גבר בשם האנק

ומה למדתי על מה שיקרה לבן שלנו

10 באפריל, 2023, תרגום מאת נעמה עציץ

מקור: https://pitt.substack.com/p/hank-a-man-called-hank-parts-i-and

בעוד שסקר של Pew Research טוען כי “כ-5.1% מהבוגרים הצעירים בארה”ב אומרים שהמגדר שלהם שונה מהמין שהוקצה להם בלידה”, רוב הצעירים הללו כנראה לעולם לא יעברו מעבר מגדרי רפואי.

לרוע המזל, הבן שלנו עובר מעבר רפואי והוא חשוף לסיכונים גדולים יותר מאלה שרק משנים את שמם ולבושם.

מאמר זה מכיל את שני החלקים הראשונים מתוך מאמר בן 4 חלקים, שכתבתי במטרה להעמיק בנושא ההשלכות והסיכונים של המעבר של בני. אני מקווה שהמחשבות והמחקר שלי יעזרו להעלות את המודעות למצוקתם של צעירים מבולבלים כמו בני.

“האיום הקיים על גברים ונערים צעירים נותר בצל יותר מדי זמן. הזעם על מה שקורה לנשים ונערות צעירות צריך לחול גם עליהם”. – ריצ’י הרון, טרנס לשעבר, 5 באוגוסט 2022

חלק א’: האנק

אני אקרא לו האנק.

האנק הוא בתחילת שנות השבעים לחייו. עד לפני כמה שנים, הוא נהג להזדהות כאישה טרנסג’נדרית. בצעירותו הוא לחם בווייטנאם. המלחמה הותירה צלקות בלתי נמחות בנפשו, עד כדי כך שעם שובו הוא הלך “ישר לפסיכולוג” כדי להתמודד עם הפוסט טראומה שלו. מספר שנים לאחר מכן האנק התחתן, ולו ולאשתו נולדו ילדים.

ואז, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, הזדהה האנק כאישה טרנסג’נדרית.

פגשתי את האנק במקרה. לפני שנה ותשעה חודשים – החיים שלנו התהפכו. הבן הבוגר שלנו יצא מהארון כטרנסג’נדר, וספציפית – כאישה לסבית טרנסג’נדרית. בחודש שעבר הוא התחיל לקבל הורמונים שנרשמו לו לאחר ביקור בודד אצל עובדת סוציאלית ואחריו ביקור אצל אחות מוסמכת, הכל במרפאה של האוניברסיטה.

בהתחלה, אחרי שהבן שלנו יצא לראשונה כטרנסג’נדר, האמנתי לו. חפרתי המון באינטרנט בניסיון למצוא מידע על דיספוריה מגדרית. כל הזמן חיפשתי גם מישהו מבוגר שהזדהה כאישה טרנסג’נדרית במשך שנים רבות, מישהו שצעד בדרך שהבן שלנו צועד לקראתה ויכול לתת לי דיווח ממקור ראשון לגבי מה שמצפה לבן שלנו בשנים הקרובות . זה משהו שאפילו ארגון GLAAD (נ”ע: ארגון אמריקאי של הומואים ולסביות) ממליץ עליו: “הקשיבו למבוגרים טרנסים שיכולים לספר לכם על החוויות שלהם.”

כמה חודשים קודם לכן, נתקלתי בהאנק. נפגשנו בסקייפ. האנק נראה די מבוגר לגיל 70. הזכרתי לו את זה בעדינות, והוא צחק. “זה מה שהכימיקלים האלה עושים,” הוא אמר. שאלתי אותו אם לפנות אליו כגבר או אישה. “בשנים האחרונות הבנתי שאני גבר והייתי גבר כל הזמן. סוף סוף אני מבוגר מספיק כדי להיות שלם עם מי שאני”.

שאלתי את האנק למה הוא הסכים לדבר איתי. אחרי הכל, היינו זרים זה לזה. (הציני שבי חשב: ‘מה הרווח שלך?’) הוא ענה “למען אמא שלי”. “כאשר הזדהיתי כטרנסג’נדרית וסיפרתי לה, היא לא ידעה מה לעשות. גרמתי לה כאב רב. היא מזמן איננה. אני כבר לא יכול להתנצל בפניה אבל אני מקווה שאוכל לעזור לחלק מההורים שנמצאים באותו מצב שהיא הייתה”.

יחד עם זאת, האנק הזהיר שמכיוון שבננו כבר מבוגר, האפשרויות עבורנו מוגבלות. “הוא במקום בו הוא יכול להרוס את חייו לחלוטין ולכם לא יהיה הרבה מה לעשות.”

שאלתי את האנק על האירועים שקרו בחייו לפני ההזדהות שלו כאישה טרנסג’נדרית. “אשתי עזבה אותי,” הוא אמר בפשטות. “ואז התחלתי לחשוב ‘מה חסר בי?’. התחושה הזו נמשכה עד שמצאתי אישה אחרת, אבל כשגם היא עזבה אותי המחשבות האלה חזרו. באותו זמן, עדיין התמודדתי עם הפוסט טראומה ועם כמה בעיות לא פתורות מילדותי שכללו התעללות מינית. בערך באותה תקופה נתקלתי בכמה אנשים שהיו בשולי החברה, אנשים שהיום יזוהו כ-ל’, או ה’, או ט’, או ק’. השיחה איתם גרמה לי להרגיש שאני בגוף הלא נכון ושאני אישה. חברים שלי סיפרו לי על הורמונים שיכולים לגרום לי להרגיש כמו אישה וזמן קצר לאחר מכן התחלתי ליטול אותם. אבל השדים בראשי סירבו להיעלם. וכך החלטתי לבסוף לעבור ניתוח. בימים ההם לא היה קל למצוא מידע, אבל דרך אנשים שהכרתי הצלחתי למצוא מנתח מ…” [האנק הזכיר את העיר והמדינה בה בוצע הניתוח].

“סוף סוף נפטרתי מהפין שלי”, הוא אמר.

שאלתי את האנק מה השתנה אחרי כל השינויים הרפואיים האלה.

“הכל,” הוא ענה. “תוך פחות משנתיים על הורמונים התחיל לי ערפול מוחי, לא יכולתי לזכור כלום והמצב הלך והחמיר. בגיל ארבעים עברתי את התקף הלב הראשון שלי ומאז אני על קוקטייל של תרופות לב. הייתה לי אבן בכבד, מהסוג שהרופאים שלי לא ראו מעולם (להאנק יש ביטוח רפואי מטעם צבא ארה”ב כיוצא צבא). היו לי אבנים בכליות. היו לי אבנים בכיס המרה. היו לי אבנים בבלוטות הרוק, בגודל של זרעי לימון ונאלצו לבצע ניתוח בתוך הפה שלי כדי להוציא אותן. יש לי כאבי גב תחתון ודלקת מפרקים שגרונית. יש לי אסטמה. יש לי יתר לחץ דם. יש לי סקלרודרמה. הייתה לי היפרדות רשתית באחת מעיניי ועליי להלחים אותה מחדש כל כמה שנים. [האנק ציין שאת היפרדות הרשתית הוא ראה גם אצל אחרים שבצעו מעבר מגדרי מגבר לאישה.] איבדתי לא מעט מהראייה שלי בעין הזו ובקרוב אאבד לגמרי את הראייה בעין השניה.”

“החלק היחיד שעדיין תקין בגוף שלי היא הזרת”, הוא התבדח.

“אחרי הניתוח, איבדתי את כל החשק המיני שלי. לא הייתי ביחסים אינטימיים עם אף אישה כבר למעלה מ-35 שנה. אני מסורס ונטול תשוקה מינית”.

“והעניין הוא כזה: אחרי שהתחלתי לקחת הורמונים [לפני הניתוח] עדיין רדפתי אחרי נשים, כמו תמיד, כמו גבר. אף אחד מהאינסטינקטים הגבריים שלי לא השתנה. למעשה, הכנסתי ארבע נשים להריון לאחר שנטלתי הורמונים (נ”ע: הסבר לגבי הנושא נמצא בהמשך), אבל אחרי הניתוח איבדתי כל זכר לדחף המיני שלי”.

“לקח לי שנים רבות להשלים עם הטראומה ועם הבעיות הנפשיות שלי”, המשיך האנק.

“האם קרה משהו ששינה את השקפתך?”

“כן. רבים מחבריי, כולם טרנסקסואלים [האנק ציין שזה המונח ששימש באותם ימים] – מתו או התאבדו. אחד מהם, אישה טרנסית, היה החבר הכי טוב שלי. היה גם זוג שהתאבד כי לא הם הצליחו להתמודד עם העומס התמידי של הסיבוכים הפיזיים והנפשיים שהם חוו. ההורמונים והניתוחים הללו הופכים אנשים לחולים לכל החיים. זה מצב שהוא סוחט באופן מתמיד – נפשית, פיזית, רגשית וכלכלית. אני כל הזמן שוכח דברים. אני שוכח מה אני עושה או למה אני עושה משהו. אני כל כך מרחם על הילדים שנכנסים לזה בלי סיבה”.

(נזכרתי בשיחה שהייתה לי במהלך פגישה שנערכה לאחרונה עם הורים אחרים לבנים בוגרים שהחלו בטיפול הורמונלי. נושא שהרבה הורים הזכירו היה כיצד המסוגלות המנטלית של בנם, שהיה בעבר ילד מבריק, פתאום ירדה).

“הבנתי שאני צועד באותה הדרך של חבריי ושאני עתיד למות מוות נורא או להתאבד – אלא אם אעשה משהו אחרת. זה הוביל אותי להתבוננות על החיים שלי ועל הבעיות שלי. זה לקח לי כמעט ארבעים שנה, אבל זה גרם לי להבין שמה שחיפשתי היה פנטזיה. שום כמות הורמונים או ניתוח לא יכלו לשנות את הגוף שלי למה שרציתי שהוא יהיה. לא משנה מה עשיתי – לא יכולתי להפוך לאישה. כל מה שעשיתי היה לשים עוד ועוד “איפור”. בפנים, עדיין הייתי גבר. הבנתי שאני חייב לאהוב את עצמי כמו שאני, עם הגוף שלי. הבנתי במצב בלתי אפשרי שמתי את אמי החד הורית כשאמרתי לה שאני טרנסית”.

סיפרתי להאנק על רצונו של בני להקפיא את הזרע שלו לפני תחילת ה”מסע” שלו. הוא פרץ בצחוק. “זה בדיוק סוג האשליה שהייתה לי כשהייתי צעיר. לא הייתה לנו אז אפשרות להקפאת זרע, אבל האם את יכולה לתאר לך איזושהי אישה שפויה בדעתה שתסכים להחדיר לעצמה זרע מגבר שהוא לא מאוזן בעליל? מישהו כמוני? הייתי עם הרבה נשים, אפילו כאלה שנכנסו להריון ממני ובעקבות כך עשו הפלה. הן עדיין מחבבות אותי. עם זאת, עד כמה שהן אוהבות אותי ומאחלות לי בהצלחה – הסיבה היחידה שהן קיימו איתי יחסי מין [לא מוגנים] היא שהן חשבו שלא אוכל להכניס אותן להריון. אף אחת מהן לא רצתה להביא איתי ילד לעולם”.

דיברנו למעלה משעה וחצי. “בהצלחה,” הוא אמר. “הבן שלך יתעשת יום אחד, אבל – וזה אבל ענק – אין לי מושג אם זה יקרה אחרי כמה חודשים, כמה שנים או אחרי כמעט ארבעים שנה, כמוני, כשהוא כבר יהיה שבור ולא יוכל להמשיך להשלות את עצמו יותר”.

חלק ב’: הבן שלנו

לאחר שהשיחה הסתיימה, חזרו מחשבותיי ליום שבו הבן שלנו אמר לי שהוא “חושב” שהוא טרנסג’נדר (לקח לו פחות משנה להגיע ממצב של “מחשבה” אל וודאות מוחלטת). זה היה חודשים ספורים לפני שמלאו לו 20. זה היה באמצע המגיפה. הוא היה סטודנט בקולג’, אחד הסטודנטים הבודדים שבחרו להישאר בקמפוס, אבל השיעורים היו מקוונים והוא בילה את כל הזמן שלו בחדר במעונות.

מאז, אשתי ואני שוברים את הראש, כאשר רק זה ברור לנו: לפני אותו יום גורלי בו הוא יצא מהארון כטרנסג’נדרית לסבית – מעולם לא הייתה שום אינדיקציה לכך שהיה לו רצון כלשהו להיות כזה.

הבן שלנו תמיד היה חנון ידוע. מבחינה אקדמית, הוא תמיד השיג בציונים את חבריו. מנת המשכל שלו הייתה 157. חבריו לכיתה התקשו להבין אותו והיה לו הרבה יותר נוח לדבר עם מבוגרים. הוא בנה לו עולם סביב ספרים. הדמות האהובה עליו מהסרטים המצוירים הייתה, ועדיין – קלווין, ודמות טלוויזיונית אהובה שאיתה הוא הזדהה גם אחרי שנכנס לקולג’ הייתה שלדון קופר. גיל ההתבגרות שלו התרחש במהלך חטיבת הביניים, הוא אונן הרבה וצפה בפורנו באינטרנט. הוא תמיד אהב בנות, הטרוסקסואליות ולא טרנסיות למהדרין, שאוהבות בנים. לפי דבריו שלו, כל בחורה שהוא התעניין בה דחתה אותו מיד או זמן קצר מאוד לאחר המגע הראשון (הוא שאל אותי פעם בשנה הראשונה שלו, “למה כל בחורה דוחה אותי?”) ובכל זאת הוא המשיך להתאהב בהן בקצב קבוע של מטרונום.

חודש בלבד לפני שיצא מהארון כטרנסג’נדר, הניסיון האחרון שלו עם צעירה באוניברסיטה שלו הסתיים בדחייה והוסיף לכאב. היא בחרה בשותפו לחדר, שבאותה עת היה החבר הכי טוב שלו. זה הוביל לריב מר בין בננו לבין החבר והבחורה (שלושתם היו די קרובים לפני כן). לפי הספירה שלו, הבן שלנו התאהב בכמעט עשרים נשים צעירות, החל מחטיבת הביניים, לאורך התיכון ועכשיו בקולג’.

(מצאתי שגם זה נושא שחוזר על עצמו אצל הורים אחרים ששיתפו בנוגע לבנים שלהם: חוויה של דחייה מבת זמן קצר לפני היציאה מהארון כטרנסג’נדרים.)

עד היום הבן שלנו ממשיך להתאהב בצעירות הטרוסקסואליות שאוהבות גברים. זה כולל פעם אחת בלתי נשכחת כמה חודשים אחרי שהחל להזדהות כטרנס, כשהוא נדלק על צעירה חמודה במפגשים בהם הוא נהג להשתתף מדי שבוע. לפני שהלך לפגישה הבאה, הבן שלנו בילה שעה בשירותים בהתכוננות, הוא יצא משם כשפניו עם זיפים של שלושה ימים ובסופו של דבר התגלח ברגע האחרון ממש (עד כדי כך שהוא פצע את עצמו בגילוח), רק כדי לגלות שהיה לה חבר. יכול להיות שהייתי פורץ בצחוק אלמלא זה היה כל כך עצוב וטרגי.

מהמעט שהוא רמז, נראה שהבן שלנו התחיל לפקפק במינו לאחר שלא הצליח לתפקד כמו גבר סטריאוטיפי במצבים מיניים. למרבה האירוניה, הכישלון שלו בתפקיד מגדרי רגרסיבי וסטריאוטיפי, הוא מה שהוביל את בננו להתבצר עוד יותר בקריקטורה גרוטסקית של אותן זהויות מגדריות, במקום שהוא ישתחרר מהן.

מצד שני, מה אנחנו ההורים מבינים לגבי הבן שלנו, אותו ראינו גדל יום יום, לעומת עובדת סוציאלית שפגשה אותו לכמה שעות? איננו אלא שני אנשים מתוך רשימה ארוכה של טרנספובים המהווים “איום ישיר” על קיומו! אנחנו פשוט במקרה שני האנשים שמבלים כל רגע בחייהם במחשבה עליו ועל הסכנות של המעבר הרפואי, שבקרוב יהפוך למציאות שלו. שני האנשים שחשבו שתפקידם כהורים הוא לא לאפשר נזק בילדם. שני האנשים היחידים, שגם אחרי שנאמר להם שוב ושוב על ידי ילדם שהלוואי שפשוט ימותו מוות נוראי (“זו תהיה הדרך ההומנית ביותר להתמודד עם אנשים כמוכם”, הוא אמר לנו בטלפון) – הם עדיין האנשים שיאכילו אותו, ילבישו אותו ויעמדו לצידו.

כרגע, כל החברים שלו עזבו אותו. כל אחד ואחד מהם. בהתחלה, כאשר הוא יצא לראשונה מהארון כטרנסג’נדר, הם תמכו מאוד. אחת ההשלכות המצערות של השקיעה במסרים האינטרנטיים הללו היא שהצעירים האלה עם האגו השביר שעד לא מזמן סבלו מתסביך נחיתות – הופכים שיכורים מהמסרים שהם עצמם מאמצים (שמעתי גם את זה מהורים אחרים). ראינו את זה קורה עם הבן שלנו. ככל שהוא נעשה יותר ויותר גס רוח ואנוכי – כך חבריו עזבו אותו, או שהוא עזב אותם. גיליתי שאחד העקרונות הבסיסיים של האינדוקטרינציה המקוונת הזו הוא להכריז שכל מי שמטיל ספק בהזדהות העצמית שלהם – הוא טרנספוב, ולכן עדיף לנתק איתו את הקשר. ממש כמו כת.

אבל שוב, ייתכן שזו פשוט הטינה שלנו שמדברת, וכמובן הטרנספוביה. אחרי הכל, כולם יודעים שהמדע כנראה “מיושב”. והמחקרים של חוקרים שלעתים קרובות מתהדרים בתעודות שלהם – אומרים זאת. וכך, החלטתי להסתכל על המדע והמחקר כדי לגלות בדיוק מה הם אומרים.

רק שיהיה ברור: אם כל מה שבננו היה רוצה זה לבצע מעבר חברתי היינו “בסדר” עם זה, אם כי זה עדיין היה בחוסר רצון רב, מכיוון שמעבר חברתי הוא אינו אקט ניטרלי, אבל אנחנו כה מיואשים שהיינו מסכימים לכל דבר שימנע ממנו לעבור מעבר רפואי. כל מה שקראתי על אסטרוגן העיד על כך שזה גורם להרס גופני ונפשי של בגברים, אך לא היה לנו סיכוי מול ההוריקן הזה.

נדרשה פגישה אחת – רק אחת – עם עובד סוציאלי מורשה במרפאה של האוניברסיטה כדי להכריז כי “הטיפול היעיל היחיד במצב זה הוא שילוב של התערבות פסיכותרפויטית ורפואית כדי לאפשר לה לחיות את חייה כאישה” ושזו “המלצתו ש[הבן שלנו] ימשיך לאופציות של התערבות רפואית מאשררת מגדר, כפי שהיא רואה לנכון”. (יש לי עותק ממכתב העובד הסוציאלי הזה.) הפגישה הבאה של בננו הייתה עם אחות מוסמכת במרפאה, שרשמה מיד שילוב של אסטרדיול (הורמון אסטרוגן סטרואידי) וספירונולקטון (שמוריד את כמות הטסטוסטרון המיוצר בגוף).

אפילו הביקור הבודד הזה אצל העובד הסוציאלי המורשה לא היה הכרחי, הבן שלנו הלך לשם כי התעקשנו שהוא יפגש עם פסיכולוג בנוגע לכל הבעיות הפסיכולוגיות שלו ובגלל שלדבריו – הוא רצה “לשתף אותנו”. באותה המידה, הוא היה יכול ללכת אל האחות המוסמכת ולקבל את המרשם.

וכך נוצר מצב שבו ביליתי את השנה וחצי האחרונות בקריאת הספרות על אסטרוגן וניתוחים. התרכזתי בעיקר בהשפעת האסטרוגן על הגוף הגברי. לגבי דיווחים על ממצאים קליניים, בחנתי את הספרות שפורסמה רק בכתבי עת שעברו ביקורת עמיתים. תוצאות המחקר שלי והסיכויים לעתידו של בני ייבחנו במחצית השנייה של המאמר.