כנראה שהייתי מתאבדת לו הייתי ממשיכה בתהליך המעבר המגדרי

כתבה מאת צ’רלי בנטלי-אסטור, פורסמה במקור בטלגרף. תרגום מאת נטע לאור

בימים אלו בהם הקליניקה לייעוץ מגדרי טביסטוק, השנויה במחלוקת, נסגרת בצו משפטי, חושפת אישה צעירה דרך הסיפור האישי שלה את עומק ההשתרשות של המעבר המגדרי במערכת הבריאות הציבורית בבריטניה.
כמו נשים רבות גם אני גדלתי כטום-בוי. טיפסתי על עצים ושיחקתי ספורט. הבנים נראו לי מגניבים והבנות-משעממות. אבל בנות הטום-בוי האחרות פיתחו העדפות שהיו זרות לי משהתקרבנו לתחילת גיל ההתבגרות. הן התחילו לצאת לדייטים ובהמשך, בני ובנות כיתתי נתנו וקיבלו כרטיסי יום האהבה. גם אותי כללו ואפילו בנים מבוקשים רצו לצאת איתי – אבל אותי הם לא עניינו. לא הצלחתי להבין למה בניי כיתתי נמשכים כל כך לדייטים. בנוסף, המשיכה של חלק מהם אליי עוררה בי דחייה וגועל.

חשבתי שאולי אני מאלו שמתפתחות מאוחר. אבל כשבית ספר יסודי הפך לחטיבת ביניים והחזקת ידיים הפכה לנשיקות ולגיפופים – עדיין המשכתי להיגעל. לא חשבתי על כך שאישה יכולה להמשך לבנות מינה. האפשרות הזו כאילו דילגה מעלי. ואיך יהיו להן ילדים? הרי יחסי בנים בנות נועדו לכך. חונכתי שעליי לגדול ואז להתחתן וללדת תינוקות. העניין, שמעולם לא רציתי בתינוקות. כשגיליתי חיבור בין בנות אותו מין החוויה תפשה תאוצה ומילא אותי. מבחינתי, יחסים חד מיניים היו אידאלים. אבל בכל העשור הבא של חיי, הייתה זו הפעם האחרונה שחוויתי בהירות.

מסלול המעבר המגדרי

הבנתי, ככל שהתקרבתי למיניות שלי, שאני פחות לסבית- ויותר דו-מינית (ביסקסואלית). אבל זו הייתה הבנה שגרמה לאכזבה אצל מי מהחברים והחברות החדשים שלי. לדעתם, הייתי לכודה במצב דיכוי סוציאלי, המיועד לשמר את עליונותם של הגברים בחברה. לפי החברים והחברות החדשים שלי- דו-מיניים מכרו את העקרונות שלהם בזול והם נחותים ממש כמו סטרייטים, והסטרייטים הם נחותים כי הם כלי שימושי בידי הדיכוי הפטריארכלי. וכך, למספר שנים הייתי משוכנעת שאני לא דו-מינית אלא לסבית. והשתכנעתי שלהמיר דו-מיניות בלהיות לסבית זה מהלך כל כך פשוט. אבל גם הזהות החדשה שלי לא הביאה להקלה ממשית. הסממנים הבוטים עד מתפרצים של המיניות בקהילה הגאה גרמו לי לחוש כמו  בובת מין מתנפחת . סבלתי וחייתי בחרדה. הייתי מוקפת בגאות של ניצול מיני כזה או אחר. רציתי לצאת משם. התחלתי להרהר על התאבדות באופן קבוע. בנקודה הזו בחיי פגשה אותי אידיאולוגיית המגדר. התהליך עטף אותי בהדרגתיות. ראשית, הפכתי ל-״לא אישה״, ומשם הפכתי ל-״לא נקבה״, בהמשך הייתי ״לא מתיישרת עם המגדר״, ו-״מגדר לא בינארי״ ואו אז, הייתי-״גבר”. בכל אחד מהצעדים קיננה הבטחה לשחרור מאילוצים מיניים-חברתיים מטעם הדיקטטורה החברתית, דיקטטורה אשר לכדה את גופי הנקבי. אידיאולוגית המגדר הציעה לי דרך חלופית להתאבדות. לכן שמחתי כל כך למלא אחר מבוקשם של אותם אלו שמצאו עבורי דרך החוצה. במקום הזה, כבר התחלתי להיפגש עם מטפלים מטעם מערכת הבריאות הציבורית. כל אחד מהם תמרץ ועודד אותי לאשש את הרעיונות של אידיאולוגית המגדר לגביי. אף לא אחד מהם עזר לי לפתוח תהליך של בירור, לא המליץ לחקור וכן לבדוק את ההנחות לגבי עצמי.

• “אולי את לסבית?”
• “אולי את לא חווה משיכה מינית?”
• “אולי את גבר?”

השאלות נשאלו באופן שהתשובה ברורה ובמשיכת כתף. הן נוסחו כשאלות אך נאמרו כהצעות וכתמריץ לקבל את ההצעות שהונחו בשאלה. אבל זה לא הסתיים כאן. המטפלים לא הסתפקו בלאשש מבלי לחקור את הרעיונות לגבי עצמי- לא, זה היה יותר גרוע. מטרת השיחות הטיפוליות הייתה שאני אהיה זו שמאששת להם את הגרסאות שלהם לגבי מי אני- הצעות שהם הציגו כעובדות. יכול להיות שניתן לסלוח להם. מטפלי המערכת הציבורית אמורים ״לרפא״ בכ- 8-12 מפגשים. מי שלא ״נרפא״ חוזר לסוף התור, מקבל מרשם לכדורים נגד דיכאון, עד שתורו למספר מוגבל של מפגשים שוב מגיע. אולי זה מתאים לעיבוד תכנים בעקבות מאורע נקודתי, ברמת בינוני-קל, או לעזרה בהתמודדות עם אבל אך למי שמבולבלים עד שורש היותם עם זהות תלושה, השיטה הזו לא מתאימה.

מגדירים נשיות

מה שהתחיל כהכחשה של הסובבים אותי את היותי דו-מינית, המשיך והתפתח להכחשת הנשיות שלי ואז הפך להכחשת היותי נקבה: עבורם, מי שאני ולאן שלא אתפתח, לא אהיה לעולם סטרייטית או אישה. וכך, מצב הבלבול שהייתי בו נמשך ואף החמיר לאורך מספר שנים נוספות במהלכן גילחתי את שיערי הארוך, עברתי לקנות בגדים במחלקות גברים ומעכתי לגמרי את החזה שהמשיך להתפתח, באמצעות תחבושות ומחוכים משולבי מתכת. כינויי הגוף שלי אותם שיניתי ל- ״היא/זו”, השתנו שוב והפכו ל- היא/הם, ואז הפכו ל- הם/הינם ובסופו של דבר- הם/הוא. בתקופה הזו, כל פעם שאימצתי עוד גינונים של הגבריות הסטראוטיפית, הרגשתי שהנה אני מתקרבת עוד צעד לקראת אותו האני ״האמיתי״, ״האותנטי״,  זה שחבריי העריצו. חשתי שאני הופכת למי שנועדתי להיות. ולמרות זאת, חוויתי חוסר בטחון תהומי, העמוק ביותר שחוויתי בחיי עד כה, והייתי מדוכאת יותר מאיי פעם בחיי.

כשהסתכלתי סביבי ראיתי את חבריי שגם הם, כמותי, ״חיו את האני הכי אותנטי של עצמם״ ושהם היו עצובים כמוני. כן הם חייכו, כמו שגם אני חייכתי וכן הם דיברו על כמה שהכל כה חופשי ואותנטי. אבל לא מוגזם להגיד שכל אחד מהם סבל מלפחות בעיה נפשית אחת, כשהנפוצות שבהן התקפי פאניקה, דיכאון ואובדנות, פגיעה עצמית ובעיות אכילה- מצב שהעיד שמשהו לא תקין. אבל אף אחד מאיתנו לא התייחס לאפשרות שהעצבות הגורפת של כולנו נובעת מציות לאידיאל בלתי אפשרי שהוכתב לנו, או מכך שהיעד אינו בר השגה. היה ברור שהמלנכוליה נובעת מאי המימוש של אותו יעד- שכולנו היינו בטוחים שאכן הוא ריאליסטי.
בהתרחשות כזו ישנן שתי אופציות פעולה; הראשונה היא להודות שמתרחשת טעות ולבקש עזרה, והשנייה- לעבות את הסירוב להכרת האמת. כולנו בחרנו באפשרות השנייה. אם אחד מאיתנו נתן מקום כלשהו להבעת ספק- אם בדיבור בינינו או מול מי מצוות אנשי הרפואה כמו שאני עשיתי- החזירו אותנו ל״מסלול״- בין אם בתמריצים ובין אם באיומים: אנחנו נבחרנו למלא את ״הגורל הקווירי״ שלנו. זו הייתה כת.

ניתוח

מלכתחילה לא רציתי לעצב לעצמי חזה גברי במקום שדיים ולהדביק פין מלאכותי לגוף. הגעתי להתייעצות רפואית לגבי ניתוח-מאשש-מגדר, לא על מנת להפוך גבר אלא במטרה לכרות את האיברים הנקביים: רחם, פות ושדיים. רציתי פשוט להפסיק להיות אישה ולהפוך לאנוש נטול מגדר- ככל שיש בכלל אפשרות כזו- הריי גרמו לי להאמין שבאמת כך ניתן. אך זו הייתה הפעם הראשונה ששלחו אותי הביתה ללא הפניה. הרגשתי טינה כלפי הרופאה. חשבתי שהיא מסייעת לדיכוי הפטריארכלי ושהיא מעוניינת להשאיר אותי לכודה ״בגוף הלא נכון״. אמנם כך חשבתי אך חשתי בושה וכבדות שמנעו ממני להיפגש עם אנשי רפואה נוספים במהלך החודשיים הבאים. בראיה לאחור- כנראה שהרופאה הזו הצילה את חיי.

כיצד הבנתי שהמעבר המגדרי אינו בשבילי

בעוד שחברי, האקטיביסטים למען שינוי מגדר, נהגו לציין תכופות שהם חשים אובדניים מול איתגור הזהות המגדרית שאימצו, הרי שאצלי זה היה הפוך. כשהתחלתי להטיל ספק במערבולת המגדר אליה נסחפתי- שככו המחשבות האובדניות. התחלתי לבחון את מה שעוללתי לעצמי- השיער הקופצני, הבגדים חסרי הצורה שתלויים עליי ברפיון. הפכתי ל”שלד מהלך” כתוצאה מחסכי תזונה שיצרתי בכוונה. הזדהיתי כ- “הם/הינם” ככינוי שם. את החזות שלי כיערתי על-מנת להימנע ממבטים ששלחו אליי אותם יצורי האופל הדיקטטורים – גברים. אך הכאב שלי היה עמוק מכל אלו שתיארתי. עמוק יותר מרעיונות על ״פטריארכיה״ ו-״גבריות רעילה״ ו-״סיס-נורמליות (סיסג׳נדר)״. הפרשנויות האלו קסמו לי כי דרכן יכולתי ליצור מעטפת מעמעמת רגשות. הרעיונות האלו, שלא עזרו להבין את עצמי- טשטשו את התחושות שלי. המציאות הייתה שהענשתי את עצמי- את הגוף שלי, שהתחיל להתבגר מינית מבלי שנתתי לזה רשות. חשתי גועל מהתהליכים הטבעיים בגוף. חשתי בגידה של הגוף בי, ותחושת הנבגדות הייתה מוחלטת. רציתי להימלט מחוויית הגוף הזו, לחסל אותה, למחוק לגמרי את מה שמתחולל בגוף על מנת שהוא לא יבגוד בי ככה שוב לעולם. הגוף הזה הרי הוא אני ולא משהו נפרד ממני. ולא ניתן שאמלט מהרכב תאים שלי- גם אם וכאשר תאורטיקני המגדר ניסו לשכנע אותי אחרת.

תיוג מטעה

התוצאה של הירידה ברמת ההזדהות עם אותם הרעיונות האידיאולוגים הייתה שהפסקתי את תהליך השינוי מין. כשפג הקסם של הפוליטיקה המגדרית, כך גם התשוקה לעשות את המעבר בגוף פגה. התחלתי טיפול בתרפיה ועם גניקולוג-הפעם אנשי מקצוע טובים איתם עשיתי בירור של מה שהביא אותי לרצות לעבור ניתוח לעקר את הגוף. אובחנתי כלוקה בתסמונת הפרעה קדם ווסתית חמורה (מצב כרוני לא מוסבר וכמעת לא מוכר של אי איזון הורמונלי). אובחנתי גם בהפרעות נוספות אחרות, ליקויי למידה וגם באוטיזם. ההפרעות האלו שכיחות מאוד בין הבנות שפונות למרפאות המגדר- באחוזים לא פרופורציונאליים לשכיחות של אותן ההפרעות על פני כלל האוכלוסייה. אמנם האבחונים החדשים לא התיימרו להסביר לי מה אני מרגישה, לעומת תגיות שקיבלתי מתוך אידיאולוגיית המגדר שכן התיימרו לעשות כך- אבל הם נתנו לי כלים להכיל את ההשפעה והאופן שהרגשות שלי השפיעו עליי. התווית הנכונה יכולה מאוד לעזור בעוד שהתיוג המוטעה עלול להוות סכנה ממשית.

אין לי שום ספק שהייתי מתאבדת תוך זמן קצר לו הייתי ממשיכה ומבצעת בגופי את ניתוח המעבר המגדרי. העצב המלנכולי שחשתי הרי היה נשאר גם לאחר הניתוח שאמור לפתור אותו. בנוסף, הניתוח מחולל שינויים מוחלטים בגוף שהם בלתי ניתנים לחזרה.  למי שעוד לפני הניתוח חשה מהגוף שלה גועל וחרדה, השינוי המוחלט היה הופך מציאות בלתי נסבלת. מדובר בתוצאות הרות גורל של אידיאולוגית המגדר והתפיסות שלה לגבי העצמי. הדבר הולך ומסתבר כעת ככל שעוד אנשים מסכימים להיפתח ולשתף.

הבריחה מהכת

כל חבריי עזבו אותי משהפסקתי את תהליך המעבר. אף לא אחד נשאר איתי בקשר. אבדה לי תחושת השייכות (מה גם שהייתה לוקה בחסר), איבדתי קריירה של 15 שנים. לא נהגתי לדבר על פוליטיקה במקום העבודה אבל אם אידיאולוגיית המגדר לא עוררה אצלי תגובות נלהבות הריי סימנו אותי כעויינת, כאנטי. אנשים אמרו ששתיקה גורמת להם ״לחוש מאוימים”. ועדיין, היה יותר רווח מהפסד במעשה התנתקות מאידיאולוגיית המגדר. הגוף שלי לא הושחת ונשאר בשלמותו- וביופיו- אם מותר לי להעיד על עצמי. אני חווה ביטחון ויציבות. יש לי חברים חדשים. חווית השייכות שלי כעת נובעת ממי שאני, לעומת ציות לכללים ש״הולבשו״ עליי. זכיתי שוב בבריאות שלי, פיזית ונפשית.

אני יכולה להעיד שבימים אלו זו הפעם הראשונה, מאז שאני זוכרת את עצמי, שאיני סובלת מ- או נמצאת בניתוק- מהמגדר שלי (דיספוריה מגדרית). הנטיות האובדניות חלפו. אפילו לכדורים נוגדי דיכאון אני לא זקוקה יותר- לפני שלושה חודשים הצלחתי להוריד את הכמות לאפס. מבחינת הקריירה פתחתי דף חדש. סוג של הרפתקה. אמנם מפחיד לא לדעת לאן אגיע ולאן מועדות פניי, אבל באותה מידה- זה גם מרגש.

אם אתם קוראים את הסיפור שלי וחושבים- ״היא לא טרנסג׳נדר!״ אתם צודקים. אינני. אז למה אני מספרת על הזמן שבו לכאורה הייתי טרנסג׳נדר? משום שכמחצית מחיי חייתי בשכנוע שאני כן. וכל כך הרבה אנשים סביבי גם הם היו משוכנעים בכך. אינני טוענת שמעבר מגדרי אינו פתרון לגיטימי עבור אותם הנדירים שכן סובלים, באופן מתמשך ועקבי, מניתוק מגדרי (דיספוריה מגדרית). אני אומרת בפשטות שהתופעה הזו אינה נפוצה. מעבר מגדרי ובפרט כשמדובר בניתוח- צריך שיהיה הדבר האחרון שעושים. בקשר אלי – תמיד אעדיף מכנס קצר על חצאית – כך תמיד אהיה. לא צריך לבלבל את ההעדפה הזו עם תסמונת או לסווג אותה כפתולוגיה כפי שעשה השמאל הקיצוני. כחברה, עלינו להתריע בפני האסון המתרחש בעקבות האמונה שמעבר מגדרי מיועדומתאים לכל מי שמתלבט או חש מבולבל בקשר לזהות שלו ובקשר לגוף שלו. כי זה פשוט לא נכון.