תשכחו ממה שפעילי מגדר אומרים לכם. כך באמת נראה מעבר מגדרי רפואי

תשכחו ממה שפעילי מגדר אומרים לכם. כך באמת נראה מעבר מגדרי רפואי

המאמר הופיע במקור ב-6.10.20 ותורגם לעברית באישור המחברת.
סקוט ניוג’נט היא טרנסג’נדר (ממין נקבה המזדהה כגבר טרנס), בת 48 ואם לילדים המתגוררת בטקסס. היא המייסדת של TREVOICES, קבוצה של טרנסג’נדרים העוסקים בחינוך שמתנגדים לאקטיביזם המגדרי הקיצוני ומחפשים להנגיש מידע לפוליטיקאים ולמשפחות בנוגע למציאות של דיספוריה מגדרית. ניתן למצוא את סקוט בטוויטר תחת השם @ScottNewgent
קישור לאתר של סקוט: Home | TReVoices

במפגש שהתקיים לאחרונה, חברה של בתי אמרה לנו, “אני כנראה טרנס בגלל שאני לא אוהבת את גיל ההתבגרות הנקבי”. זה תפס מיד את תשומת הלב שלי, מפני שאני מכירה את הילדה הזו במשך שנים, ומעולם לא ראיתי שום סימן לכך שהיא טרנס. שאלתי בתמימות מדוע היא אמרה זאת. האם זו הייתה בדיחה, אולי? היא ענתה, “אני לא אוהבת שהחזה שלי מתפתח, ואתר רדיט אומר שאני כנראה טרנס”. באותו לילה מצאתי את הדיון באתר רדיט, ונשמטה לי הלסת כשראיתי את כמות האנשים והארגונים שמקדמים במרץ את האפשרות שהיא טרנס. מצד שני, אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת, בהתחשב בדרך שבה גישות כאלו הפכו למיינסטרים. זה כולל את האם רופאת הילדים שטור הדעה שלה שהתפרסם בניו יורק טיימס נקרא “מה למדתי כהורה לילד טרנסג’נדר”. עבור ילדים שמגגלים את הנושא, הרושם שמתקבל הוא כזה של פצצת נצנצים אחת גדולה שמתפוצצת להם על המסך.

אני כותבת את כל זה כטרנסג’נדר בת 47 שביצעה מעבר מגדרי לפני חמש שנים. אני גם הורה לשלושה בני נוער. למרות שאני מעריכה את הכוונות הטובות של הורים שמחפשים לתמוך בילדים שלהם, יש לי דאגות רציניות בנוגע להסכמה הפזיזה עם אבחון עצמי של ילד דרך האינטרנט. טרנסג’נדרים בוגרים רבים שותפים גם הם לדאגות הללו. במקרים רבים, אנו מנהלים את חיינו בשקט בתוך החברה, וחולקים באופן אנונימי חנויות, משרדים, מעליות ומדרכות עם שאר האנשים, מבלי לעשות מהזהות שלנו עניין גדול או להטיף לאחרים. אנחנו אוהבים את המצב הזה כמו שהוא. אולם, בהינתן רוח הדברים כיום, חובה עלינו להשמיע את קולנו. ההערה הבודדת של חברתה של בתי גרמה לי לחקור את הארגונים המתיימרים לדבר בשם הקהילה הטרנסג’נדרית. מצאתי שהם בדרך כלל מקדמים גישה שמתבססת על מודל של אישור מהיר ונלהב של כל סימן של דיספוריה מגדרית. כמי שבעצמי טרנס, אני יודעת שגישה זו שגויה. אכן, כמה מהילדים שטוענים שהם טרנס באמת יצטרכו לבצע שינוי מגדרי יום אחד, כי מצבם הוא כרוני. אבל הורים שבאופן אוטומטי מניחים שזה המצב של הילד שלהם, לא בהכרח נוהגים על פי טובת הילד.

טרנסג’נדריות היא לא תחושה מעורפלת או סלידה מתפקידים סטריאוטיפיים. זהו מצב פנימי רציני שגורם לך לרצות להפוך לבן המין השני. תהליך רפואי, כמו זה שאני עברתי, יכול לחזק את האשליה שעוזרת לחלק מהאנשים עם דיספוריה מגדרית לנווט את חייהם באופן יותר נוח. כך היה המצב במקרה שלי, וזו הייתה הדרך הנכונה עבורי. לא נולדתי “בגוף הלא נכון”. נולדתי נקבה, אבל לא אהבתי את זה. אז שיניתי את ההופעה שלי ושילמתי מחיר יקר מבחינה כספית, פסיכולוגית ופיזית, עם ניתוח פלסטי והורמונים. אולם, המין שלי מעולם לא השתנה. רק ההופעה שלי השתנתה. כל מי שעובר זאת ניצב בפני תהליך ברוטלי. ועם זאת כיום ישנם אלפי הורים נאיבים שמובילים את הילדים שלהם למרכזי טיפול מגדרי, לרוב בהתבסס על נראטיבים שקראו באינטרנט, שמציגים את חווית השינוי דרך עדשות צבעוניות. הרבה מהטיפולים לשינוי מגדרי נמצאים עדיין בשלבי ניסוי – כפי שתיווכחו אם תחלו במהלך הטיפולים האלו או אחריהם. במהלך תהליך המעבר שלי עברתי שבעה ניתוחים. עברתי גם תסחיף ריאתי, הטסה רפואית, נסיעת חירום באמבולנס, התקף לב, אלח דם, זיהום חוזר במשך 17 חודשים בשל טעות בשימוש בעור במהלך ניתוח כושל להבניית פין, 16 סבבים של אנטיביוטיקה, שלושה שבועות של אנטיביוטיקה ורידית יומית, איבוד כל השיער שלי, ניתוח שהצליח רק בחלקו לשיחזור הזרוע שלי (האזור ממנו נלקח העור להשתלה, המתר’), נזקים קבועים בלב ובריאות, חתך בשלפוחית השתן, הזיות כתוצאה מהפרעת שינה, וגם התעלפויות תכופות בשל כאב שנבע מצמיחת שיער פנימית בשופכה (סיבוך של הניתוח, המתר’). כל זה הוביל לפוסט טראומה שגרמה לי להסתגר בבית למשך שנה. סך ההוצאות הפרטיות והוצאות חברת הביטוח בשל הטיפולים הרפואיים עלה על 900,000 דולר.

במהלך 17 חודשי הייסורים האלו לא יכולתי להשיג אורולוג שיעזור לי. הם לא הרגישו בנוח לקבל אותי כמטופל בגלל שניתוח הבניית פין שעברתי, כמו רוב תהליך השינוי המגדרי הרפואי, הוא עדיין ניסיוני. הם הציעו שאחזור למנתח המקורי. בכל פעם שמישהו מפקפק בקו האקטיביסטי-מקסימליסטי בנוגע למודל האישור הטרנסג’נדרי, מפנים אותו ל”איגוד המקצועי העולמי לבריאות טרנסג’נדרית” (WPATH) כמקור. אבל הרבה ממה שנמצא שם כולל ביטויים מעורפלים כמו “בכפוף לשיקול דעתו של הרופא”. מספר עורכי דין סברו שיש לי “קייס” מובהק של רשלנות רפואית – עד שהם הבינו שאין בסיס חוקי שפיט לתהליכים רפואיים שמבוצעים על טרנסים. כתוצאה מכך, הטיפול הוא לרוב ברמה ירודה, כפי שחוויתי מנסיון אישי. לופרון, חסם-ההורמונים (שמשמש לעיכוב ההתבגרות המינית, המתר’) שיש רופאים שנוטים לתת אותו לילדים כאילו מדובר בתרופה לכאב ראש, אפילו לא מאושר על ידי ה-FDA למטרהשל טיפול בילדים עם דיספוריה מגדרית. (ב-2001 היצרן הודה באשמה של פרקטיקות מכירה ברמייה בנוגע לשיווק של לופרון כתרופה לסרטן הערמונית.) עדיין לא ידועות ההשלכות שלו לטווח הארוך בשימוש שלא למטרה הייעודית שלו, למרות העובדה שלהורים הובטח כי השימוש בו בטוח ואף הפיך.

זה מה שידוע לנו: השימוש ארוך הטווח בהורמונים סינתטיים מקצר את תוחלת החיים. ספציפית התרופות האלו מקושרות לסיכוי מוגבר להתקפי לב, תסחיפי ריאה, נזקים לעצמות, כשלים בכבד ובריאות, סיבוכי בריאות הנפש ועוד. כמעט רבע מהמטופלים שמקבלים הורמונים מהסוג של סטרואידים אנאבולים במינון גבוה, כמו הטסטוסטרון שניתן לנקבות המבצעות מעבר מגדרי, מראה השפעות שליליות ניכרות על מצב הרוח. בין 3-12 אחוזים מפתחים סימפטומים של פסיכוזה. ילדים שטוענים שהם טרנס בדרך כלל מקבלים תרופות כאלו בזמן קריטי להתפתחות הגוף והמוח. הם הפכו לדור של שפני נסיונות, כדי לענות על שאלות כמו: מה יקרה לבן ביולוגי שלוקח הורמוני מין הקשורים למין השני (וההפך) וגדל ללא התועלת של גיל התבגרות טבעי? מה קורה לגוף זכרי על אסטרוגן בטווח הארוך? אף אחד לא יודע. בנוגע להשלכות הרגשיות של המעבר, פעילים רבים יפנו אותך למאמר מ-2018 על התנהגות אובדנית בקרב בני נוער טרנסג’נדרים. אבל המחקר שדווח שם התבסס על שלוש שנים בלבד של נתונים שנאספו בין 2012-2015. מה שמשנה זה הטווח הארוך. ומבחינה זו, סטנדרט הזהב הוא מחקר של 324 מבוגרים שעברו שינוי רפואי, בהתבסס על מחקר אורך של 30 שנה. החוקרים מצאו שהשלמת הניתוח לשינוי מגדרי היתה מקושרת לסיכונים גבוהים יותר באופן משמעותי לתמותה, התנהגות אובדנית וקומורבידיות פסיכיאטרית, בהשוואה לשאר האוכלוסיה. ילדים שהינם אובדניים לפני השינוי כנראה ימשיכו להיות אובדניים, והמחשבות האובדניות הקשות ביותר לרוב מגיעות שנים אחרי המעבר (טרנסג’נדרים בעצמם לעיתים מדברים באופן אנקדוטלי על דחף אובדני 7-10 שנים אחרי המעבר שנצפה בקרב הקהילה).

זה מידע שפעילי מגדר רדיקליים לא רוצים שיפורסם. ב-2019 הם הודיעו בקול תרועה על מאמר שנקרא “צמצום בשימוש בשירותי בריאות הנפש בקרב אנשים טרנסג’נדרים אחרי ניתוחים לשינוי מין” שהתפרסם בכתב העת האמריקאי לפסיכיאטריה. כוונת המאמר הייתה להראות את יתרונות המעבר. כאשר אותם חוקרים חזרו בהם באוגוסט 2020 והודו שלמעשה המחקר שלהם לא הראה שום תועלת מובהקת מהמעבר, מעטים טרחו לדווח על התיקון. לפי מה שאני רואה, כאשר מועלה טיעון נגד המדיניות של ‘לא לשאול שום שאלות, רק לאשר’ פעילי מגדר מחפשים לחסום את הדיון בנתונים האמיתיים על ידי הדגשת האובדנות, גרסה כלשהי של ‘עדיף שתהיה לי בת בריאה מאשר בן מת’. הורים מפוחדים מקבלים את הרושם שכל ביטוי של דאגה או סקפטיות מוביל הישר לקבר. זו צורה פאסיבית-אגרסיבית של טרור רגשי (כלפי ההורים, המתר’).

מהחוויה שלי ומאינספור שיחות עם חברים טרנסג’נדרים, אני יכולה להעיד שרובנו מתחרטים לפחות באופן חלקי על חלקים מהתהליך שעשינו גם אם אולי לא על כל שלבי התהליך. אפילו עבור אלו שעשו את המעבר בהצלחה, תהליך מציאת השלווה הוא רב-שלבי ולוקח זמן. בהתחלה הכל מרגיש חדש ומרגש. ואז, ככל השנים חולפות, המציאות מחלחלת פנימה, ועליך להתמודד עם המציאות של המין הביולוגי והסוגיות הבריאותיות. אלו לא חיים של ‘פצצות נצנצים’. בבריטניה נראה שישנה התקדמות רבה יותר מצפון אמריקה והבנה שקבלת החלטות טיפוליות מתרחשות מהר מדי. שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה שינו לאחרונה את עמדתם בנוגע לשינוי מגדרי בילדים. במקום אישור ישנה כעת גישה זהירה יותר, והורים אפילו מוזהרים (ובצדק) ש”לא ידוע האם הבלוקרים וההורמונים משפיעים על התפתחות המוח או העצמות של הילד”. שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה גם מציינים ש”רוב הטיפולים המוצעים בשלב זה הם פסיכולוגים ולא רפואיים, כיוון שבמקרים רבים דיספוריה נעלמת כשהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות”. אולי התביעות המשפטיות גורמות לאנשים להתעורר. “היו צריכים לאתגר את הטענות שלי (ולא לקבל אותם כפשוטן, המתר’)” – דיווחה אחת העותרות מבריטניה – ו”אני חושבת שזה היה עושה הבדל גדול. אילו רק היו מאתגרים אותי”.

כמי שחוותה מעבר רפואי מניסיון אישי, אני משוכנעת שעדיף להיזהר ולא להצטער, ולהשאיר החלטות משנות חיים למבוגרים שמוחם סיים להתפתח. בפעם הבאה שהחברה של בתי, או כל ילד, יבוא אלי להתייעץ לגבי הדיספוריה המגדרית שלהם, זה מה שאומר להם: “יש אנשים שצריכים לעשות שינוי מגדרי רפואי כדי לחיות את חייהם בשלווה, ויכול להיות, ילד, שאתה ביניהם. אבל כרגע אתה ילד, והגוף שלך מפתח את כל מה שאתה צריך כדי להיות בריא, שמח וחזק כמבוגר. כשתסיים לגדול, תוכל להחליט לגבי חייך”. להורים הייתי אומר “פשוט אין לכם זכות או חובה להחליט להעביר את ילדיכם שינוי מגדרי רפואי. הסירו את העול הזה ממוחכם. שינוי מגדרי רפואי הוא למבוגרים. החסרונות הכרוכים בשינוי רפואי מגדרי הם רבים, ואתם לא תהיו אלו שחיים עם ההשלכות. זה יהיה ילדכם. אם ילדכם אומר לכם שהוא יהרוג את עצמו אם לא תאפשרו לו הורמונים (אולי בעקבות ניסוח שסופק לו באינטרנט), קחו אותו לבית חולים כדי שיוכל לקבל טיפול לאובדנות. אובדנות ושינוי מגדרי הם תהליכים שונים, אז התייחסו אליהם בנפרד.

אנחנו מדברים רבות על דיכוי ודחיקה לשוליים. אני אחת מהאנשים שעבר דיכוי ודחיקה לשוליים – במיוחד עכשיו כשנחשפתי כדי שאוכל לנסות לסייע לאחרים. המעט שתוכלו לעשות זה להקשיב למסר שלי.