנוגע לזהותם המגדרית והעדפות הביטוי המגדרי שלהם”. באותו מאמר מציינים המחברים ש”מודעות לגבי זהות מגדרית אינה מצריכה יכולת קוגניטיבית שנרכשת בגיל ההתבגרות”. על פי הצהרה זו נרמז שרמת התפקוד השכלי של בני נוער אינה צריכה להוות מכשול כששוקלים מעבר מגדרי רפואי. בנוגע לפוריות עתידית מסבירים המחברים “בקרב בני נוער שההתבגרות המינית שלהם נעצרה בשלבים המוקדמים ולאחר מכן הם נטלו הורמונים מאשררי מגדר, אין זה סביר כיום שיוכלו לפתח תאי זרע או ביצית בוגרים”.
כשבחנתי את ההנחיות לאנשי מקצוע בתחום הבריאות, מצאתי שהמסר העיקרי הוא אותו הדבר: ישנה דחיפות בכל הנוגע לאנשים המזדהים כטרנסים. אם שואלים שאלות, מסכנים את חייהם של אנשים פגיעים. למעשה זה כבר יכול להיות מאוחר מדיי! אשרור הוא האופציה היחידה, גם אם תהליכים המתבצעים בילדים ובני נוער עלולים להוביל לתוצאות חמורות כמו עקרות לצמיתות.
כמו נשים רבות לפניי הגעתי ל”פיק טרנס” (הבנה שאידיאולוגיית המגדר מסוכנת ושגויה, המתר’). סוף סוף, למרות שלקח לי הרבה זמן, עברתי את קצה הפסגה, נפלתי רחוק מהאמונות שהוכתבו על ידי אידיאולוגיית המגדר, ונחתתי על קרקע מוצקה יותר. שוב לא הייתי מוכנה “לאשרר” את זהותם של טרנסים בכל מחיר, בעיקר אם המחיר היה זכויות נשים. שוב לא הייתי מוכנה להסכים שהמטרה (מעבר מגדרי בגיל העשרה) מצדיקה את האמצעים (שימוש בטקטיקות הפחדה בהתאבדות כלפי הורים). שוב לא הייתי מוכנה להתייחס לכל אדם טרנס כאילו הוא עשוי מזכוכית עדינה, שביר מכדי שיטילו בו ספק וכזה שמילים בעצמן יכולות לשבור אותו. שוב לא הייתי מוכנה להקריב את האמת ואת האתיקה עבור תקינות פוליטית.
עכשיו כשאני מביטה לאחור על הסוויץ’ שעברתי מאקטיביסטית/”בת ברית” בלתי נלאית של טרנסים להיותי ביקורתית לזהות מגדרית ולחקיקה, אני מצטמררת כמה קל היה לי – פסיכולוגית (עכשיו בדימוס), ללא ספק בעלת הכשרה להבנת התודעה האנושית – להיתפס כל כך חזק בתנופת “זכויות הטרנסים” עד שנמנעתי מחשיבה ביקורתית, ממש כמו חברה חדשה בכת. ולמרות שאני נמנעת מלקרוא לאקטיביזם טרנסי “כת”, אני מודעת לקיומן של נקודות דמיון מדאיגות רבות: סירוב מוחלט לאפשר ביקורת; השתקה, השמצה והוקעה של אלו שמעזים לשאול שאלות על אידיאולוגיית המגדר (במקרה זה תיוגם כ”טרנספובים”); לחץ על אנשים (מהורים ועד אנשי מקצוע בתחום הבריאות) לציית באופן עיוור לדעה שכמה אנשים “נולדו בגוף הלא נכון” ושהדרך היחידה “לתקן” את הטעות הזו היא על ידי התערבות רפואית כמו תרופות לחסימת ההתבגרות המינית, הורמונים של המין השני וניתוחים שונים, במקום התערבות פסיכולוגית; וכן בדיוק כמו בכת, אלו הדוחפים את אידיאולוגיית המגדר מדכאים חשיבה עצמאית ובמקום זאת, כאשר מבקשים מהם לספק ראיות ועובדות התומכות באמונתם הם עונים בקלישאות, מנטרות ושיטות הפחדה שעליהן הם חוזרים שוב ושוב עד שהן הופכות למציאות.
אם אני התפתיתי בקלות ובכל ליבי להאמין לקיומם של מושגים כמו “מוח של אישה”, אני חוששת שכל אחד עלול להאמין שהמלך שהשפעתו הולכת וגדלה, ושעירומו חסר הבושות ממלא את החדר, למעשה לבוש בבגדי מלכות.
*הערת המתרגמת: בעת כתיבת המאמר ב-2019 שמו המלא של ג’.י עוד לא פורסם, אבל מאוחר יותר התברר שמדובר בטרנסית מקנדה בשם ג’סיקה (לשעבר ג’ונתן) יניב ושההאשמות נגדו הן רק קצה הקרחון.