אמא ישראלית כותבת על הורות לא מאשררת

שמי א’, עובדת כמעט שלושים שנה בשירות הציבור, ואמא לשלושה. אני עם עוד חברה שעובדת בשירות הציבור והינה אמא לילדה מנהלות קבוצת תמיכה להורים לא מאשררים. 

הקבוצה קמה לפני מספר חודשים בעקבות מצוקה קשה שהורים הלא מאשררים נמצאים בה. כיום יש בה מעט מעל לתריסר הורים, כולם מספרים סיפור דומה … ילד/ילדה סביב גיל התבגרות מגלה סימנים ראשונים של דיספוריה (בדרך כלל יש עוד קשיים ברקע) , כבר בהתחלה הילד מקבל פידבקים חיוביים מאוד מיועצות בתי ספר, מורים, חברים, רופאי ילדים, נוירולוגים, פסיכולוגים , פסיכיאטרים , מטפלים רגשיים – כולם בחגיגה של ממש! כולם גאים בו/בה, תומכים, מעודדים … זורקים משפטים כמו ״זכותך לבחור מי את/ה בן או בת״, ״זו החלטה רק שלך״, ״אתה תהיה אישה יפיפיה״ או להפך, ממהרים לשנות לשון פניה. הוסיפו לזה את כל הלגיטימציה ברשתות החברתיות.

 איזה סיכוי משאירים לו/לה להבריא?! 

אנחנו פעילים כמו במחתרת. מעבירים מידע , מאמרים ומרגישים שנלחמים בצונאמי. המצב בארץ מאוד גרוע . ילדים סביב גיל 15 כבר עם בלוקרים (סירוס כימי שעוצר את תהליכי ההתבגרות של גוף הילד) , בשלב הבא זה הורמונים, ומשם אין דרך חזרה…כל ילד יודע שעל מנת לעבור ועדה לשינוי מין מספיק להגיד משפט קסם ״תמיד הרגשתי בגוף הלא מתאים״. התורים לניתוח לשינוי מין בארץ הם כ-4 שנים. יש אפשרות לבצע כריתת שדיים לילדה באופן פרטי לאחר גיל 14-15. גם שאיבת ביציות ושמירת זרע מבצעים בארץ דרך קופת חולים כבר סביב גיל 15.

בכל שכבה בתיכון יש  ילדים ״טרנסים״. בבתי ספר לחינוך מיוחד יש כמות גדולה במיוחד של ילדים ״טרנסים״, תופעה מדבקת חברתית. לא יודעת לגבי הסטטיסטיקה בארץ, אבל בארצות הברית מדברים על 9 מתוך 100 ילדים מרגישים לא שייכים למגדר שלהם. להורים מסבירים שילד נולד בגוף הלא נכון , שאם ההורה לא יזרום עם הדרישות שלו/ה הוא/היא יתאבדו.  מסבירים שמדובר בטיפולים להצלת חיים ומבטיחים happy end שבפועל ההפך הוא הנכון.

אף אחד לא מסביר על תופעות הלוואי! הסיכונים!

 לפי כל הפרסומים שקיימים בארץ מדברים על 2 אחוז חרטה, כשבפועל מדובר באחוזים מאוד גבוהים לאחר עשור. הורה שאין לו ידע בנושא – יש לו 0 סיכוי להוציא את הילד מתוך המסלול הנוראי הזה שמוביל בסופו של דבר לאין ספור טיפולים , ניתוחים , עקרות , נכות … ואז אובדנות בפועל פי 19 מאשר בשאר האוכלוסיה. גם הורים עם ידע מתקשים מאוד להתמודד עם התופעה. בעיני הילד ההורה נתפס כדמות היחידה שלא תומכת בו על רקע קולות עידוד מסביבו. כל אמירה או אזהרה, מהורה מתפרשות כטרנספוביה, כל טיפול לא מאשרר חשוד כטיפול המרה. 

הבעיה מתחילה בזה שמשייכים ילדים עם דיספוריה לקשת הלהט”בית. אין שום קשר בין הנטייה המינית של האדם (כמובן שזכות האדם להתאהב ולנהל קשר עם מי שהוא בוחר) לבין תחושת דיספוריה כלפי הגוף או הפרעה אוטוגנופילית (בנים שמקבלים ריגוש מיני מהמחשבה על עצמם כבנות). אלה תחושות פתולוגיות, שמלוות במחשבות אובססיביות. תחושות של חוסר בטחון עצמי משתלטות על כל תחום בחייו של הילד. תופעות שזקוקות לטיפול רגשי ולא לעידוד דלוזיה. טיפול בילד עם דיספוריה – זה לא טיפול המרה! הורים לא מאשררים – הם לא אנשים הומופובים, הם רק הורים שמאחלים בריאות נפשית ופיזית לילדיהם!