פורסם במקור ב9.2.21 בניוזוויק.
המאמר נכתב על ידי סקוט ניוג’נט, מזדהה כטרנס (נולדה נקבה) ותורגם באישורה. הערת צוות האתר: לאחרונה ערכנו את הפוסט ואנו מתייחסות לסקוט בלשון נקבה, כמין הלידה שלה.
זהו אתר הבית של סקוט, בו היא קוראת להפסיק לבצע תהליכים רפואיים בלתי הפיכים בילדים: Home | TReVoices
אני טרנסג’נדר בת 48. התרגשתי מאוד כאשר הקהילה הרפואית אמרה לי לפני שש שנים שאוכל להפוך מאשה לגבר. קיבלתי מידע על כל הדברים הנפלאים שיוכלו לקרות כתוצאה מהשינוי הרפואי, וכל הדברים השליליים צוינו בחטף. מאז סבלתי באופן ניכר, כולל שבעה ניתוחים, תסחיף ריאתי, התקף לב, אלח דם, 17 חודשים של זיהום חוזר, 16 סבבים של אנטיביוטיקה, שלושה שבועות של אנטיביוטיקה ורידית, ניתוח שיחזור זרוע, נזקים לריאות ללב ולשלפוחית השתן, הפרעות שינה, הזיות, פוסט טראומה, עלויות רפואיות בסך למעלה ממיליון דולר, ואובדן בית, רכב, קריירה ונישואים. כל זה ועדיין אין ביכולתי לתבוע את המנתח האחראי, בין היתר כי אין שום בסיס מוסכם, מובנה ונחקר לטיפול רפואי בטרנסג’נדרים. קראו זאת שוב, אין בסיס מובנה, נחקר ומקובל לטיפולים רפואיים לטרנסג’נדרים. לא לבני 42 ולא לקטינים הרבים שפונים למעבר רפואי בכמויות שוברות שיאים. זה לא טרנספובי או מפלה לדון בכך, אנחנו כחברה צריכים להבין לחלוטין מה אנחנו מעודדים ילדים לעשות לגוף שלהם.
לאורך התהליך פקפקתי מדי פעם בהחלטות שלי, אבל כל פגישת יעוץ או פגישה עם רופא הסתיימה בדחיפה אחת נוספת ששכנעה אותי שאני אוכל להתרפא מכך שנולדתי בגוף הלא נכון. האמת היא שלא הסתדרתי ולא הרגשתי שייכת כלסבית דומיננטית, אגרסיבית ואסרטיבית. החלום של סוף סוף להשתייך נופנף מולי כמו גזר. הרעיון שאוכל להשתייך ולהתאים זרקה אותי כמו לגיל ההתבגרות, עם התשוקה לקבלה והשתייכות על ידי החברה והפנטזיה של להיות נורמלית.
במהלך 17 חודשי ההישרדות שלי לאחר הניתוח גיליתי שטיפול רפואי לטרנסג’נדרים הוא ניסיוני, ושהתעשיה הרפואית מעודדת תהליכים כאלו ,כולל בקרב קטינים, בין היתר מסיבות כלכליות. הייתי בשוק. כל יום חקרתי עוד והזעזוע שלי גבר. כשקפצתי ממיון למיון בניסיון נואש למצוא סיוע, גיליתי שאף אחד לא ידע מה לעשות. כל רופא אמר לי לחזור למנתח המקורי. הייתי לכודה כמו ילד עם הורה מתעלל.
הזיהומים החוזרים שלי בשלפוחית השתן (כתוצאה מסיבוך הניתוח, המתר’) לא רק פגעה בגופי, היא התחילה להשפיע על מוחי. לא יכולתי יותר לפתור בעיות, ואז איבדתי את ביטוח הבריאות שלי כי לא יכולתי יותר לעבוד. ביליתי לילות רבים בשירותים ולא יכולתי אפילו להגיע לאסלה מרוב כאבים. נאלצתי להשתין על הריצפה, צורחת בכאב שהרגיש כאילו סכיני גילוח יוצאים מגופי. הצלחתי לנוח רק לפרקי זמן של 45 דקות וגם זה בעזרת ארבעה שוטים של וודקה, שישה כדורי שינה וכמויות של מלטונין. סבלתי מהזיות בשל המחסור בשינה.
לילה אחד פשוט לא יכולתי להמשיך כך. רציתי למות. זחלתי למיטה והייתה לי הזייה נוספת. חיי הילדים שלי חלפו מול עיני, וראיתי את ההרס שהמוות שלי יגרום להם. בנקודה זו עשיתי עיסקה עם אלוהים, היקום, איך שלא תקראו לזה, שאם הוא יחוס על חיי, אם אקבל את ההזדמנות להיות שם עבור הילדים שלי, אני אעזור לילדים אחרים בכך שאדאג שאנשים ידעו מה כולל באמת הטיפול הניסיוני בטרנסג’נדרים. אני זוכרת את היבבות שלי “אלוהים, עין תחת עין, בהיפוך. אני אלחם בעוצמה של אמא עבור אחרים, אם אוכל להיות כאן עבור הילדים שלי”
אז הנני, אדם טרנס, מהרהרת בהחלטות הטובות והרעות שקיבלתי, ובפעם הראשונה מקבלת את מי שאני, את מה שיצרתי, ואת החיים שכרגע אני מנהלת. לקח לי 48 שנים להבין שביצעתי מעבר בגלל שמעולם לא קיבלתי בלב שלם שאני לסבית. לילדים שלנו אין תפילה כדי לקבל את המציאות של משהו שלוקח חיים שלמים להבין. זה התפקיד שלנו, כהורים : להגן עליהם מפני טעויות טיפשיות שישפיעו על כל חייהם
הנה מה שלא יכולתי להבין לפני השינוי ומה שאני מאמינה בכנות שאף ילד לא מסוגל להבין ולכן להסכים לו:
- ירידה בתוחלת החיים
- סיכון מוגבר למוות בטרם עת בשל התקפי לב ותסחיפי ריאה
- נזקים לעצמות
- נזק אפשרי לכבד
- עליה בסיבוכים של בריאות הנפש
- סיכויים מוגברים לסימפטומים הקשורים למצבי רוח
- סיכוני אובדנות גבוהים יותר בהשוואה לאוכלוסיה שאיננה טרנסג’נדרית
- סיכוי מוגבר ב-12% לפתח סימפטומים של פסיכוזה
- סיכוי לעיכוב בהתפתחות המוח
- סיכוי מופחת ליכולת הנאה מינית
- סיכוי מוגבר לעקרות ואי פוריות
- העדר שיפור במדדי הבריאות הנפשית
- התהליך לא לגמרי הפיך
אקטיביסטים של מגדר לרוב מציגים מחקרים שאומרים שמעבר רפואי לילדים משפר את בריאות הנפש. אבל מחקרים אלו לרוב תוקנו בשלב מאוחר יותר והחוקרים בפועל חזרו בהם. יתרה מכך, אין מחקרים לטווח ארוך שבוצעו על ילדים שגדלו ללא התועלת של התבגרות מינית טבעית. אין מחקרים שבוצעו על דיטרזישנרים (אנשים שחזרו להזדהות במין הלידה שלהם). מה ההשפעות הפסיכולוגיות? לאף אחד אין מושג, והחוקרים המעזים להעלות את השאלות זוכים לעיתים קרובות מדי לאיומים על עצם השאלות..
מחקרים שעברו ביקורת עמיתים מראים קורלציה מזעזעת בין דיספוריה מגדרית, דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, והפרעות פסיכיאטריות אחרות. בנוסף, נראה שרבים מהילדים האלו פשוט הומוסקסואלים ולסביות. האם לדחוף אנשים על מסלול לכיוון אחד של מעבר רפואי יכול להיות צורה אחרת של ‘טיפול המרה’? עלינו לשאול ולחקור את השאלות הקשות האלו לטובת הרווחה של כל הילדים. אבל אנחנו לא עושים זאת – לא בתקשורת המיינסטרימית, ובטח שלא בנשיאות החדשה של ג’ו ביידן. אמריקה מידרדרת במסלול של אישור מוחלט לילדים ללא בירור וספקות, בדיוק בזמן ששמדינות אחרות מתקדמות לאיזון רב יותר. בדצמבר 2020 בית המשפט הגבוה לצדק הבריטי קבע שבלוקרים לקטינים הם גם תרופה ניסיונית וגם כרטיס לכיוון אחד למעבר קבוע. ב-2020 פינלנד שינתה לחלוטין את גישתה לטיפול בקטינים עם דיספוריה מגדרית, תוך תיעדוף של התערבויות פסיכותרפיות לא חודרניות, והכרה בגיל ההתבגרות כזמן לחקר זהות. שבדיה מבצעת סקירת ספרות של הבסיס המחקרי של ההשלכות לטווח ארוך על בריאות הנפש והגוף של בלוקרים והורמונים, החוקר שניהל את הפרוטוקול ההולנדי קרא לאחרונה לחשיבה מחדש כשמחקרים נוספים מתחילים להצטבר ולהראות שהגישה האחידה (של אישור ללא ספקות, המתר’) היא מוגבלת מדי.
אז אם אנחנו מתעוררים כעת לעובדה שאנו מבלבלים דיספוריה מגדרית וטרנסג’נדריות באופן פשטני מדיי, שחסר מחקר על ההשלכות לטווח ארוך של טיפולים רפואיים, שיש מי שמתעשרים מרפואה טרנסג’נדרית ומספרם של הדיטרנזישנרים עולה באופן מרקיע שחקים, מדוע אנחנו רק מקלים יותר ויותר על ילדים לבצע מעבר ללא כל בירור מעמיק?
חובה עלינו כעת לעבוד יחד כדי לדחות המעבר הרפואי של קטינים עד שהם מבוגרים ויש להם את היכולת האמיתית להבין את ההשלכות לכל החיים של המעבר.
כלסבית לשעבר וכטרנסג’נדר בהווה אני אוחזת בדעה שזה לא טרנספובי. למעשה, זה רגיש ואכפתי להכיר בכך שאין רק טיפול או מסלול אחד נכון לכל הילדים.
לכן אני מקימה כיום צבא רב מפלגתי שמטרתו להגן על הילדים שלנו, לדרוש אחריות מהתעשייה הרפואית, ולהפיץ מידע לנשיא ושאר החברה על הסכנות של הקיצוניות המגדרית. עלינו לשים לרגע בצד את כל ההבדלים בינינו אני מבטיח לכם שכשהילדים יהיו מוגנים נוכל להמשיך להיאבק נושאים אחרים. אבל עד שהילדים יהיו מוגנים, שום דבר אחר לא משנה.
אז אנדוקרינולוגים, רופאי ילדים, דמוקרטים מתונים ורפובליקנים מתונים, פמיניסטיות רדיקליות ואוונגליסטים, רואי חשבון ופסיכולוגים, הורים ומורים: היד שלי מושטת. אני אוחזת בשלכם ולא אסרב לאיש. יחד, נוכל לפנות מעגל סביב המשאב הכי יקר שלנו – הילדים שלנו. עזרו לי להגשים את ההבטחה שעשיתי באותו לילה בו כמעט הרמתי ידיים, להיות כאן עבור הילדים שלי – ועכשיו גם עבור הילדים שלך. מי איתי?