אם “פמיניזם לבן” קיים, אז אידיאולוגיית המגדר הוא הביטוי האופטימלי שלו

אם “פמיניזם לבן” קיים, אז אידיאולוגיית המגדר הוא הביטוי האופטימלי שלו

המקור כאן מאת ראקל רוסריו סנצ’ז. תרגום מאת דפנה מורל.

במהלך לימודי לתואר שני, נכנסתי לוויכוח עם בן כיתתי שהתעקש ש”פמיניזם לבן” זו בעיה רצינית בתנועה הפמיניסטית.

הגבר (כמובן שגבר לבן מארה”ב) טען שהמשמעות של פמיניזם לבן היא שהתנועה הפמיניסטית, לאורך רוב ההיסטוריה שלה, מתמקדת בחיים ובחוויה של מעט נשים לבנות פריווילגיות בעיקר מהמעגל האקדמי.

הטיעון שלי היה שהמונח משמש בעיקר ככלי לביטול פמיניסטיות גל שני, להאדיר את הגל השלישי (שמאוד בעייתי בעיני) ולעודד ויכוחים ופילוג בין פמיניסטיות בתנועה שהמאבק הקולקטיבי שלה הוא חיוני להשגת מטרותיה.

הטענה שלו לא הסתדרה עם התנועה שאני גדלתי איתה ברפובליקה הדומיניקנית. הנשים שהובילו את התנועה הזו מן הסתם לא היו נשים אמריקאיות מהמעמד הגבוה. יש חששות ובעיות לגיטימיות בתנועה הפמיניסטית במולדת שלי, בעיקר בנוגע להבדלי מעמדות, אבל אין ספק שיש הרבה יותר סולידריות מאשר איבה בתוך התנועה. פמיניסטיות דומיניקניות היו עקביות בגישה שלהן למעמד הפועלים ולנשים מהגרות.

שמתי לב, לאורך כל הזמן שלי כמהגרת בארה”ב, רוב האנשים שהתלוננו בפני על “פמיניזם לבן” היו לבנים בעצמם. הרגשתי כאילו משתמשים בי ככלי, בתור מהגרת שחורה מהרפובליקה הדומיניקנית, על מנת לאשרר אותם ואת הפמיניזם שלהם. התחלתי לחשוד בכל אדם לבן שהשתמש בביטוי “פמיניזם לבן”. היה נראה לי שזו הדרך לאנשים לבנים להציג את עצמם כ”לבנים אחרים, טובים יותר”, כפמיניסטיים הצטלבותיים, שרק במקרה הם לבנים.

עכשיו לאחר שחזרתי לרפובליקה הדומיניקנית, אני מאמינה שבן כיתתי מהתואר השני צדק. “פמיניזם לבן” זה דבר אמיתי. והביטוי האופטימלי שלו הוא אידאולוגיית המגדר.

הטרנד העכשווי בקרב פמיניסטיות גל שלישי ופרוגרסיבים הוא לטעון שאנחנו יכולים להתעלם מהעובדה שאנשים נולדו זכר או נקבה, ובמקום זה להשתמש בשפה לא ממוגדרת ובביטויים כמו ג’נדר פלואיד, מולטי ג’נדר או ג’נדר קוויר. אבל יש פער עצום בין הז’רגון הזה, שצובר פופולאריות במחלקות ללימודי מגדר באוניברסיטאות במערב, לבין המציאות של נשים שנדחקו לשוליים במדינות כמו שלי.

לאחרונה אני חושבת על מה זהות מגדרית אומרת בקונטקסט של הדרום הגלובלי. מה המשמעות של זהות מגדרית בשביל ילדות ונשים שנראות כמוני. מה המשמעות של זה עבור נשים וילדות דומיניקניות אשר נדחקות לשוליים לא רק על ידי המין שלהן, אלא גם על ידי עוני, גזע ושנאת זרים.

לאחרונה, הדיון הציבורי ברפובליקה הדומיניקנית הוא על האם להוציא מהחוק נישואי ילדים. למדינה יש את אחוז נישואי הילדים הגבוה ביותר באמריקה הלטינית והקארייבים. לפי סקר מ-2014, 37 אחוז מהנשים בין הגילאים 20-49 נישאו לפני שהן היו בנות 18. הסקר גם מראה שאחת מחמש נשים בין הגילאים 15-19 נמצאות במערכת יחסים עם גבר שמבוגר מהן לפחות בעשור. יש קורלציה מובהקת בין נישואי ילדים לבין הריון בגיל ההתבגרות, מה שיכול להוביל לסיבוכים רפואיים מסוכנים לנערות כגון הרעלת דם, היתקעות התינוק בתעלת הלידה, ולחץ דם גבוה. ואכן, הריון בגיל ההתבגרות הוא סיבת המוות מספר אחת לנערות. זה מדאיג במיוחד ברפובליקה הדומיניקנית, מכיוון שהפלות אסורות לחלוטין, גם במקרים שנשקפת סכנת חיים לאם.

פלאן אינטרנאשיונאל, אירגון לזכויות ילדים, פרסם מחקר במרץ 2017 בנושא נישואי ילדים בצד הדרומי של האיים הקאריביים. הם ראיינו גברים שהתחתנו עם קטינות ונערות ש”בחרו” בנישואין אלו. כמעט 40 אחוז מהגברים אמרו שהם מעדיפים נערות צעירות כי הן יותר צייתניות ויותר קל לשלוט בהן. המחקר גם חשף את העובדה שנערות רבות מסכימות לנישואין אלו על מנת לברוח מבתים אלימים ועוני, אך הן חוות אלימות גם מהגברים האלו לאחר החתונה.

אחת מהמרואיינות, נערה בת 15, אמרה:

"התחתנתי כי הייתי צריכה לברוח מהבית. היו מכים אותי בבית. הם השתמשו במקלות. הם לא סמכו עלי. יום אחד אמרתי שאני לא רוצה לחיות ככה יותר. בבית הייתה המון אלימות וריבים, יום אחד מול כולם הם הכו אותי, באמצע הרחוב. אז התחלתי לעבוד במשק בית. הייתי בת 11. שם היה אפילו יותר גרוע. רמת האלימות עלתה, הייתי צריכה לעשות את כל מטלות הבית, כולל לכבס את כל הבגדים ביד. הם לא נתנו לי ללכת לבית הספר ולא שילמו לי כי לטענתם הם כבר האכילו אותי. סבלתי מאוד והרגשתי בכלא. היה אסור לי אפילו ללכת לפארק. רציתי להתחתן כדי לברוח מכל זה. חשבתי שאם אתחתן אז יהיה לי בית רגוע בלי אלימות. חשבתי שאני אוכל לאכול, לישון ולצאת החוצה. לא ידעתי שככה זה יהיה, כמו גיהינום נוסף."

ברפובליקה הדומיניקנית לא מצפים מבנים לנקות או לעזור לטפל באחים שלהם – זו האחריות של הבנות במשפחה. לפי המחקר של פלאן אינטרנשיונאל 78 אחוז מהנערות לפני הנישואין, היו אחראיות על מטלות הבית וטיפול באחים שקטנים מהן. כששאלו את הנערות מה המשמעות של להיות אישה, רובן אמרו שהמשמעות היא להיות אמא ורעיה.

הסופרת קארידאד אראוחו מציינת:

"חצי מהנשים בשנות הפוריות באמריקה הלטינית לא עובדות, ואלו שכן עובדות מרוויחות משמעותית פחות מהגברים. בשביל הנשים באמריקה הלטינית והקאריביים הפער בשכר בין נשים לגברים מחריף במהלך שנות הפוריות שלהן.

הסיבה לכך היא התפיסה שנשים הן באופן טבעי הגורם המטפל. כופים על הנשים לקחת את התפקיד הטיפולי ועניין זה גורם לכך שיש להן פחות חסכונות, הן מקודמות פחות בעבודה וצוברות פחות כספים לקרן הפנסיה.

אבל אידיאולוגיית המגדר מצמצמת את המציאות הזו – ואת הנשיות עצמה- לזהות טריוויאלית הניתנת לכיפוף ושינוי. זה מזעזע שבעולם בו נשים וילדות עומדות בפני דיכוי מבני בגלל המין שלהן, אידיאולוגיית המגדר משגשגת.

סוזן קוקס טוענת כי “הצהרת הא-בינאריות היא סטירה מצלצלת בפני כל הנשים שלא יצאו מהארון כג’נדר קוויר, ולכן לכאורה אוחזות בתחושה פנימית שלחלוטין מתיישרת עם הפרודיה המיזוגנית של נשיות כפי שנוצרה על ידי הפאטריארכיה.” ישנה אכזריות מעוותת בטענה כי הבעיה העיקרית במגדר היא ההשפעה של זה על הזהות הנבחרת של אינדיבידואלים, ולא שהדיכוי הסיסטמתי, תחת הפטריארכיה שנועד לנרמל ולעודד אלימות גברית וציות נשי.

כשניצבים מול עדויות אלו, גלובליות והיסטוריות, ברור כי הדיכוי הנשי הוא מבוסס מין. אידיאולוגיית המגדר פשוט טוענת שהמין עצמו הוא מבנה סוציולוגי מומצא. להלן ציטוט של ריילי ג’יי דניס, טרנסית:


“אבל זכר\נקבה כשתי קטגוריות מובחנות זו מערכת שאנחנו יצרנו. מין ביולוגי זו קטגוריזציה שאנחנו המצאנו. זה לא משהו טבעי” – ריילי ג’יי דניס התשיעי ליולי 2017

במאמר בקווארץ ג’רמי קולאנגלו כותב:

"מין ומגדר הם מושגים הרבה יותר מרכבים ובעלי ניואנסים מאשר אנשים האמינו במשך זמן רב. להתייחס למין כבינארי מתייחס למושג כאל מתג. דלוק או כבוי. אבל למעשה זה יותר דומה לכפתור עמעום, עם הרבה אנשים שנמצאים איפשהו בין זכר לנקבה, מבחינה גנטית, פיזיולוגית ומנטלית. על מנת לשקף זאת מדענים היום מתארים מין כספקטרום.
למרות העדויות, אנשים עדיין מחזיקים בתפיסה כי מין הוא בינארי, בגלל שהכי שזה ההסבר שהכי קל להאמין לו. הוא תואם את המסר שאנו רואים בפרסומות, סרטים, ספרים ומוזיקה. בעיקרון בכל התרבות שלנו. אנשים אוהבים דברים מוכרים, והתפיסה שמין הוא בינארי היא התפיסה המוכרת. (בעיקר אם אתה אדם סיסג'נדר שמעולם לא היה צריך להתמודד עם סוגיות בנוגע לזהות המינית שלך)"

אבל פמיניסטיות לא טוענות שמין הוא אמיתי בגלל שזה “ההסבר הכי פשוט” או בגלל שהמדיה אמרה שכך. אנחנו טוענות שמין הוא אמיתי בגלל שמהרגע שבדיקתה אולטרסאונד חושפת שהעובר הוא נקבה, ההחפצה שלה מתחילה, ולמרות ש”זהות מגדרית” מוצגת בתור סוגיה שהפמיניזם חייב להתיישר לפיה, זו בעצם סוגיה, כפי שרבקה ריילי-קופר מסבירה, שלחלוטין סותרת את הניתוח הפמיניסטי שהמין הביולוגי הוא הסיבה לדיכוי נשי

הדיכוי ההיסטורי והמתמשך של נשים לא נוצר בגלל כמה פרטים מהמין האנושי בחרו להזדהות עם תפקיד סוציאלי נחות (וזה יהיה מקרה בולט של האשמת הקורבן לטעון כך). הדיכוי נוצר על מנת שגברים יוכלו לשלוט בחצי מהאנושות שמסוגל לשאת הריון ולנצל את העבודה הנדרשת על מנת להביא ילדים לעולם.

אנחנו לא יכולים להבין את ההתפתחות ההיסטורית של הפטריארכיה ואת האפליה המתמשכת על בסיס מין ואת המיזוגניה התרבותית מבלי להודות במציאות של הביולוגיה הנשית, ואת הקיום של מעמד נפרד של נשים ביולוגיות.
המציאות של דיכוי מבוסס מין רחוקה מלהיות פלואידית, זו מערכת קשוחה שנאכפת באלימות. זה נכון במיוחד עבור נשים לא לבנות ונשים עניות.

כנראה שהנשים והנערות הרומניות שממלאות את הבורדלים בספרד (שש מתוך עשר נשים בזנות בספרד הן מרומניה), ישמחו לצאת מהמגדר שלהן. אוולין הרננדז קרוז מאל סלוודור, בת ה-19 שנגזרו עליה 30 שנה בכלא בגלל שחוותה לידה שקטה לאחר שנאנסה באופן מתמשך על ידי חבר כנופיה, בטוח תשמח לא להיות בסטטוס של “אישה”. הילדות בנות ה-12 מקניה שנמכרו לזנות על ידי המשפחות שלהן בטח לא מזדהות בתור סחורה. כנראה שהנשים מנפאל שמתו מנשיכת נחש ומהקור “בבקתות המחזור” לא מרגישות בנוח עם ההגבלות הנובעות מהמגדר שלהן.

אפילו בארה”ב, דיכוי מבוסס מין הולך יד ביד עם צורות אחרות של דיכוי כמו גזע. לפי דו”ח מ-2017, הסיכוי של נשים שחורות למות מסיבוכים בלידה גבוה פי ארבע מאשר נשים לבנות. הסיכויים של נשים שחורות לסבול מסיבוכים שקשורים בהריון ולידה גבוהים פי שניים. מחקר הנעשה על ידי המרכז למניעה ובקרת מחלות מראה כי חצי מהרציחות של נשים בארה”ב נעשה על ידי בן זוג נוכחי או לשעבר, והסיכוי של נשים שחורות להירצח גבוה יותר מאשר כל דמוגרפיה אחרת. הגיוני להניח שזו מציאות שהנשים האלו לא “מזדהות” איתה.

לטעון שמין הוא לא דבר אמיתי ושמגדר הוא תחושה פנימית או משהו שאפשר לבחור בו, במקום משהו שנכפה עליך מבחינה חברתית, מדגים גם בורות וגם עמדה פריווילגית. בצורה הזו אנחנו יכולים לראות שאידיאולוגיית המגדר הוא למעשה “פמיניזם לבן”. פמיניזם לכאורה שמתעלם מהמציאות בשטח ומתעלם מהקבוצות בשולי החברה ושם את הרגשות והאינטרסים של הפריווילגים ביותר בחברה, תוך כדי שמציג את עצמו כאוניברסלי. זהו פמיניזם שהומצא על ידי אקדמאים במדינות המערב ועושה מעט מאוד כדי לטפל או להכיר לפחות במאבקים של הקבוצות שלא נמצאות במעגלים אלו

קייט יאנג מגדירה פמיניזם לבן:

סט ספציפי של פרקטיקות פמיניסטיות על נושא יחיד שאינו מצטלב עם נושאים אחרים. זה הפמיניזם שאנחנו תופסים בתור המיינסטרים. הפמיניזם שאובססיבי לשיער גוף, עקבים ואיפור, ולשמור את שם נעורייך. "פמיניזם לבן" זה פמיניזם שלא מבין את הפרוויליגיה המערבית או הקשר תרבותי. זה הפמיניזם שלא מתייחס לגזע כפקטור במאבק לשיוויון.
פמיניזם לבן זה כל ביטוי לפמיניזם שהוא אינו הצטלבותי. זה סט של אמונות שמאפשר הדרה של נושאים שמשפיעים בעיקר על נשים לא לבנות.

כשמסתכלים על ההגדרה הזו, מה אנחנו חושבים על גבר שטוען שהאייליינר מגדיר את הנשיות שלו?, כמו שגבריאל סקויאליה עשה שנה שעברה במאמר לבאסטל. הוא כתב:

"התפיסה הפוליטית שלי והאיילינר שלי הפכו לבלתי נפרדים. להציג את התפיסה שלי של יופי בלי בושה או היסוס, הפחיד את היריבים שלי. הלוק שלי היה הנשק והשריון שלי. כל יום הכוח הפנימי שלי גדל. הכוח והביטחון שלי הגיע מלצייר קווים על העפעפיים שלי ומהנראות שלי בעקבות זה. תפיסת העצמי שלי היא ייחודית ופרטיקולרית לי ומערבת בתוכה סוגיות מורכבות של זהות ותפיסה פוליטית. וכל זה נוכח שאני מתקרב למראה ושם את האיילינר בצורה מדויקת."

הגיחוך בטענה של סקואיליה שהאיפור הופך אותו לאישה ושהכוח, העוצמה ותחושת הביטחון שלו זמינות ובקלות על ידי אמצעים שטחיים כמו איפור, נראה בבירור כשמסתכלים על המציאות היומיומית של רוב הנשים והילדות בעולם. במאמר סקויאליה מודה שנשיות היא משהו שהוא יכול לשים ולהוריד, כמו תחפושת, לפי רצונו.

"הפסקתי ללבוש כל דבר שנתפס כנשי. אפילו אין לי איילינר כבר עשרים שנה. ולא אמרתי שום דבר כאשר אנשים תפסו אותי כגבר סטרייט סיסג'נדר"

אבל נשים וילדות מדוכאות משום שנולדו נקבות ואין להן את הפריווילגיה של לצאת מהמגדר שלהן ולנכס את הפריווילגיה של גברים סטרייטים. לפטריארכיה לא אכפת אם נשים לא אוהבות או לא מתחברות לתפקיד הנחות שהוגדר להן.

אנשים רבים שתופסים עצמם כפרוגרסיביים מאמינים כי על ידי אימוץ אידאולוגיית המגדר הם מפגינים תפיסה הצטלבותית, אבל אם באמת היה להם אכפת מהצטלבות דיכויים בין מין מגדר ומעמד, הם היו שמים במרכז נשים שנדחפו לשוליים על ידי דיכויים אלו. במקום זה פרוגרסיביים ואקטיביסטים קווירים שמים במרכז גברים שמאמינים שדיכוי זה כמו תחפושת שאפשר לשים ולהוריד. אין לי ספק שרוב הנשים בעולם ימצאו את התפיסה כי האלימות והדיכוי שהן סובלות ממנו הוא עניין של בחירה, או שיש לזה איזשהו קשר לאיילינר, פוגענית.